טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

nana

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

מי הן התאומות שמעוני?

הקדמה

תיבת הדואר שלי פשוט התפקעה: מי הן התאומות שמעוני? צבי נח הזכיר אותן בתגובה שלו לפוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק ובמודע או שלא, פער בכך תהום אור קולית של סקרנות. הופתעתי מאוד מכמות הפניות הרעבות לעוד אינפורמציה ולכן אני מפרסמת את התשובה גם פה, אולי יעניין קוראים נוספים.

*

הפוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק:

כמה אתה יכול לדבר על אוכל? וכמה את יכולה לדבר על… אין לך מושג על מה אני מדברת כי אתה לא מקשיב. מקשיב מקשיב יותר מדי מקשיב. אז על מה? על החברות שלך את כל הזמן מדברת על החברות שלך. כמה אפשר לשמוע מה ענתי לבשה ומה מיכלי עשתה עם הדביל שלה ומה… הוא לא דביל. עודד לא דביל? האבא של הדבילים!
עודד וגידי זחלו ביחד בנח"ל וכשנהיו זוגות אמצע שנות העשרים גידי עם רונה ועודד עם מיכלי לכל ההופעות של משינה ואת כל הדיסקים שנים של אהבה אבל מאז שיובל בנאי הצטרף לדה-וויס וגידי הרים טלפון שבור לגמרי לעודדי ועודדי אמר אז מה הבן אדם התברגן לא מפריע לו מבחינתו זה סבבה. איך סבבה? בעיטה בפרצוף לכל מי שהכניס לעומק את המוזיקה שלו וחשב שהוא אחר. חתיכת אידיוט איך אתה לא רואה הקפיטליזם טרף לנו את הזמר שהכי אהבנו!
גידי לא מנתקים קשר עם חבר בגלל תכנית בטלוויזיה. לא מנתק אבל דביל ואין לי על מה לדבר עם מישהו שלא מבין שאמן רציני לא עושה פרסומות ולא משתתף בקרקסים. אמרתי לך כבר אני לא מאמין יותר לא ליובל בנאי ולא למי שממשיך לרדוף אחריו כמו עיוור לתוך קיבות של טייקונים. אוי זה מזכיר לי גידי שעוד לא סיפרתי לך שעמליה יוצאת עכשיו עם איזה אמן גרוש שמפסל בניילון. היא אמרה שהוא מציג גם בניו-… עוד לא גמרתי עם יובל בנאי ועודד הדביל אז אל תנסי להחליף נושא אוקיי?

 

תגובתו של צבי:

העלמוֹת לבית שמעוני, תאומות, ביקשו להעביר תגובה: מנתקים. בטח מנתקים, גידי צודק, ושזאתי, איך קוראים לה? שזאתי תפסיק להגיד לגידי עם מי לנתק.

 *

מי הן התאומות שמעוני? 

התאומות נולדו בשנת חמישים ואחת, בנות יחידות ללאה ושמואל לוי שגרו ברחוב שמעוני בירושלים. בשל כיעורן הבולט שזרח עליהן כבר מתינוקות, דבק בהן הכינוי 'התאומות מרחוב שמעוני' שהתקצר בזריזות ל'תאומות שמעוני' ואף לשיבוש השכיח 'התאומות לבית שמעוני'. אראלה וגבריאלה שקר החן. יופיין הפנימי גלש מעל מצחן הפחוס ואפן הנשרי וכישרונן בהשחלת חרוזים ופנינים מזויפות נודע בכל קצווי העיר וכשהגיעו לגיל בת מצווה היווה בסיס למעלה ממתקבל על הדעת ללימודי צורפות עתידיים במהוללת בצלאל.

ואכן כשבגרו, חרוצות הלחימו בסדנאות האקדמיה ימים כלילות עד שהתעצם עוד יותר כיעורן מחסך בשינה ובאחד הבקרים צדו עיניו הזריזות של הצייר המפורסם נפתלי קמפלינסקי ז"ל (שכיהן אז כראש המחלקה לאמנות), את מראן יוצא הדופן ונפל דבר בירושלים. אראלה וגבריאלה הפכו למודליות הכי מבוקשות בין הציירים שהחשיבו את עצמם לאליטה אמנותית. הן היו בתחילת שנות העשרים שלהן כשאותם אלו שהתעניינו בכיעורן בטענה שהוא 'כנעני ואקזוטי' היו בני למעלה משישים. ציירים צעירים יותר או הס מלהזכיר ציירות, בלשון המעטה, לא מצאו בהן עניין.

כשנחשפו הציורים גם התחילו לרוץ הסיפורים, כי היו דברים. דיברו על אזיקים, על סיכות ביטחון ועל קולרים וגם התפרסם בעיתון. קנבסים הועלמו ומגעים שמחוץ לנשואים נפסקו. כמכוערות על סף דיפלומה, אראלה וגבריאלה הכריזו על מעשיהן כפעולה אמנותית לכל דבר בקולי קולות, אותן לא ישתיקו, אך חבריהם ללימודים הפנו להן עורף והבידוד שנקלעו לתוכו פגע בהן עד ששאלת המטוטלת – מהי אמנות, שחררה אותן לתמיד משיבוץ אבנים ביציקות כסף והן פנו לכתיבת עיון פילוסופית וחפרו באומץ בסוגיות כמו מוסר ואמנות ומה מבדיל אמנות מדקורציה. כל זאת ללא כל יופי שישמור עליהן, במלוא כיעורן.

בארץ לא מפתיע, לא זכו להכרה, היד שרוחצת יד לא קיבלה אותן מעולם. לממסד האמנתי שנשלט בהכללה רבתי על יד גברים ביטל את קיומן ורק עם פריחתן של התכניות ללימודי מגדר התעוררה בהן התעניינות מחודשת. לראיה – למרות הצלחתו המטאורית של סיפרן, 'אמן חי או אמן מת' שיצא בדנמרק ובאנגליה בסוף שנות השמונים, הספר יצא בעברית רק ב-2005 ועדיין רק מעטים מכירים.

אראלה וגבריאלה לא נישאו ולא הקימו משפחה. במהלך השנים פרסמו יחדיו עוד שלושה ספרים: 'אמנות ככתב סתרים' (1993), 'מבט על אלימות ויופי במאה ה-20' (2001) ו-'מחוץ לחומות – גרסת הבמאי' (2009). כל ארבעת הספרים יצאו בהוצאת פוסידון.

דיויד קונטיננטל

אולי זה היה לפני מאות שנים, כשדיויד קונטיננטל הבן, משיקגו, התקשר והזמין ממני בטלפון, איור להזמנה, לכנס שהוא מארגן, על "חמורים בארץ הקודש" (Donkeys In The Holy Land). כאלף וחמש מאות משתתפים, רובם אנשי חינוך, במרכז הקונגרסים בפילדלפיה, פנסילבניה. ראה איורים שלי בניו-יורקר והתלהב. ידע שאני ישראלית וראה בזה יתרון עצום. לא פספס והחמיא שהמבטא שלי, מה זה מדליק – ישראלי, אבל אחר, נשמע גם קצת "לטינו", אמרו לך את זה פעם? לא, לא מקסיקני, יותר קולומביאני. ברור שביקר בישראל, בשבעים ואחת ופעם שניה בתשעים וחמש. מת לנסוע עוד פעם. בכלל, אותנטיות מסעירה אותו.

אז מה דיויד – נתמקד בחמורים בירושלים? מצוין! גרייט (Great) של רעיון! איזה בית? ראשון, הכי פנסי. לשלב גם בני אדם? אפשרי, אבל רק מרחוק, בלי זהות ברורה, את יודעת איך זה… אנחנו לא רוצים להסתבך. בטח, אין בעיה, יודעת.

 

 

כמה עבדתי על האיור הזה… רק אלוהי כל הדתות יודע. בחיי, כמו חמור. ובסוף? קונטיננטל לא רצה אותו. העדיף עיבוד מחשב ברוטלי, לצילום של שתי אתונות מקוננות ליד הכותל, שעשה לו ג'וש הורביץ אחד, מלוס-אנג'לס. עלאק חסרות זהות… כזו צביעות וכזו יד רוחצת יד…
אבל, עד כמה שזכור לי, לא לקחתי קשה מדי. דיויד בא – וקונטיננטלי הולך. מעבר לכך, שיננתי, כל כלב בא יומו.
ואכן, בא יומו וסגר מעגל. בנמוכה, אבל סגר. לפחות מבחינתי. כי השבוע כשחזרתי משלושה ימים בבוסטון, ראיתי אותו, ממש במקרה (תג למינציה שהיה תלוי לו על הז'קט, חשף את שמו). מכרטס בשדה-התעופה לוגאן. לא כרטסתי אצלו, יש גבול. חוץ מזה, משהו ניראה חשוד. להודות על כל האמת – לא יכולתי להסיר מבט. בחמורים הכי פרועים שלי, לא ראיתי אוזניים כאלו.

"אמהות בהרי ירושלים"

" צובה/סובה: אמהות בהרי ירושלים" (90/140, ס"מ) , אקריליק על בד.
(בהשראת שירו של אצ"ג משנת תש"ח -"שיר כל האמהות בהרי ירושלים בלילה"). ברקע צילום של מפגש היסטורי בין הנציב הבריטי – הרברט סמואל ובין אלברט איינשטיין, מלפניו בגאון שתי "אמהות אומה" מחויטות (נלקחו גם הן מאותו התצלום) ומצד ימין, גדולת מימדים – פלשתינאית ובידה מצלמת וידיאו.
על מה כל החגיגה
?

מעל פסגת הר הצופים, בואך נוף ים המלח – ארבע שנים – חיים למד ארכיטקטורה, חנה צילום ואני אמנות. בהחלט, הייתה קפיטריה של שלום בין המחלקות. אחר כך הם הפכו לזוג ומאז, כשאנחנו מגיעים, אנחנו מבקרים אותם בבירה, קרוב למונטיפיורי ולתצפית על החומות, כשצל אפלולי חופן בעצי ירושלים. זה לא בענין של נוסטלגיה, זה כן בדיבור על זמן ומקום, נושא שחיים (כהן) מצייר.
על העדשה המקרבת שלו, פילטר תכלכל ובוהק שמכתים בטלאי צבע עירניים, קריאה מחודשת של ההיסטוריה. מגלגל סרט מושך שהוא חידה רצופת מפגשים חגיגיים ולא מקריים עם אושיות הארץ. הרצון חד וחשוף דרכם: לשחזר, להבין, לפתור. אלא שכמו צחוק צורמני מושתלות בהם גם דמויות צעצוע מטרידות (ביצת הפתעה או פליימוביל?) שמתקתקות בזמן ובעניני אושר, שמחה וצריכה בסגנון גלובלי, נוקשות בדלת: "המערביזציה כבר פה! מקומי ואותנטי הם זן נכחד!"

"בת ציון" (90/140 ס"מ) , אקריליק על בד.
מבוסס על צילום "הפלמ"חניקית עם האקדח", שנלקח בתש"ח ביער בן-שמן.
חבושת כפייה היא לכודה (עימות ישיר במרחק נגיעה) עם בובת ברבי (רוצה לשאול משהו?),
עם בובת בבושקה (מזכרת ממולדת העגורים?), עם רובוט צעצוע (רוצה להשתתף בקרב?), עם אחיה הגברים הלוחמים (ישנה אחווה) ועם המגורשים המתדפקים מאחור (מחפשים מפלט).

"חתונה יהודית" (90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
שברי חג ומסורת – נגינת כינור, מכוסה בלבן, זר, אורחים, צילומים, משפחה.
זה היום שלה, של הכלה, של הבובה .

חיים דן בדמותה של ה"גיבורה" (הפלמחניקית מבן-שמן, מרי פופינס, "הכלה", "האם") וגם בגיבורי התרבות, הגווארדיה האומנותית. בעבודה "צובה/סובה: הסצנה האמנותית" הוא משאיל את חברי הסצנה האמנותית של שנת 1926 מצילומו של אברהם סוסקין (שכינס אותם ליום צילומים בסטודיו שלו בת"א) ושותל אותם בנוף של צובה. שידברו על זה. שיגידו לנו – מה עושים עם צובה? איזה יצוג, משרבטי הארץ, מנפיקים לזכרון הזה?
צייר שואל ציירים: איך ציירתם? איך תציירו?
לארי אברמסון אומנם לא הגיע אבל הוא נוכח, עם כל הצמחים השבריריים והעיתונים שהדביק על בדי קנבס רטובים שצייר שם, תלש, מחק, תלה ומיסגר. כך או כך, מוזיאון תל אביב, נוף צובה או חבורה כזו מיתולוגית לא עושים הרבה רושם על הגיבורה הורדרדה והפופולרית – דורה, שבכלל נוצרה בסין על בסיס אורינטציה מקסיקנית – ואין לה מושג בציונות, אדמת טרשים, שנת ארבעים ושמונה או ה"קונפליקט". היא ילדת קניונים – סלבריטי, מבוקשת ומוכרת בכל העולם. חייכנית, מלאת חיים ומקפצת ואם תשאל דור צעיר – תחליף מצוי ושווה לכל נפש עבור כל דילמה או בעית זהות.

"צובה/סובה: הסצנה האמנותית" ( 90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
עומדים רחוקים מימין למעלה: פנחס ליטבינובסקי (מחזיק דובי) ויונה צליוק (עם גלגל).
מימין להם, קרוב יותר: ברוך אגדתי.
יושבים מימין: יצחק כץ, יצחק חזין וראובן רובין.
עומדת במרכז הרחוק: ציונה תג'ר. יושב בפרופיל (בין תג'ר ודורה): אריה לובין.
יושב קרוב משמאל: יוסף זריצקי (משמאלו – ראש דשא ומימינו דורה בתנועת ניצחון אופיינית)

קרוב מימין: מר תפוד.

ואיזו עבודה ריחנית היא "פרחים"? תענוג! זר ורדים צונן (בטח מאיזור הים הצפוני) שבא להרגיע את מה שצורב, נעזר במרי פופינס (בדמותה של ג'ולי אנדרוז), קוסמת נחמות – נוצריה, זכה, עם פרחים בכובע ושיר בלב. אבל חלקי הפליימוביל התוקפניים, מזכירים גם לה: המציאות השתנתה – שום דבר לא נותר פשוט.

"פרחים" (35/70 ס"מ), אקריליק על בד.
זר תוצרת חוץ, צונן ושופע.

*

ליצירת קשר עם חיים כהן:  ccnc@013.net

© הזכויות לצילומים שייכות לחיים כהן.

"חתונה יהודית" (90/140 ס"מ), אקריליק על בד
שברי חג ומסורת – מוסיקה, לבן, זר כלה, צילומים, משפחה
.

זה היום שלה, של הכלה, של הבובה.

צובה/סובה: הסצנה האמנותית" ( 90/140 ס"מ) אקריליק על בד.

עומדים רחוקים מימין למעלה: פנחס ליטבינובסקי (מחזיק דובי) ויונה צליוק (עם גלגל).

מימין להם, קרוב יותר: ברוך אגדתי

יושבים מימין: יצחק כץ, יצחק חזין וראובן רובין.

עומדת במרכז הרחוק: ציונה תג'ר

יושב בפרופיל (בין תג'ר ודורה): אריה לובין

יושב קרוב משמאל: יוסף זריצקי (לשמאלו – ראש דשא)

קרוב מימין: מר תפוד.