אמנות בכפייה

כן, אני בעד אמנות בכפייה ולו הדבר היה תלוי בי, הייתי מושיבה את כל הַתָחָתִים השמנים של העולם, סליחה אבל זה רק ביטוי לא תקין פוליטית, שיחזיקו מכחול איזה חצי שעה ביום ו/או ימרחו שמיים בצבעי מים לפני שהם מתחילים. אבל מכיוון שבדיחה טובה, אף אחד לא שואל אותי ואי לכך שהשלום מתחיל מהבית, שם נואשתי מלחכות ליצירה כמובנת מאליה – אז אני מכריחה. אז שאני לא אתפלא מהסלט שהכנתי לעצמי ובאמת בשעת המעשה סיממתי את חושי פעם נוספת בהברשה איטלקית של עגבניות. אחרת גדול עלי –  שוב הנחיתי לציור חופשי על עץ ושוב קיבלתי שכפול של הלוגו של לגו. לא נורא, ניחמתי את עצמי קונספטואלית רטרואקטיבית – אולי מדובר בכישרון פוסט-פוסט פופ ארט עתידני שיתפרסם בבשלותו ויהווה בפירוש את מודל חלומה של כל אם שהיא אומנית זעירה.

שאני אביא לך גלידה??? לך תיקח בעצמך! בינתיים להזכירך, שנינו תלויים על אותו קיר.

'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית)

על פי בקשתן של הילה גרין וטליה ולאחר קבלת רשות מחברתי הסופרת ג'יי.בי.רדמונד, אני מביאה פה תרגום (ראשון וחופשי) לעברית, של הספר 'קייפ אליזבת שלי', אותו איירתי ועליו כתבתי בפוסט הקודם שלי 'האווזים המרושעים של קייפ אליזבת'. הספר אומנם נכתב במקור לילדים (מעט טקסט והרבה איורים), אך נמכר בעיקר למבוגרים וזכה לביקורות נלהבות עקב היותו לטענת רבים – 'אייקון ניו-אינגלנדי בלתי מתפשר'.

*

(לג'ספר, בּונו ואווזי מיין)

 

מזל שהיה לנו את ג'ספר החתול ואת בּונו הכלב, כי בקייפ אליזבת, סביב 'מגדלור שני האורות' התקוע לו בשפיץ (לפני שנולדתי היה לו מגדל תאום שגם האיר לסירות), הסתובבו עונות השנה ברדיוס של שפיות רופפת וכוחן של חיות מחמד לצקת מעגל יציב של משמעות, גם אם זמנית – היה קריטי במיין הקרה. תמיד חיכינו, אחותי קייטי ואני לשמש של יולי-אוגוסט. להסתלקותם הסופית של השלגים ולמבטי התיירים שהוציאו אותנו מצריף העץ הטחוב שאמי התעקשה לקרוא לו בשם השקרי: בית המשפחה. אז בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך. קייטי הייתה תמיד בוכה אחרי שהדגים היו נבלעים כבליטה של מעלית יורדת במורד צווארה הארוך של הטורפת. אני לא. רק בבגרותי המאוחרת הצלחתי לפתח רגשות כלפי דגים וגם זה לאחר שנים של טיפול ועבודה סיזיפית על הגדרת זהות אטלנטית שחיברה אותי לאבי, זאת אומרת למי שהיה לפני שהתאדה לתוך בור שחור, שכן על פי סיפוריה החסרים של אימי – בימים הטובים היה מתפנק באכילת אצות וישן עטוף ברשת דייגים. 'רישתו הייתה מבצרו' – כך נהגה לחתום כל שאלה שלנו בנוגע ל'איך קרה ש…'. לעיתים יותר מקרובות ניסיתי לסלוח לה ולשחרר על פי ההנחה המקלה, שאוצר המילים שלה מוגבל. גם של קייטי היה כזה, למרות שיכולתה להתנחמד תמיד גברה על שלי בברור. מצד שני, אני נחשבתי ליפה יותר. היה לי שיער כתום, חלק וארוך ולרוב ארזתי אותו בשתי צמות או קוקיות עד ששמי השני הפך לבילבי. לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי. בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבּונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים. ההמצאות שלה לגבי פעולותיהם הזדוניות של שני המתוקים האלו, סייעו לה להיחלץ לא פעם מלחטוף את מה שהגיע לה – מילוט שזכתה בו לא כתוצאה ממערכת חינוך סובלנית, או ממחסור בביקורי כנסיה ודרשות של הכומר פיטר החרמן שהיה נועץ מבטים – אלא מסיבה שנשגבת מעיניי, כלומר – אני מחפשת אחריה כל חיי. מאז על כל פנים, לא גידלתי שוב שיער לאורך קליעה. כדי לנחם אותי אמרו לי שהחן לא נעלם עם השיער. נו טוב, עד כמה שיופי נוטה להיות מיוחס לילדות נטולות הקשר, זה אולי נכון. אלא שהאווזים המרושעים היו הולכים אחרינו בלהקות מגובשות לכל מקום ומתריסים נגדינו על העדר שייכות ונחיתות מעמדית.

מעבר לכתם השחור לא הגיעו אלינו גברים הבייתה. אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל. זה לא היה שווה הרבה – כי עדיין, גבר מקומי העדיף להעמיס תפוחי אדמה ושימורי בשרים תוצרת בית, כסיבה נאותה שתסביר לו למה להתפלש בחיקה של אישה שאינה פרגית, בנוסף – אמי הייתה צייקנית רגשית לא קטנה. בחלוף השנים, כששקדתי על עבודת המאסטר שלי בנושא ציד המכשפות של סיילם (לא רחוק מקייפ אליזבת שלי), לא אחת התעורר בי החשד שלו חיה אמי באותה התקופה, גורף שהייתה בין השורפות. תחושה שהתבססה תואם, מפאת טינתה לכל מחווה של ביטוי אישי או חופש דעה. ספגתי את זה ועוד איך אבל לא רק ממנה, בכלל אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בּונו ואווזי מיין. לאמי ולקייטי תרמתי בַּסולידי, ספסל עץ מלא, עם לוחית נחושת בספרייה העירונית של בוסטון. שתיהן כבר פרשו לעולם טוב יותר. אמי בשיבה לא מי יודע מה ואחותי תפסה רוח מזרחית והתגיירה.

*

המטרה: פרספקטיבה

שנת הלימודים מסתיימת. לא לפני שלימדו את ילדי כיתה ב' את חוקי הפרספקטיבה. חשוב. פרי חזר הבייתה עם שתי פרספקטיבות מעוררות השראה. אחת בצבע מלא והשנייה מינימליסטית בשחור-לבן-אדום. אחרי שפרצתי בצחוק – נכנסה התדהמה, אחריה תחושת הביזיון ובסיומה החרדה. שלוש מאות שישים מעלות של תהליך זריז ומעמיק.

כלקוח נאמן של חברת לגו, בשביל פרי, גן העדן המצוי – הן חנויות הענק של טרגט (Target). שם מחכים לו שני מעברים (ארבע קומות של מדפים כל אחד), שלא נגמרים, עם פסגת המוח הדני שמומחה בלרקום פנטזיות מחלקיקי פלסטיק.

 

חנויות טרגט – הלוגו
1,750 סניפים בכל רחבי ארה"ב! (נכון לינואר 2011)

 

 

אם לקית במצפון חברתי, אפילו רדום, בסופו של יום לא תוכל לטשטש את העובדה שחנויות כמו טרגט, מייצגות את תמצית הרוע הקפיטליסטי – תאומות כמעט זהות, של חנויות וולמארט (שאותן אנחנו מחרימים, הידד יש לנו אופי!). בקיצור אותה משפחה של תאגידים במובן הכי שפל של המילה. רק ביוג'ין (אורגון), שהיא עיר בגודל של רמת-גן גבעתיים – יש שני סניפי ענק של טרגט, כל אחד בגודל של מגרש כדורגל. חסידי ומלכי חנויות ההכל כלול ("חנויות לכל המשפחה"), יודעים להשוויץ שלא משנה איפה תכנס לחנות של טרגט, וולמארט וכו' – בפינה הדרומית של טקסס, או מתוך סבך מיוער במישגן, על גבול קנדה – הסידור הפנימי יהיה זהה – כלומר מובטחת לך התמצאות קלי קלות, ובמחירים שהדעת נגנבת.

אנחנו משתדלים מאוד להמנע, אך כשנוצר לחץ על סט ש"צריך" למצוא, ואיתו איזה חג שיוצק לקניה משמעות מסורתית – אני מודה שלא אחת אנחנו נכנעים, בכלל אנחנו הורים לא מושלמים ואני לא גאה בזה בכלל. מצד שני מה שמגיע מגיע – לזכותינו יאמר, שרחוקים מאוד מלהיות לקוחות קלים למשווקי מותגים או לדוחסי סחורות סיניות בגרוש וחצי. מעדיפים לקנות מקומי ולתמוך בשכנינו ומכרינו. אבל לא עלינו העניין, אלא על סוגיית הפרספקטיבה הרחבה שהפכה לחד מגוזית.

רנסאנס בביתך

מי זו מדונה? ואיך קוראים לתינוק? ואיפה גרה ליזה? ומה זה חולד?
תעשי את כולם חתולים.
ביחד לצבוע בטושים ובפנדות ובעפרונות שנמרחים במים.
מצחיק, מצחיק מאוד עם לאונרדו.

*

לאונרדו דה וינצ'י / מדונה ליטה 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / הגבירה עם החולד 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / מונה ליזה 1503-1519

אנשי הלגו מכים שנית

על משולש היחסים המורכב בין פרי, חברת לגו וביני סיפרתי כבר לפני כמה חודשים בפוסט מתחת לחגורה. כמו בהרבה קונפליקטים, דברים לא משתנים מהותית, הם רק מתקדמים טכנולוגית. לכבוד חנוכה – הובטח וקויים ופרי הוסיף לנכסיו עוד כמה סטים מרשימים וגדולים של לגו. קפצנו דור במורכבות הבניה, נשלפנו מהספר ("המילון הויזואלי" ההוא) אל האמיתי. ולומר את האמת? הרגשתי נחת לא צפויה כשפרי ישב כמה שעות טובות על כל סט ובנה את כל החלליות האלו לגמרי בעצמו. הילד מהנדס! הילד אריכיטקט! הילד גאון! הם צירופים שעושים לך משהו. אבל עידן הבניה המרשים תם, ינואר הקר הגיע ונוצר ואקום שטיבעו הרבה פחות נהיר מסיפרוני ההוראות המובנים שמצורפים לכל סט ולחלקיקים הצבעוניים שלכודים בהגיון בשקיות נפרדות.

שעת אחרי הצהריים. בסוף הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. שנצלם את ספינת החלל הצהובה (זו של אנאקין עם הכנפיים בצורת האות Y מסידרת מלחמת הכוכבים, כמובן) ואח"כ נתיישב על הפוטושופ ונכניס לתוכה אותו ואת שני החברים שלו – פרנסיסקו וטיי, פנימה. שלושתם ("הטובים") נגד ספינת החלל האיימתנית של דארת' ויידר הרשע.

זה אומנם תהליך יצירתי שאני למעלה מתומכת בו, אבל בפועל מה לעשות, תמיד מגיעים לסקריפט מלווה בצעקות, נביחות ואיומים. אולי זה שייך לתוכן ואולי אבוי – לגג ביתנו. הנה ככה, אפילו אחרי שהפרדנו את האובייקטים מהרקע והכל כבר עומד לא רע בכלל, שוב הרטינות:

– "אוף! את לא מבינה כלום!"
-"אז תסביר יפה ובסבלנות אחרת אני לא עוזרת לך (כלומר עושה את כל העבודה)…", אני מאיימת בפעם המי יודע כמה…
– "תהפכי אותנו להראות כמו אנשים של לגו!"… נהדר! הילד שואף לביטול עצמי לטובת תאגיד שמייצר דמויות פלסטיק חסרות זהות ואני – אמא שלו, שותפה פעילה לפשע…. שוב הגזמה… וחוץ מזה עדיף לחנך לרעיונות משודרגים מאשר לשינאה. לופ השינון וההרגעה בשיאו.
– "איך בדיוק?" נסיון להיות עניינית.
– "תעשי חיפוש בגוגל ל'לגו פאטרן' "…רק בן שבע וכבר סומך על גוגל שתספק לו כל תשובה… כמה פעמים ביום אפשר להגיע למסקנה – צריך לזרוק מהבית גם את הטלוויזיה וגם את המחשב ?!….נובאמת? כולנו מכורים, ומדובר הרי על עקרון החיקוי ותהיה.
– "אהה! אתה רוצה שאכניס לכם כמה בליטות עגולות כמו בחלקים של לגו? זה לא בעיה…. כאלו?",  נכנעתי ואולי הבנתי.
– לא אמא, את לא מבינה כלום! …", עכשיו הוא נוחר בעצבים וג'סטות של יאוש קיומי מקמטות את גופו ופניו.
– "פרי!!! אני תיכף סוגרת את הכל…" זו בפירוש כבר צרחה, סף שפיותי מגלה סימני קריסה… למרות זאת, בו זמנית אני עושה זום על הפנים של כל אחד מהם ומצווה עליו בנוקשות – "לך תביא מהחדר שלך איזה איש לגו וניראה מה אפשר לעשות". עכשיו שנינו בוחנים את הדמויות סתומות המבט.
– "קודם כל תמחקי לנו את האוזניים, לאנשים של לגו אין אוזניים…" הטון שלו מתון והוא בטוח שזה מאוד נחמד מצידו.
– "בסדר, זה קל…" אני תוהה: למה באמת הם לא טורחים לעשות להם אוזניים?
– "וגם את השיער… כמו של האנשים של לגו"… הוא שוב הוגה בקדושה קשה את שמו של התאגיד.
– "אהה… לבטל גוונים ולעשות להם שיער כמו קסדה?…."
– "כן!" הוא דרוך כולו "….עבודה טובה (Great job) אמא!…." באמת תודה רבה…
– "עכשיו את העור שלנו – תהפכי לצהוב…"  הוא רוצה להאמין שיש לי את היכולת אבל עדיין לא נשמע משוכנע.
– "לא, לא צהוב בהיר! צהוב כמו של האנשים של הלגו…" נחוש במטרתו אבל נזהר לא לעבור את הגבול.
– "כזה צהוב?"
– "כן בדיוק! מושלם!" הוא מחייך. עצבי רופפים לחלוטין אבל אני לוגמת את המחמאה בצמאון. בנוסף מסתמן שאני מסוגלת להתנפל עליו בנשיקות ולשכוח הכל.
– "זהו? סיימנו?"
– "לא אמא, עכשיו נכתוב את הסיפור".

ההרפתקאה של לוחמי ספינת הקרב של לגו
ספינת הקרב של לוחמי לגו והלוחמים בפנים היו בסדר. אבל פתאום ספינה מוכרת הגיחה מחלל העל. זו הייתה ספינת הקרב של דארת' ויידר מסוג טאי. פתאום הצוות גילה שהיא יורה טיל ישר לאחד מהמנועים שלהם. דבר נוסף שהם גילו שזה היה טיל רובוטי. פתאום הם הגיעו לחלל העל. אז הם היו מוגנים.
סוף

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי  "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!".  מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון – אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy's) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך  – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב – צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים – הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא – אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה – משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום – הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה – זה בגדול – קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה – מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס – אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע – הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת – זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז – בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר – יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א – בעוד אמבטיה, ב – בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת – איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת – אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.