קמפינג – פרק 52: עגור במכתש הקטן

לקמפינג פרק 51: חרקירי / עופר גורדין

לנו היו את השנים בעגמומית אבל יש כאלו שבילו אותן במקביל, בסגרירית או בפישתנית, על פסגות מקפיאות בנגב. למשל הוא, מיכאל, שראה במו עיניו את אחיו התאום קורע שמים כתומים ואחר כך הקים לזכרו, בליבו של המכתש הקטן, אנדרטה מלאת מעוף. עגור ענק, מרחיב כנפיים בסגנון צעקני וחצב מברזל חלוד, מצל עליו בהקשתה. הוא לא חסך גם על שולחן פיקניק ושטרונגול מבטון לתקוע בתוכו, אחת לשנה לפיד בוער. למה דווקא שם? כי ציפורים דרומיות, אוהבות לקנן באזור ואחיו היה אדם רומנטי שנהג לבכות בסתיו. כל זה מאוחסן ברומן שהוא כתב עליו בעברית עשירה ומסורבלת. התחלתי לקרוא לפני כמה ימים. לחצוב ולגלות סדקים.

באחד העיתונים, בטח הפריזו כשתיארו את המקום הציפורי כ'אתר חובה – שילוב נדיר של הנצחה ופואטיקה'. הניסוח הזה האיר באור גחליליות רך, את ביקורו המתקרב של פרנסואה. בדצמבר, אוטוטו. הבטחתי לו שמש בחורף וזה פשוט, כי הוא רוצה לבקר בירושלים ובמדבר יהודה והכי בים-המוות שלנו שנשמע לו מקום נורא אקזוטי. מאוד, אבל שתדע אין צלילות. קח בחשבון, פרפר זיכרון שלי, ששם אנחנו לובשים בוץ אמיתי – נקודת מגוז אחת שגויה ואנחנו מעבר לגבול, איפה ששותים עדינים כמונו, בכוסות קטנות של קפה שחור על נרגילה. פרנסואה לא נבהל, הוא בכלל לא חושב שהוא שברירי. הוא פוחד רק מטייסים גרמנים ומת עלי מזרח תיכונית. לדוגמה – על פי בקשתו, אני שולחת לו צילומים שלי, ליד שיחי טימין או רוזמרין ומאז שאני יודעת מתי הוא בא, אני גם מחפשת בנרות בגדי חורף שיראו מקסימום 'אותנטיים'. שקלתי אפילו לחזור לגלביות רקומות, הרי אלזות יש לו שם, כמו זבל על החוף. בחיי שזה נשמע כמו משפט של במבי. תת מודע קולקטיבי – לא עוברת שעה עגולה ובמבי וזיווני מתקשרים אלי תוך צפיפות של דקות. מזל טוב! כאילו שאפשר להדחיק… עוד שבועיים ההתקהלות השנתית של בוגרי עגמומית. נפגשים על הפיסטין ההוא מול צפת. את לא הולכת לברוח לנו לחו"ל, נכון תמרי? זיווני חצי מאיימת ובמבי טורח לוודא שאני זוכרת שהשנה – זה עשרים שנה. מחנק בגרון. מה זה משנה, תשע-עשרה או עשרים? מההר ההוא אף אחד לא הצליח להמריא, אפילו לא חרקירי שלך. זה לא חשוב, הוא מנסה להשמע הגיוני, הוא היה גאון, יחיד בדורו. בעצם הוא מתכוון לעצמו. הספר שלו, 'אלזה: אישה וחשמל', יצא לאור לפני כחודש בבלגיה וכבר הצליח לעשות בלאגנים במחלקה למגדר של האוניברסיטה הכי חשובה בבריסל. ראש המחלקה ממש רתחה על ההחפצה של השם 'אלזה', שלא נעשתה בכזו בוטות לדבריה, מאז הסרט והספר הוולגרי ההוא 'לחופש נולדה', על הלביאה האפריקאית, שהדביקו לה שם של בת-אדם וחיבלו באינסטינקטים הפראיים שלה לנצח. מענין לבמבי את הצבי. מה שהן לא מבינות שם, תמרי, זה שכולנו חיות ועגמומית היא הדלק שלנו, עשרים שנה זה כמו חתונת כסף – את חייבת לבוא.

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין

טרילוגיית מלח

חלק א': שגיא נאור

קראתי לה כבר לפני עשר דקות שתענה בסקייפ, לחוצה אלף להראות לה את זה…. יאללה כמה זמן לוקח לה להושיב את התחת ליד המחשב…. או, הנה היא! אני שולחת לה את זה בקליק אחד….. תמונה שצילמתי פה בקניון. היא מגיבה מיד…. "מי זה? שגיא נאור מהקיבוץ? הבן של שושי וישי? אח של צילי? אני לא מאמינה!!! מרוח עם השניצלים בחוץ על קירות בקניונים בארה"ב?"

בקניון, שגיא נאור

אכן – זה לא אחר משגיא נאור! גם כן שם נתנו לו! אולי את האמריקאים המתקתקים האלו הוא יכול לשכנע, אבל אותנו בנות הכיתה שלו?! בחיים לא. שגיא נאור! בלוף אחד גדול! התחיל לפני עשר שנים בדיוק בעונה הזו של טרום החגים, כנער קניונים… בדוכן ארעי בקניון אקראי …נדמה לי שבטקסס …. ניטפל לעוברות והשבות בעברית תקנית של "אקסיוז מי מם, דו יו וונט תו טריי אמייזינג מוסטרייז?" ("סליחה גברת, האם את רוצה לנסות קרם פנים מדהים?"). הכל מים המלח. כתוב על האריזות "ים המוות" (The Dead Sea) …טוב העיקר המינרלים חוץ מזה את מי מעניינת היום אשת לוט או הבולענים? אם הם היו רואים את זה בחי או אפילו בצילום…. הרי זה לא יאמן, השאול פשוט פותח את הפה עם כל המלח הזה מסביב. זוועה.

צילמתי את התמונה הזו בקיץ אבל רק עכשיו יכולתי להראות אותה למיכל. שגיא – הכרנו שתינו מתמיד, היה נאור וגם שקרן פתולוגי.

חלק ב': יובל זהבי

בסמוך לגיל שלושים, אגב הלחץ של למצוא חתן, הלכתי להדריך אומנות בקייטנה פרטית בצפון תל אביב, שאורגנה ונוהלה על ידי שני ספורטאים. אחד ניראה לי אז זקן ומחוטט והשני צעיר וכזה יפה, כמו שרואים רק בסרטים. בפגישה מקדימה שערכו השניים בקפה ברח' יהודה מכבי, הבנו ישר שיש עיסקה, מקצועית. היה קשה להוריד את העיניים ממי שהציג את עצמו כיובל זהבי (הצעיר), אבל היה גם ברור כאונקית זהב שלא מדובר במאור אינטלקטואלי. שכל ברגליים, בקיצור.
הם קיבלו אותי כמדריכה לקייטנה היוקרתית שלהם וביקשו ממני להכין להם תוכנית כתובה. הימים, ימי טרום אינטרנט וכבר בשישי אני מתקשרת לומר ליובל היפה, שהכל מוכן ושאני יכולה להקפיץ לו את התוכנית מתי שנוח לו. הוא אומר לי שמצוין ושאם בא לי אני יכולה להביא לו את זה אפילו היום בחמש לשיכון בבלי. כלומר עוד שעה וחצי. בטח שהתגנבו מחשבות שחמדו – אולי בכל זאת יובל זה "הוא", אפילו אם הוא נשמע די עציץ – בכל זאת איזו נעימות יש בו ואיזה רוך. לא היה לי הרבה זמן, אבל לא מעט מוטיבציה. טסתי למקלחת. קודם כל מסכת בוץ לפנים מים המלח. זה מביא את העור למצב מנצח – אח"כ ברור – חפיפה, ובלאגן בארון הבגדים. יצאתי אני בדרך. יובל מחכה לי על המדרכה בחוץ – המראה שלו באמת מפיל, הזיכרון לא הפריז. אנחנו מחליפים ניירת וכמה מילות ידידות ואז הוא מוסיף, יאמר לזכותו, שהוא מחכה שהחברה שלו תרד, כי הם נוסעים להורים לארוחת ערב. באמת לא נורא, הוא רק יפה וידעתי אכזבות מורכבות מזו. ככה, חזרתי לדירה שלי בגבעתיים לרביצת שישי מסורתית. העיקר שיש לי עבודה לא רעה לקיץ, מקום מהוגן ותמורה הולמת. לא עוד קייטנת אגד רעשנית ולוהטת, סיכמתי לעצמי בסיפוק ונכנסתי בחזרה הבייתה. בכל זאת שיקפתי במראה, לאמוד מחדש את מה שיש ברשותי. מבט ראשון – אולי טעות אופטית, מבט שני – לא יכול להיות! ומבט שלישי – גרוטסקה נקודה. לא, זה לא צל. שאריות ממסכת הבוץ שמרחתי בנדיבות נותרו מרוב חיפזון במקומן וכמו זקן סמיך היו דבוקות לי מתחת לסנטר ומטה.
יובל זהבי האתלט ההורס הביא אותי לבזיון מלוח. אז עוד לא הכרתי את ג'ון הספרית.

חלק ג': קני רוג'רס

אחרי הנסינות שלי פה עם ספרים ("מעצבי שיער") החלטתי להכריז על ג'ון כספרית המשפחתית שלנו ואתמול הגיעה העת. שמחתי, כי כשבאתי היה בתור רק איש אחד לפני והוא כבר היה ישוב על הכסא המסתובב. כסוף כבן שישים וחמש שיקללתי, כולו בלורית, שפמפם וזקנקן מטופחים ומעוגלים בשיק ארכאי וזה עוד לפני שהתקצץ. טבעות זהב עיטרו באצבעותיו ושרשרת עבה את צווארו. כמה שלא ניסיתי להתרכז ב'אנשים טובים' של ניר ברעם, קולו הרדיופוני של האיש והתפארויותיו לא אפשרו לי לעשות זאת. הוא התגנדר בכך שבא ליוג'ין מקליפורניה, סיפר על האופנוע שלו וחיכה לתשואות כשאמר שבסוף השבוע ימלאו לו שיבעים. ג'ון, כמובן הגיבה בתדהמה מזויפת שהוא בכלל לא ניראה והוא, בחוסר רגישות טווסי, שלף מולה את המובן מאליו – החברה שלו צעירה ממנו בהרבה שנים, בת חמישים וחמש, "אז אולי בגלל זה", הסביר. כמה מקורי. אחר כך כששילם על התספורת, לא התקמצן על אקסטרות ורכש גם בקבוק גדול של ג'ל לשיער שהיה בהנחה של 25%.
אחרי שעזב, ג'ון – שהתגרשה מבעלה (ככה סיפרה לי פעם) לפני כמה שנים בול על הוואלנטיין דיי ("יום האהבה") סיננה בכעס נוסטלגי:
– "הגבר שהיה פה עכשיו כל כך מזכיר לי את קני רוג'רס".
– "למה?" ניסיתי לשחזר מי מבין הכוכבים הקשישים הוא קני רוג'רס.
– "התכשיטים שלו וסגנון הדיבור שלו…. תמיד משוויץ בכל דבר". היא חייכה, אבל היה בה משהו מר, יכולתי לדמיין דימעה מלוחה גולשת על לחייה. כשנזכרתי ודמותו של קני צפה ועלתה, פיתלתי: אולי פעם חשבה שהוא שר את "ליידי" בשביל מישהי כמוה או לפחות בשביל נשים בנות גילה.

קני רוג'רס שר את "ליידי". (בחיי שהוא היה נורא דומה לו).
*

חתיכים. אפקט הקריסטל או אפקט הבולען? סוגיה מלוחה, שלטעמי לא סוקרה דיה על ידי התקשורת. תמיד יש נושאים חשובים יותר.