גבר מערבי

במרכז הרומן הטרי שלו מיהרה צעירה אסייתית ברחובותיה של העיר הכי גשומה בארצות הברית. הוא מת על חינניות של נערות מזדרזות, במיוחד כשהן אוחזות סל קטן או מטרייה, וברור שתמיד הסתקרן לגבי מה שסיפרו לו על נשים אסייתיות.

girl-with-u1

והוא בכלל ישראלי מרמת גן. למד בבליך ובצבא קידד מודיעין על איזה הר בדרום ואחרי שנמרח בארץ שנתיים מה לעשות עם עצמו, נסע לארצות הברית ללימודים עם החברה שלו מיכלי. למעשה מתמיד נסחב אחריה, הם מגיל שבע עשרה ביחד. יש לה ביצים של תאו ומה שהיא אמרה – עשו והכל היה יופי. עד שהתחיל לו הקסם הזה עם הכתיבה באנגלית. הוא מעולה באנגלית, טוב אמא שלו, אמריקאית, ודיברו בבית מגיל אפס. אז יום רטוב אחד, מיכלי פתחה דלת וזרקה אותו לכל הרוחות של צפון מערב החוף. היא אמרה שהוא כבר ממש מצחין מרוב זחיחות, והאמת שהיא פשוט לא יכלה לפרגן לו על ההצלחה שליקקה לו ככה את כל הגוף בלי אזהרה מוקדמת, בזמן שהיא נאבקה בשיניים בלימודי משחק. היה לה בראש להיות אילת זורר השנייה, לא שיש לה את הנתונים, אבל מצד שני היא גם צדקה – נהיה לו מן ריח חמצמץ שהתגבר אחר הצהריים והגיע לשיא בסביבות שמונה בערב, גם אחרי מקלחת, כלום לא עזר.

אלו היו בדיוק השעות שבהן הוא שם את התחת לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו שהתפרסמו די קבוע, אחת לחודש במגזין המקביל במעמד שלו לניו-יורקר רק עם קריקטורות פחות מוצלחות. והתחילו לעודד אותו מכל הכיוונים לכתוב רומן ואז בכלל, רק מהמילה 'רומן' התחיל להיפלט לו הריח הזה הנורא.

הוא נדלק על הרעיון של ספר אמיתי – והבחורה, הכמובן מאוד יפה שהוא תקע במרכז הרומן הטירון שלו, השתוקקה להכיר גבר מערבי. ככה לגמרי גם הוא החשיב את עצמו – 'מערבי'. היא חשבה שזה יסדר אותה בחיים. באה ממלזיה לארצות הברית על מילגה, לזמן מוגבל והייתה בלחץ של זמן. אם תמצא אחד עם אזרחות ותעשה לו מה שתעשה, החיים שלה על המסלול הנכון.


girl-with-u2

אבל אופס! לא, לא יכול להיות אחד סופר או אמן, מה פתאום? זה סותר לגמרי את קווי האופי הסטראוטיפים שהוא תפר עליה בפתיחה. ופה נכנסה לו בעיה שהוא לא ידע איך לצאת ממנה. בסיפור קצר הוא כבר היה מעלה אותה על רכבת אווירית לטהרן ומוציא לה בצ'יק את כל השטויות מהראש – אבל כאן בתוך עיסת הקיטש היומרני שהוא טווה לעצמו, שאגב – גם הפך אותו לאקסטרה חרמן אתני  – הוא לא רק הסריח, הוא גם איבד את כל חדות הראייה מרוב גשם.   

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק – עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם. אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל.

לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
– "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות – בלי הבסיס, בלי המקורות שלי…"
– "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
– "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
– "שבעת המינים?… חיטה, שעורה וכל אלו?"
– "כן כן, אני ממש נגמרת מזה… מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי – אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! …לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood – הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה – קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך… את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו – "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה – זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה – "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!…" דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אחר כך תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו – ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת – כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא –  הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו – אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת – יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות – ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים – כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

אגדה אורבנית למתחילים

עם בן זוג בשם משה, הובלת חפצים ממקום למקום באמריקה, גם אם הרחק מניו יורק מקבלת מימד ארכיטיפי.
תמו ימי מגורינו בשיכוני המשפחות של האוניברסיטה ויאללה לחיים האמיתיים.
נסענו שלושתינו, לשכור את המשאית להעברה. 30 דולר ל-24 שעות ואנחנו מסודרים קומפלט לנייד את חפצינו הלאה, לביתנו הבא. בחניון של המשאיות להשכרה אורה ושמחה, על כל משאית מתנוסס בגאון שמה של אחת ממדינות הברית בתוספת ציור בסגנון פנטסטי. לא ביקשנו אבל קיבלנו משאית עם "מישיגן" וציור של פטריות סגולות. בענין הסגולות, קצת עברנו את הגיל והאמת הסולידית היא שאנחנו עוברים רק כמה בלוקים דרומה, לרח' פוטר.

הפטריות של מישיגן (שהן בעצם פטריה אחת ענקית)

ביום שלישי לפני שבועיים, בין הערביים, כשנסענו בפעם הראשונה לראות את הבית, היה קצת פתלתל להגיע אליו. היינו צריכים לנסוע דרך רחוב הארי ואז לעשות פרסה הפוכה לרח' פוטר. בין שני הרחובות עמד צעיר ממושקף עם מבט הזוי וחתם על ספרים בקצב שלא יאמן. תור ארוך של אנשים השתרך לעומתו. אם לא הייתי רואה את זה במו עיני, זה היה נשמע לי כמו אגדה אורבנית למתחילים, אבל כיוון שכן ראיתי הגבתי בהתלהבות.
אפרופו סיפורי הצלחה ומיקום, אם נכנסים לרח' פוטר מהצד השני, מזהים סופר מרקט גדול בשם "אלברטסון". בקלות כל כך מתבקשת אני שומעת את יותם, ארכיטקט ישראלי שגר כאן שני עשורים וכבר רכש לו עברית עם מבטא אמריקאי, מספר בחגיגיות מגונדרת שמקים הרשת, הוא במקור ישראלי מהקריות, שהיה מעורב בזמנו בהמצאת הדמות של "אלברט פירות". "מעורר קינאה", הוא בטח יגיד "אנשים חולמים בגדול ועושים את זה בענק" ימשיך ויכליל, כאילו שכולנו בקענו מאותה הביצה.
אך באופן גורף, הגעגועים לשורשים מגשימים את עצמם, כמו תמיד, בדרך ממש לא צפויה. השכן המזרחי של מעוננו החדש, שממש ניראה מהסלון במלוא הדרו הוא הכותל המערבי של בית הכנסת החדש של העיר. "בית ישראל", שמו באמריקה. קיר גדול בגוון צהבהב מדברי, מאזכר את המולדת התנכית ומעטר בחמימות את הנוף. כשראיתי אותו נהיה לי רך בלב. יהיה קשה לעצור אותי מלהצמיד אליו כמה פתקים, אחת לזמן סביר.
מעבר דירה מסתבר ולא בפעם הראשונה, יכול לתת תחושה משכרת של קוסמופוליטיות, תוך זיקה מחודשת למקורות. חלון הזדמנויות, לרגע הכל אפשרי.

מה יצא לך מכל האמריקה הזו?

לא אחת חברים ומשפחה מישראל שואלים אותי: "אחרי כל השנים האלו, מה יצא לך מכל האמריקה הזו?", הם קצרים בסבלנות ורוצים תשובה של משפט אחד ("במשפט אחד") או יותר עדיף – מילה אחת ("במילה אחת"). אני לא מאשימה אותם, הם למדו את זה מראיונות בטלויזיה וברדיו וחוץ מזה, זה מקל על אפשרות לטייט, לסמס ולפייסס את זה, דקותיים אחר כך לכל דיכפין בעולם שזה מענין לו את קצה הציפורן. אבל בלי קשר לפורמליזם, השאלה הזו היא שאלה רלוונטית, סופר רלוונטית ואחרי כמה פעמים שנותרתי ללא מענה וללא שום טיפת כבוד עצמי מול דורשי שלומי, עיניתי את מוחי ימים כלילות בחיפוש ומצוד אחר תשובה ראויה. ואז שחר אחד זה קרה, ההארה נחתה מולי ואיתה התשובה. או אז הרמתי אי אלו עשרות טלפונים לארץ ודיקלמתי בקול צחור:
"הורים, משפחה וחברים – מה יצא לי מאמריקה הזו? וופל."
פה הצטלבו לראשונה דרכנו, פה התאהבתי בו, פה חלקנו סופי שבוע ופה רכשתי את המכשיר הגאוני עם הריבועים השחורים והבולטים על מנת לפסלו.
טוב, זה אולי תאור קצת אובר-פואטי כי אם להיות כנים, המפגש הראשון שלי עם הוופל היה מעט יותר מחוספס שלא לומר טראומטי. סקוט וקארי (זוג לא מובן מאליו בכלל שהכרנו לפני כמה שנים) היו אחראים על הסצינה. סקוט הוא דוקטורנט במדע המדינה, מומחה בהתכתשויות של המזרח התיכון ויודע לדקלם למרבה הפליאה והצמרמורת בדיוק איפה כל טיל גרעיני של ישראל ממוקם, לאן הוא מכוון וגם מה יהיה הטריגר לשיגורו. בחור נאה, ללא ספק מבריק, אך השיחות איתו משאירות אחריהן משום מה שובל של אימה ועודפים גסים של יאוש וצער קיומי. קארי לעומת זאת היא שיננית במקצועה, חובבת וינטאג' וקמצנית מדופלמת, מרבה להתלונן על סקוט ועל כך שבאורגון מסרבים להכניס פלואוריד למים. לא קל.
אחרי שהזמנו אותם לשקשוקה יפואית ובורקס מלוא הטנא, הצייקנית מצאה את עצמה על אי דחוק ושאלה אותנו האם אנחנו אוהבים וופלס – "אף פעם לא טעמנו", אמרתי בבישנות שלא משתמעת לשתי פנים. "אז בואו אלינו לוופלס ביום ראשון הבא", הגיע המתבקש.
באנו, עם סקרנות בריאה בקיבתנו ורון בלב. הגברים מיד יצאו אל הגינה להתרווח ולדסקס – בוש, מאזן הנפט, ישראל, מכות, מצרים ועיראק, הילדים הלכו לריב ואני הצטרפתי למארחת המאורגנת לצפות בהכנת הוופלס. בטח, עוד לא ידעתי אז מהחיים שלי, עיני נפקחו בתדהמה כשאבקה נשפכה מקופסה לתוך קערה, עורבבה עם חלב ואז נשפכה בדייקנות אל תוך מכשיר הוופלס. מה שמוחץ באבקות ההוקוס פוקוס האלו זה שאחרי שהענין מוכן, חזותית אי אפשר לדעת שהן היו המקור. האוביקט הסופי ניראה טעים ממש כמו יריבו ה"אמיתי" שנעשה בעמל מסוים ממוצרים חיים ורעננים. אבל אני ראיתי וגם הספקתי לשלוח לחישת אזהרה בעברית למשה. כשקארי חילקה את הוופלס לצלחות ושאלה אם לשים לכל אחד מאיתנו וופל ענינו בקנון מושלם ובנימוס אנגלי לא אופייני, שנחלוק אחד לנסיון. חצי חצי.
היה טעים למרות האבקה, ועד שסיימנו כל אחד את החצי שלו, שאר הוופלים שהיו מקודם על השולחן כבר הוטסו מהשולחן למעלה המטבח ולא ראינו אותם שוב. נשארנו, מה שנקרא, עם חצי מזלג בפה. החלפנו מבטים וחייכנו בקריצה האחד אל השני, שקוף – זהו עוד מקרה קשה שמזכיר ש: "קמצנות לא רוכשים – עם קמצנות נולדים".
כך או כך חצי הוופל האבקתי הזה הכניס בי מוטיבצית טורבו לפצות אותנו במרובעת. קנינו מכשיר, סרקתי מתכונים ברשת, עשיתי שינויים, שייפתי וליהקתי והנה המתכון לגירסת הוופל האמיתי שלי:

חומרים לכ-14 וופלים

1 כוס קמח מלא
1/2 1 כוס קמח תופח
1/2 כוס סוכר
1 כפית קנמון
80 ג' חמאה מומסת
3 ביצים
2 כוסות חלב
1 כפית תמצית וניל

בקערה גדולה מערבבים היטב את הקמח המלא, הקמח התופח, הסוכר והקנמון. מוסיפים את החלב, הביצים, הוניל והחמאה המומסת ומערבבים עד שנוצרת בלילה חלקה.

מחממים את מכשיר הוופלס. כשהמכשיר חם (הנורה ניכבת) שופכים עם מצקת בלילה לתוך המכשיר

(לא יותר מדי כי הבלילה הולכת לתפוח!).

כשהוופלס מזהיבים מוציאים אותם בעזרת מרית עץ
(שלא לשרוט חלילה את קודש הקודשים), כעבור בערך 5 דקות.

מגישים עם רסק תפוחים, פירות וסירופ מייפל משובח.

הוופלס נשמרים מצוין בהקפאה ומתחממים מעולה בטוסטר.
(ולא, לא מומלץ לחתוך אותם לחצי – כי אז הם מסוגלים כאמור, להיות מנוף אימתני לקמצנות יתר).

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול – גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי – יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם – טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית – תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"
לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב…מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי – "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? – קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.


ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה…. משפחה לדאוג לה…. בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום… לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות…"
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה  "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"….), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

הזמנה לנגן

מעולם לא היינו ככה קרובים בדעות וברוח הדברים אבל אני תמיד מזמינה אותו ל פסטיבל באך , שמתקיים פה כל שנה ביוני. הוא הרי מת על מוסיקה , בעצמו מנגן פסנתר – זה מאז ומעולם היה הקלף האינטלקטואלי שלו. "תבוא ככה חודש קודם, באמצע מאי, תיפטר בנחת מהג'ט לג, נטייל קצת ואז תהיה במיטבך בפתיחה של הפסטיבל. אנשים חשובים, שעוני זהב, נשים עשירות, מאזטים, יין, תהיה כוכב! זה הרי תפור עליך".


"אני בטוחה שישמחו לארח אותך….לא, מה פתאום! אין מצב שיזכירו את "גרגרת עקומה", את הדירה במגדלים או את …"פיצי תשאל!"…. ואולי אפילו תוכל להפליא בנגינה עצמה… ברור שגם צילי מוזמנת! …כן כן, בטח שיש פה מייסיס (Macy's) ".

אבל גם השנה הוא דחה את ההזמנה בנימוס, "…צילי דווקא מתלהבת, אבל יש הרבה עניני מדינה על הפרק", אמר בשקט  "…לא פשוט, את יודעת…"
למה, למה לא התעקשתי השנה? הוא הרי אף פעם לא היה טיפוס של ים.

הגנה ושיק מדברי

בחדר ישיבות במחלקה לספרות השוואתית התאספו חמשת מנחי הדוקטורט של משה, משה, כמה חברים ואני, למה שנקרא DEFENSE ("הגנה"), השלב הסופי של הגשת הדוקטורט, בחינת הטיוטה האחרונה. יום חגיגי מאוד. אחרי שש שנים של יזע, יחליטו האם ערימת הנייר שכתב ראויה להיקרא ולהיחשב עבודת דוקטורט והאם האדם שמאחוריה ראוי להקרא "דוקטור".

בדרך ל"הגנה"

"הגנה" זו מילה מסתבר די שימושית. לקראת האירוע גם אני נתקלתי בה במפתיע. כיוון שיש לי שיער קצר, ביקור אצל ספר נדרש בערך אחת לחודש – מקסימום חודש וחצי. בגבעתיים היה את אילן עם החופפת התוקפנית שמורידה שאריות צבע עם אפר של סיגריות. באמת מספרה תוססת, אבל פה עדיין לא הצלחתי למצוא את בעל/ת ידי הקסם שאשוב אליו פעם אחר פעם מרוב שביעות רצון.
ביום שישי לפני שבוע, לכבוד ה"הגנה" הלכתי לחפש ספר/ית חדש/ה. יש קרוב לבית שלנו המון מספרות, אבל כולן היו מלאות והומות נשים ערניות שהצטייצו לקראת הסופ"ש. בכל מקום אמרו לי לחזור עוד כמה שעות כדי שיקצצו. לא ממש בא לי לחזור אח"כ ואז למרבה השימחה נגלתה למולי מספרה בעיצוב שחור, מספרת גבר. משהו במספרה הזו הזכיר לי את את רחוב המספרות של גבעתיים, במובן החיובי של המילה. הייתה הבטחה למשהו פחות פרובציאלי – כלומר אולי הפעם אצא מפה ממש יפיפיה עולמית, כמו שהייתי יוצאת מאילן. הספר, בן כ 45 היה לבוש בשחור, לחץ את ידי והציג את עצמו ככריס. הושיב אותי על הכסא המסתובב והתחיל למדוד בקפדנות את ארכי השיער שלי מכל הצדדים. בחשיבות שלא תאמן שאל אותי מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, מה אני רוצה, איך אני מסתרקת וכו'. מיד אחר כך לא התאפק ועם מבטא כמו שלי גם אין מנוס, שאל מאיפה אני ופשוט התמוטט מהתרגשות למשמע המילה ישראל. למה? כי הוא לוקח עכשיו קורס ב HAGANAH ("הגנה") והוא מאוד מרוצה. תירגמתי לו את המילה "הגנה" שעד כה נשמעה לו מילת מחץ אקזוטית, (זה בסה"כ מה שאתם קוראים "דיפנס"), והוא הסביר בגאווה שזהו קורס פשוט מצוין בהגנה עצמית. "הבת שלי בת 16 ולעולם אין לדעת, אני חייב להיות מוכן להגן עליה מפני כל מי שמסתובב סביבה עכשיו, בגיל הזה את יודעת…", ובתשובה לשאלתי המתבקשת – " לא, המורה לא ישראלי אבל הוא למד בניו יורק את השיטה של ה'הגנה' מישראלים (!)" הוא הבטיח. עברנו לחפיפה, אח"כ סרק והחל בגזימה זהירה. מובן, הוא עדיין לא נרגע, עכשיו התחילו השאלות מזילות הריר על השירות בצבא הישראלי. כמה, איך ומתי. הקשיב והפנים. בצער עמוק ובקול חלוש הוא התוודה – "אני כל כך רציתי להתגייס לצבא אבל לא נתנו לי כי אני סובל מאקזמה קשה בכפות הידיים – ובמזג אויר יבש או מדברי (עיראק, אפגניסטן?) הכל מתפקע" – תיאר, שיחרר אחיזתו מהמספריים ופרש את שתי כפות ידיו לפני – (אני לא מאמינה שזה קורה לי…..אחרי שחפף וקירצף את ראשי בכזו שקדנות!) – הנה הן כבר כאן מולי, קרובות מאוד…. האמת? זה היה פחות גרוע ממה שהצלחתי לדמיין בשתי השניות ההיסטריות האלו, כי לא היה מדובר במשהו חי ומתקלף אלא בכפות ידיים שניראו פשוט כמו כפות רגליים – כלומר סוליות – עטויות שכבת עור קשה וצהבהבה. אך המילה אקזמה! על הראש שלי!…….. אולי בגלל זה החפיפה הייתה כל כך אינטנסיבית, ניסיתי לקחת בהומור את יצר הבאנג'י שלי בנוגע לגורל שערותי. עכשיו חיברתי: יום שישי בצהרים, המספרה שוממת, לא טלפון, לא תור, לא צל של לקוח נוסף, נו יופי!
הוא לא חש בשום משבר בינינו והמשיך לספק אינפורמציות : אישתו מרפאה בקריסטלים, הוא לא שותה בירה כי הוא מורמוני (מאידהו) והוא אוהב לנסוע אחת לחודש לקניות בפורטלנד.
איך יצא? – אני מאוד מרוצה, התיספורת של כריס באמת יצאה טוב… מיוחדת, עם סוג מרענן של שיק מדברי…

גם משה הסתפר יום לפני ה"דיפנס". שלפתי אותו מהמיטה ממש לפני שסוגרים את כל המספרות, מרוט כולו, מנזלת ושיעולים אחרי שוירוס קרצייתי במיוחד עינה אותו במשך שבוע. "קדימה – לג'ון הספרית, אין מצב לדיפנס עם ז'אקט וכרבולת כזו על הראש!", חרצתי. בחוץ סופות גשמים עם רוחות קרות כיאה לחודש מאי באורגון, בפנים חרדה לקראת ההגנה של מחר. הוא יצא מהבית כמו סמרטוט וחזר מקוצץ כמו חייל בצבא ההגנה.

המכובדים קראו וחרשו מבעוד מועד אה ספר הטיוטה העבה שכתב, 150 עמודים, ועכשיו באו, מצוידים במנה עודפת של טוסטסטרון, להתקיל בשאלות. משה כתב עבודת דוקטורט על קומדיה, אתיקה, קולנוע, ספרות אמריקאית וספרות איטלקית. לא, זה לא היה ארוע מצחיק, אבל הוא הראה להם בישראלית, הגן על זה יופי ו-עשה זאת! הידד!

יונה, כרוון וכוחו של השומשום

חבילה הגיעה היום מהארץ. קרטון נוסף של דואר הצבי מונח על השולחן וכמו תמיד משחזר תחושות טירונות רחוקות. הפעם עד להתפקע מרוב חלווה, טחינה ומרציפן של מוזיאון המרציפן בכפר תבור, מממממ………איזה פינוק – אלו הדברים שממש חסרים לנו פה בניכר הפרוטסטנטי הרך הזה – קצת יידישקייט.
לא במבט ראשון אבל כן במבט שני זה קופץ: גם טחינת "היונה" ("טחינת קרואן") הנפלאה שמיוצרת בשכם וגם "חלוות הסולטאן" של "יונת השלום" ממעלה אדומים, שכנות בגוף ובנפש, אחיות למסע מישראל לביתנו – זוקפות בגאווה יונת שלום לזכותן. למרות שמסתבר שליונה של קראון יש בעית זהות – מסתבר שהיא לא יונה אלא כרוון, ציפור חיננית ממשפחת החופמאים. אבל בישראלית על אריזת טחינת קראון היא יונה, זה מה שתפס וזה מה שרץ – כי עם הענף הזיתי הזה למרגלותיה – היא מעוררת את התשוקה הקמאית לאחווה וטעמה המשובח של הטחינה הזו ממכר כמו תיקווה.
מה יותר מסבר את האוזן והלב מהדימוי הזה של יונה, רצוי לבנה, מלווה בענף קטן עם כמה עלים? צימחונית, נקיה, מסודרת. ומה יותר מרגיע, פשוט וצנוע מהצירוף : "יונת שלום" או אפילו "כרוון שלום"? קלאסי, מתנגן, שוחר טוב. זה מה שנקרא לתפוס את המקל בשתי קצותיו.

טחינת קרואן ("היונה")
בסמל – כרוון עם בעית זהות
והרוב הצרכני קבע: זו יונה! יונת שלום!

100% חלוות יונת השלום ממעלה אדומים

…את המקל בשתי קצותיו

זה מזכיר לי, כמה יפות היונים בארץ, כמה חכמות! כל השילובים ההרמונים האלו של נוצות בשחור, אפור, חום ולבן ולאחדות גם פס של ירוק מטאלי… והגירגורים שלהן, רכים, עם כל הנשמה, כמה עומק, איזו זרימה!
פה זה מוזר, שליו מאוד (peaceful), אבל אין יונים. יש המון עורבים ענקיים שמגיעים למימדים של תרנגולות וחורקים בקולי קולות, ציפורים כחולות עם זנב מפוצל, הרבה מאוד ברזווזים בזוגות, ובלבן? – שחפים שמנמנים וצווחניים שעשו הסבה מהים לכאן והם לא ממש בענין של שלום (היצ'קוק, "הציפורים"…).

געגועים ליונה הישראלית

אז מה יש לי להגיד על תכולת חבילת מזון מספקת שכזו? שלא צריך לזלזל בעוצמתו של השומשום. כל הסידן הזה שבשומשומים הקטנים, בונה עצם ועוד איך מעורר השראה. מעולם לא צפיתי שגם אני אשתעשע בדימוי של יונת שלום, או בדימויים פולקלוריסטים אחרים, אבל מאז שהפכתי ל"אומנית זעירה", והתחלתי לקבל משלוחים קבועים של טחינה וחלווה מהארץ – השמים (עם יונים או ציפורים אחרות) הם הגבול. כלומר למה לא? אם בשכם ובמעלה אדומים משתעשעים בוריאציות על הסמל השמיימי הזה אז למה לא ביוג'ין?

סט מגנטים (חמסות)

כוחו של השומשום

כך, מעבר לטעמיו הנשגבים של השומשום וזיקתו לנושא השלום ומעבר ליכולתו המדהימה של מוזיאון המרציפן בכפר תבור ליצר מרציפן אגדי ומעבר לגילויו של החופש הטמון ביצירת "אומנות זעירה", הבנתי את מקומי הגלובלי בשרשרת האותנטיות הזו: ישראלים שחיים באמריקה חומדים ומתגעגעים למטעמי ארץ ישראל ולאלו בהשפעה ערבית בפרט והיהודים האמריקאים חומדים אותנטיות ישראלית בקטנה, בסימבולי. במילים אחרות – בבוקר אחד אני מקבלת טחינה משכם, אחת לחודש בערך הולכת לאכול צהרים במסעדת "קפה סוראיה" שבבעלות איברהים, פלשתינאי שהיגר לכאן ובערב מכינה למשלוח את המגנטים עם חמסות לגב' קירשן באן ארבור מישיגן, וכרטיס עם יונת שלום לגברת זיסמן בקליבלנד אוהיו. סינרגיה!

קפה סוראיה מבחוץ
לא, לא דברנו עם איברהים על "הקונפליקט"

לקליבלנד אוהיו

אח…… אח…. אם רק היו נותנים לנשים את הכוח, כבר מזמן היה שלום עולמי. כי הרי אחרי הכל, כולנו יונות טחינה, רקמה ומרציפן.