בטרם מלאו לי עשרים

אצלנו מדברים על הכל פתוח והחתולים יודעים שבעוד שבוע וחצי אנחנו נוסעים לביקור של חודש בארץ. בזמן האחרון טחנו את הנושא עד דק ולא רק מהבחינה הכלכלית, אלא גם מההיבט המשפחתי המורחב על רבדיו הפחות חינוכיים. זאת אומרת על כך שהם לא יהיו איתנו בשתי מסיבות בר (ובת) מצווה וחתונה אחת ועל כך שגם מבחינתם, למרות תחושת הפספוס, זוהי האופציה הכי שפויה – להישאר בבית – כי טירוף לעשות מסע כזה (כעשרים ושתיים שעות נטו באוויר) עם אוכל נורא ובלי מקום לחפור כדי להשתין ו-הכל בשביל סליחה, מסורת שהיא לא ממש בדמם (שניהם אמריקאים/לא יהודים).

והיום דיברנו על זה שוב, רק לולו ואני (שנחשב בבית ל'חתול שלי') אחרי ארוחת הצהרים. הוא רבץ על אדן החלון ואני שטפתי מולו כלים. מנקודת מבט הורית מחד, אך מבלי להתעמק בסוגיית הנטישה הזמנית והכיסופים מנגד, רעננתי נושאים כלליים: להתנהג יפה עם הקֶט-סיטר, לא לריב עם קיטי, להשתדל לא לאכול מהר מדי ולהקיא ישר אחר כך, לנסות לא לפספס את גבולות הארגז ו-לא לקרוע את הרשתות מרוב געגועים – רק את זו הווירטואלית (ברור שהם מחוברים).

הוא הבטיח שיתנהג למופת – גם עם קיטי (שזה הרבה מאוד) רק שנביא שוב מישראל את העכברים מהקש, כמו בפעם שעברה. הוא משוגע על הריח. מדן ועד אילת אחפש בשבילו עכברים מקש! אבל האמת שאין צורך, אני יודעת בדיוק איפה יש עוד הרבה כאלו – כי אספתי אותם בפעם שעברה שבאנו לביקור במו ידי, ליד מרכז המזון של נהלל (מקום הולדתי), בו מכינים תחמיצים ובלילים לעדרי צאן ובקר. מפעל ציורי שנמצא בשדות שבין המושב לבין בסיס רמת דוד – בו איזה צרוף מקרים – שירתתי כחיילת חיוורת. בתום ימים ארוכים של הקלדות וקפה קרוב לבית, הייתי חוצה רגלית את השדות הביתה. במילים אחרות – עוד בטרם מלאו לי עשרים, התוודעתי לעכברי הקש בשדות והשכלתי ללמוד שהממזרים הרוויחו משני העולמות – גם דבק בהם ניחוחו המושך של התחמיץ וגם ניכרה בהם יכולת ניווט אווירי מעולה אגב שמיעה רופפת. בקיצור, אך טבעי שעבור מי שלא מחובר סנטימנטלית, יותר ממסעיר לתקוף אותם מאחור וליירט אותם בסלטות… ועכשיו בלי ציניות: זה ריגש אותי עד דמעות – שלולו שלי הגוי, משתוקק שאביא לו מאיכויות המפתח של כור מחצבתי, למה עוד יכולה אם מאמצת לייחל? הוא לא שם לב שמחיתי דמעה וכמנהגו, על מנת לבסס סופית הגשמתה של משאלה חומרנית, נתן בי חצי קריצה והעצים את מתיקותו.


לבסוף התעייף ונרדם. היה ברור על מה הוא חולם. לא, בכלל לא קשור לנסיעה שלנו. לשים לרגע בצד את סוגיית ישראל, כי זה שייך בפשטות רק לכוחה של המילה. לולו קורא ודובר אנגלית שפת אם, כך שאיך שלא הופכים את האותיות A ,E ו- T (עליהן נח ראשו), הוא כבר יסדר אותן בהגיון לא כשר על בסיס טעם אישי: הודו עם גבינה ברוטב (של פריסקיז).

שכנה שלנו, כריסטינה

שכנה שלנו, כריסטינה אנדרסון היא גננת מחוננת, לא של ילדים – של פרחים ועצים. נוצריה טובה שאופה לחם בננות מצוין. אישה נעימה, עם נטיה קבועה לרגשות אשם על בסיס שמיכות טלאים ומלאכות בית אחרות שסטו מהקווים. לא משהו חריג בשום קנה מידה. בקיץ האחרון ביקרה בישראל, טיול שהכנסייה לוקחת – שבועיים שלמים של מי ירדן וְוִיָה דולורוזה. טסו ביחד עם קבוצה של 'תגלית' וגם להם הייתה – אושר גדול ואור בעיניים, אבל מאז היא לא מניחה לי. כי יש לי מכחולים בבית וכי גם אני ראיתי, את פסיפס הלחם והדגים בטבח'ה על שפת הכינרת, ליד כפר נחום, באמיתי.

אמרתי לה שאני לא יודעת לאן זה ייקח, לא יכולה להבטיח כלום. לאן שתלכי זה טוב, רק בבקשה… בלי רמזים מיניים, הסמיקה. למה הם עושים את זה? הרי ישו – על פי כל העדויות, היה חתיך הורס… בקצרה, לא יהיה מוגזם לומר שהיא הסיתה אותי לפעולה מיסיונרית פָּר-אֶקְסֶלָנְס ומכיוון שאין לי אלוהים, לקחתי ברצון את לחם בננה ואת לחם תירס – חצי הקפאתי בפריזר (אנחנו לא חזירים!) והתחלתי לעבוד. תענוג – הפסיפס בטבח'ה מקסים ומפנק לחוס בהשראתו ובמקביל, לייחל לניסים בכל תחום – טוב, אף אחד לא משקיע יזע בלי תקווה לתמורה.

הפסיפס בכנסיית הלחם והדגים בטבח'ה

דגים עם לחם – נחמד, אבל בלי לימון? זה לא זה. כריסטינה באה לראות. ממש לא מה שהיא דימיינה… נו, זה הרי כמעט מתבקש – שבמקום שאדם מאמין, אוכל כרישים, שרצים ורכיכות לסעודת יום ראשון – תהיה לו בעיה עם חתיכת פרי הדר…

לא עשיתי חשבון מוסרי. אין בעיה כריסטי, אצייר לך חדשים בלי. מצד שני, לא הפקרתי את המצפון היהודי שלי – שמתי יד על הלב ושפכתי על געגועים – תוכן חמוץ לגמרי, כריסטי, בגלל זה הלימון.

ואלו דברי ימי אוגוסט: פלחי מסע

מגיש את הטחינה ואת החצילים בטחינה ואחר כך את הכרובית המטוגנת בטחינה ולעיקרית גם את הסינייה כבש בטחינה. זו מהיונה, זו מהאדמה, זו מהאחווה וזו מאל-ארז. אצל שוקי וניצן החומוס מאבו נאסר-חינאווי, בעמק, אצל חגי ונורית מאל סולטאן שבזרזיר ואצל רונית ואמיר על הגג בבורכוב, מהסמוך – חומוס גבעתיים. ולא חסכו – הוסיפו אש, פיזרו הרבה בפטרוזיליה ובשומין ובצנוברין, בואך ארצה שים גם קצת בחריף, ובגרגירין ובחמוצין והצף כמו שצריך בשמן הזית.

ארבע עיניים בין ערביים עם חגית במהדורת אידוי בקלמרי, ובלחות שמונים אחוז לצד מיכל בדניס, בזיעה חברית מול ענת, מזלג בנתחי סינטה, ובנימה ממוזגת, חצי חצי עם דלית, בלילה מאוחר על שיפודי קבב דג ביוגורט עיזים. נגבי בלאפה או בפוקצ'ה הגלילית – מקמח כוסמין על פי קומורובסקי, או הספגי היטב בלחם הדגנים הרך. גרגרי בלימונענע מרוסקת בקרח, החליקי במיץ הגזר, מתני במי מינרלים צוננים ובסלט ירוק.

נמל תל אביב

יחד, חלקיקי מילים וגם משפטים שלמים – על שותף הזוג, המשפחה והילדים, העבודה, נסיעות וחופשות ועל מזג האוויר והחום שאף פעם לא היה כזה ועל המרחק מהראוי והצודק, מהנכון ומהמגיע. על אכזבה, על עצב ושימחה ועל געגועים. על איך זה שם, על מה אחר כך, על למה לא עכשיו.

כזה הוא הבייתי – דו לאומי, רב מימדי, חובק, מאובק, לח ובוהק. שוכן בצמוד כל כך לאתרי בנייה בלתי מרוסנים, בין עצי הרימון, מתחת לעצי הזית, במרום עצי התמר והבוגונביליות שכורעות תחת פריחה ורודה, אדומה או לבנה, כמו כל שנה לפני החגים.

בעקבות האהבה (זמר זמר לך)

אתמול, קו ישיר מרמתיים. אביבית. נשמעה צרודה.
– "תשמעי רציתי להזהיר אותך לפני שאתם נוחתים כאן כמו תיירים – הוא צולה כהוגן, משהו בסגנון ברביקיו סדום ועמורה. אני חושבת שאלו גחלי יום הדין".
– "הוא? יום הדין?! אחותי, מה קורה?", הצמדתי את האלחוטי, פתחתי עוד חלון לאוורר את הבית ושמתי עלי עוד שכבה – בבוקר די קר פה.
– "אני חושבת שאני פשוט נמסה, נהפכת לשלולית". היא נשמעה חנוקה.

אביבית, איך לא, נולדה בפסח, בול בליל הסדר, אבל האביב זה מה שקבע. את השם. היינו תמיד שרים לה, 'באביב את תשובי חזרה' גם אם לא עמדה לנסוע לשום מקום. עד שקיץ אחד נסעה לחופש לדודה שלה בסן פרנסיסקו וחזרה מהודקת טוטאל לשיר הזה "סן פרנסיסקו" של סקוט מקנזי ,"אם את נוסעת לסן פרנסיסקו אל תשכחי לשים כמה פרחים בשיער" (If you're going to San Francisco be sure to wear some flowers in your hair). כמו מצה לשוקולד היא נדבקה למשפט הזה והחלה תוקעת כמה בשערה באופן קבוע, אגב זימזום בלתי פוסק של השיר, כמו מנטרה.

בחתונה שלה, מתחת לחופה, רותם – שממש תיעב את הקטע הזה שלה עם סן פרנסיסקו – עשה ג'סטה לא אופיינית ונעץ בגולגול סבתא שסידרו לה על הראש כמה מיני-נוריות צהובות. מהר מאוד, אמא שלה וגם הדודה מקליפורניה לא עמדו ביופי הזה ופרצו בבכי.

סקוט מקנזי – "סן פרנסיסקו" – קול פעמונים ושיר שהיה להמנון

"כן פשוט נמאס לו מאיתנו, שם עלינו אבני בזלת לוהטות בקונסטלציה של חומת יריחו" המשיכה בטלפון.
"מאיתנו? חומת יריחו?" , נדהמתי.
"כן אני גם חלק מזה, זאת אומרת – אנחנו – הבהמה, אני והילדים. חמש נפשות שמייצרות מציאות לא אקולוגית בלשון המעטה. טונות של פסולת פלסטיק, מאות מטרים של נייר כסף שכיסו פיירקסים עם אלפי עופות בתנור (מלאים באנטיביוטיקה) שהכנתי לארוחות יום שישי, חיתולים בלתי מתכלים ועוד אינסוף חטאים מצטברים שהסביבה, או אם תרצי – כדור הארץ פשוט לא יכול לשאת יותר".

לא ידעתי מה לעשות, היא נשמעה לגמרי מאודה ועכשיו היא בטח גם לא פותחת את הברז כדי לצנן קצת. ניסיתי בדרך רציונאלית.
"אביבית, תוציאי עכשיו את החמניה מהשיער ותקשיבי לי טוב: איך אומרים הניו אייג'ים באמריקה ויש התנחלות לא קטנה שלהם את יודעת, בסן פרנסיסקו – העיר שחוברה לך יחדיו: הכל לטובה – אם מרכז החיים סובב עכשיו סביב מזג האויר, סימן שמתקיים חיבור עם הטבע וזה דבר טוב. גלגל החיים, עונות השנה, בריאת העולם, אדם לחברו, ככה צריך".

– עכשיו התנפלה עלי, תיאבון של שנים – "את גרה רחוק ואין לך מושג איך זה לחיות פה. את לא יודעת על מה את מדברת, איזה חיבור תגידי לי? מדובר בהתכה!", גערה בי בזעקת צבר שלא נטש את ארצו והדפה בסיפוק את נסיונותי הקלישאיים (יש להודות) לחלץ ממנה הקלה. לא היה קשה להרגיש, החוט נמתח – אין מנוס ונותרה רק האופציה הלאומנית-דתית:
"חליק אביבה" קיצרתי את שמה, "הוא משלנו, הוא בחר בנו, לא יסתובב ככה פתאום וישתין נגד הרוח, אפילו אם חמסין. מעבר לזה תני קרדיט – הוא איפשר לנו להמציא את הנייר כסף אז עכשיו החלטת שזה מביא לו את הסעיף?"

האמריקאים לא מבינים מה זו חברות ישראלית. זה תופס אותך בבטן, זה מטלטל בך בצהריים, זה הולך איתך לישון. סגרתי את השיחה ועננת אובך של קירבה ציקצקה בעורפי. אלו הגעגועים, הכרתי. אחר כך, שלא כהרגלי נחלצתי אל הפרקטי. אל הקניון העירוני. כמה חולצות 100% כותנה בטח לא יזיקו לי שם במולדת, אולי אקנה גם שתיים שלוש לאביבית, תמיד אפשר למצוא כאלו בעיצוב פירחוני.
אני הרי נוסעת, כמו ששרה ורדינה כהן – בעקבות האהבה ומובן מאליו – דברים שרואים משם לא רואים מכאן (וגם ההיפך נכון).