אף פעם זה לא הזמן המתאים

בגלל שאף פעם זה לא הזמן המתאים, החלטתי דווקא בסוף שבוע הזה לעבור איתם על קלסיקות מתורגמות. בזרוע כירורגית מיינתי כך שמבחינה מגדרית יהיה איזון וישמר פלורליזם מיני – כי כדי לקדם נשים לעמדות מפתח אעשה הכל, כולל כניסה חזיתית לעובי הקורה ואם נחוץ גם לאחת סופר צרה בעת שאינה מאפשרת, כמו זו.


אחרי שנסחפו לתוך קריאה מהירה של 'יש ואין', הארי מורגן והסירות שלו סכנת נפשות שחוצבת מבפנים, דיווחו בלהט שהתמכרו לטקסט התודעתי של גברת דאלווי ולסיפורו הפוסט טראומטי של החייל המשוחרר ספטימוס. נו, רק שיתנו לי תירוץ… תוך דקות הושבתי את כולנו מול סרט המופת 'השעות' שנעשה סביב הספר. נרשמה הצלחה מקסימלית – הם לא נרדמו תוך כדי, וגם לא כל הלילה אחרי.

משה פתח עלי עין צינית – מה אני כזאת לחוצה כאילו שהתקווה שלי בת שנות אלפיים. השבתי לו, שבבקשה לא ישכח מאיפה באנו – אם חיות המחמד שלנו שהם נמרי טרף במקור, יצמידו את כל השורות התחתונות של הספרים האלו טוב טוב ללב הקוסמופוליטי שלהם ויפנימו שיותר משווה להשתמש במילים – מחר בבוקר נתעורר לעולם טוב יותר! כשהחזיר לי חיוך סקפטי, פשוט יצאתי מדעתי! אף מילה עכשיו! אני לא צוחקת!