שיפון עם זיתים

מהרבה בחינות זה היה שדרוג חיי היום יום הקהילתיים, מאז שהתחילו להביא את הסחורה המעולה של 'מאפיית הנהר הגדול', מה שקרה אגב, די בסמיכות להתחלת המשלוחים של פטריות השיטאקי המיובשות והאיכותיות שגדלות על גדות נהר האקדח. וג'יימי ורייצ'ל שאחראיות על הסידור של הלחמים, הבאגטים והעוגות וזה אומר לבדוק אחת לשעה שהכל ניראה יפה ושלא התרוקן מדף ואם כן אז למלא מחדש. הן בחורות מאורגנות מאוד, גם מבחינה משפחתית פלוס ילדים בבית ספר עד חטיבת ביניים.

SHITAKE

אבל אירוע חריג הפר את השיגרה הפחממתית הזו, כשבשישי המשאית של מאפיית הנהר הגדול, לא טמנה בקרבה את הכיכרות של שיפון עם זיתים וכך החלה התרת שרשרת פנינים, רצף אקראי של פאניקה לא משתקת – כי הורמו מיידית טלפונים ואפילו התלבטו אם לעשות משלוח מיוחד, אבל מה הטעם? עד שהוא יגיע מהעיר השכנה מרחק שעה וחצי נסיעה, כבר יהיה אמצע היום ובסוף יישארו עם רוב הכמות.

breads1

breads2

אבל לך תגיד את זה לזוג ישראלי שתכנן כבר חודשים מראש ערב גבינות ופשטידות צמחוני ויין מקומי בשפע לכבוד סיום התיכון של הבת הבכורה שלהם, מסיבה קטנה לחברים וחברות קרובים של המשפחה. הילדה מטורפת על השיפון עם הזיתים של הנהר הגדול (וגם על אלכוהול אבל זה עדיין לא לגמרי על פני השטח) ולא סתם שהיא אוהבת זיתים, זיתים נהיו עבורה הסמל לקשר ההדוק והרגשי שלה עם הארץ.

בכל פעם שהם נוסעים לבקר היא מחבקת זיתים, זאת אומרת עצי זית, כמה שיותר עתיקים ככה יותר נוגע ויש איזה מטע מדהים על הכביש, היא לא זוכרת בדיוק איפה, ליד איזה כפר ערבי אחרי מקדונלדס, שלא יוצא לה מהראש – הם נסעו שם בפעם הראשונה כשהיא הייתה בת תשע, צפונה לכיוון קרית שמונה. צביקה, אבא שלה רצה להראות לה את הגבול עם לבנון, כדי שהיא תדע לא רק במילים מה הוביל לתלישה הזאת לאמריקה.

ועוד שבועיים בדיוק יש לה כרטיס הלוך לארץ, בפעם ראשונה בלי חזור. היא הולכת לקחת חלק במסלול מיוחד עם עוד חבר'ה בני ישראלים מהחוף המערבי שסיימו עכשיו תיכון ורוצים לשרת. למעשה הם כבר התחילו, עובדים איתם על זה כבר כמה שנים, מחנות קיץ נהדרים, מכירים אחד את השני כמו אחים. יש כל מיני הטבות וזה לא קשה כמו שירות צבאי רגיל. היא כבר מתה לטוס מכאן.

אז כשאפרת, אימא שלה, באה על הבוקר לסופר להעמיס את הכיכרות של הנהר הגדול – חשבה מראש על שלושה כפרי עם רוזמרין, שלוש ג'בטות וחמישה מהשיפון עם הזיתים, היא פשוט נטרפה כשאמרו לה שהן ורי סורי (מאוד מצטערות), אבל קרה מה שקרה ומחר יביאו כרגיל. מה יעזור לה מחר??? היא הרגישה את החולשה העוקצת בברכיים ואז את הדופק באוזן ימין והיה ברור לה מניסיון רב שנתי, שהיא תכף צועקת גבול צורחת. יש לה את הכדורים האלו שהיא כבר לא לוקחת, אבל הם לא איתה, תקועים בארון תרופות בבית.

breads-efrat

ג'יימי היא זאת שדיברה איתה ורייצ'ל תוך כדי סידרה לחמניות והתחילה להציע אלטרנטיבות. הכי גרוע שזרים מנסים להגיד לך שיש עוד דברים אחרים טובים בעולם, שלא הכל הלך, שיהיה בסדר, שמה שהילדה שלך הכי צריכה עכשיו לפני הקולג' והמרוץ לקריירה, זה לחזור למקורות שלה, לחזק את הקשר עם המשפחה בארץ ועם התרבות הישראלית. ממש…. סליחה, אבל בעיניה זה רעיון לגמרי מטומטם! וכאילו שהיא לא יודעת, הכל בגלל צביקה והפוסט טראומות מהמלחמות שלו. יחסי האהבה-שינאה-געגועים הפתולוגים שלו. והם – הבת והאבא כולל שאר הילדים יודעים טוב מאוד שהיא פשוט מתעבת את כל הרעיון הזה של חיילים בודדים ביבוא כאילו אישי, אבל מה זה עוזר לה? ועכשיו, בנוסף לבידוד הרגשי שמציף אותה בבית מאז שכל הפרויקט הזה השתלט להם על החיים, כשהיא תחזור הביתה עם הבשורה שלא היה את הטעים עם הזיתים – היא על בטוח גם תיחשד במוטיבציה להרס מסיבות ולשותפות בקונספירציה.

עורב יום-העצמאות

ביום העצמאות לפני כמה… עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה שנה? כן, נדמה לי שבול על שנת אלפיים, חודש לפני שהסתערנו על פפואה גינאה, קרענו לחופי האי סמרין את הצורה. רביב, מנדי (טל מנדלסון) ואני. רביצת חוף, שקיעה מדהימה ולופ קוקטיילים של קוקוס בלימון, שלושים וחמישה אחוז אלכוהול טחון עם המיוחד: גרגרגי עורב יום-העצמאות. ברוח צעירותנו העמסנו גם גבינות על המים ופטריות בשביל להרגיש את הרקע, אבל בלי בשר. נמנענו לגמרי – למרות שברור שגם שם, שתי דקות מגן עדן היה סניף של חב"ד ואנשים הזיעו בו בחברותא מיום הזיכרון, כמו סרדינים כדי להפוך איזו צלע של כבש תנכ"י על האש. אבל באמת משמח ואף מעורר בי גאווה להיזכר, שלמרות תמימות נעורינו חילצנו בקלות רבה, שלא נסענו עד לְטִיז-אֶל-נָבִּי בשביל לְבַיֵיץ דתית גם את יום-העצמאות ואפילו שעורב יום-העצמאות נולד כחילוני גמור בשכונה ג' בבאר שבע, עד אז טרם הספיקונו ליהנות מהשפעתו המיטיבה ואני לא מדברת רק על הפן הרוחני, אלא על הרבה יותר מכך.

רביב ומנדי על גרגירי עורב יום-העצמאות באי סמרין.
(מתוך 'שינויים בנוף' – אנימציה אינטראקטיבית).

לנפות את המוץ מהתבן: עורב יום-העצמאות הוא לא עוד פראייר. רוכב על כנף שחורה בשמי העולם וצוחק בקריאות צורמות במיוחד, כשהוא חולף מעל מים טריטוריאליים, מחסומי גבול או גדרות הפרדה. מניאק לא קטן, אבל אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא לא עף עם זה עד הסוף, או שהוא מתקמצן על חלוקת שלל רעיונית.

עורב יום-העצמאות כפי שנצפה מעל מגרש חניה בלוקסמבורג. 

הדרך לקונסול רצופה פירורי לחם

אולי את התחושה הישראלית ביותר ואת ההוכחה המוחצת שאני בבית קיבלתי דווקא בשגרירות האמריקאית, אתמול כשהלכנו לחדש את הויזה. מיטב בחורינו הציפו את המקום בלבוש אבטחה אפור-כחול מושך. חסונים ויפי בלורית הם קיבלו את פניהם של המבקשים – עוד מחוץ למבנה, בתור המהביל, בתוך המבנה – בבדיקה הבטחונית ובסיום – בואך לעמדת טרום קונסול, ניירת, טביעות אצבעות וראיון. בנימוס תקיף פנו למי שיכולים להיות אחיהם, דודיהם, סביהם או הוריהם – ב"לכאן גבירתי", "להוריד חגורה, אדוני", ונדמה שחרקו שיניים בשפה זרה. אך אל דאגה, בין "אדוני" ל"גבירתי" הם שיחררו שיחה מקבילה בניב טבעי, מקומי.

– "רוצה לצאת עכשיו להפסקה"? שלח גבוה עם פנים זועפות מתחת לגגון בחוץ אל זה שעמד נוקשה, ליד הדלת.

– "רק  עשר וחצי, מה אני אעשה עכשיו עם שניצל ופירה? אי אפשר לדחות קצת?", התבכיין הנמוך והמשיך לאחוז במשורינת.

– "איפה אתה אוכל את השניצל?" שמע אותו זה שפיקח על הכניסה כולה.

– "בקפה אצל השמנה".

– "באמת? פעם שעברה שאכלתי שם לא היה משהו והפירה היה בלי בצל". כעס הזועף.

למרבה השובבות, גם עמוק בפנים, בלב המבנה הבונקרי – איפה שממתינים לקונסול האמיתי מאמריקה עם המבטא והליטוש, חבורת שניצל מסדרת את התור ועוזרת בניירת. לאלו כאן, חזות כבדה יותר של מביני תוכן. התמלילים נוקשים ונוגעים ישר בעובי הקורה:  "כמו שכתוב לך כאן אדוני", הורה בתוקפנות מקצועית אחד שחרחר לאיש מקריח ומשפחתו, "את תמונת הפספורט בתוך טופס ה-DS-160 , ליד טופס דואר שליחים יחד עם הקבלה הירוקה עבור תשלום אגרת הויזה." דברי אלוהים חיים. אבל איך שעברת אותם והתרחשה הפוגה קלה בתור, תוך שניות הם שינו טון ודיסקסו מצב של יום חול, על איך לא – "נרד בשתיים וחצי על איזה שניצל?".  קהל המבקשים שמר על פרופיל נמוך ומשמעת ברזל, ללא צל של חיוך או הזזת גבה. רק לקבל את הויזה בלי עניינים, אז מה אם ילדים עם אוזניה שמחוברת לחוט מזערי מעבירים בינתיים מידע מודיעיני על נתחי עוף מטוגנים בקולי קולות, משחזרים על חוף הים התיכון שבתות הורים בבסיסי הדרום?

מה עוד לא נכתב על תחושת ההשפלה והניכור בדרך אל הויזה הנכספת בשגרירות האמריקאית? בכנות? אין לי מושג למה, אני דווקא ספגתי שם תחושה ביתית בניחוח בית אמא. ועד כמה שזה נעים לחוש בבית, עוד יותר מענג לדמיין את אחד מחבריי האמריקאים צופה פעור פה בהתנהלות החיננית הזו בחשאי בעזרת איזה לווין תקשורת, או שפשוט הרי לא אתאפק ואספר לו או לה איך זה אצלם בשגרירות. הם כפרטים באימפריה בטח יפרשו בלב: סביר, ברומא תן לרומאים לטפל ברומאים, ובקול מתעניין ישאלו אותי בנימוס – "מה זה 'שניצל'?" ולעצמי אסכם מן הסתם: גם בשגרירות האמריקאית ברח' הירקון בתל אביב, ביג בוס הוא בוגר סיירת, רצוי לא צמחוני.