מנהיגותה של חדת חנית

עכשיו בפגרה. קיץ ויש ימים ממש לוהטים אז רוב הבנות מנצלות ודוחפות את המטאטא לאיזה קבלן משנה אמין לטיפול עשרת אלפים. לא בעיה לצבור עשרת אלפים מספטמבר עד יולי, גם אם את לא בשיא הכושר, אני אפילו עברתי השנה את השלושה עשר אלף כך שיהיה כרוך גם בקליעת זיפים מחדש, רובם נשברו או נסדקו עוד במקנזי פַּאס (McKenzie Pass), אני קצת רועדת מלהיזכר כי גם פגשתי שם לראשונה את אֶרין שהפכה אותי מאישה אפרורית לאייקון צובע קהילה.

bend2011Mc_black

bend2011sister_cloud

מקנזי פַּאס (McKenzie Pass)

זה היה בסתיו האחרון, יומיים אחרי שסגרו את דרכי הגישה היבשתיות לשם זאת אומרת את הכבישים, אבל אותנו אף אחד לא טורח להגביל או לבטח והיה כבר קצת שלג על הפסגות והבהובים של עצי צפצפה בטיפוס על חלק מהמדרונות שהחליפו צבע על השעון האקלימי, יום מקסים ובַּפַּאס, ישר קלטנו אחת את השנייה. לא יודעת אם בגלל שהיא חצי יהודיה והייתה מתנדבת בקיבוץ גינוסר בבננות חצי שנה וגם סבא וסבתא שלי מגינוסר, ביליתי שם הרבה כשהייתי ילדה והיא אמרה – הכינרת ואני אמרתי לה – כן, הסי-אוף-גלילֵי ואז התיישבנו על שפת האגם המזרחי לפרק מעטיפתם סנדוויצ'ים חיטה מלאה עם אבוקדו והיא צדה שהציפורניים שלי קצת מלוכלכות מצבע שלא הצלחתי להוריד והסתערה.

bend-2011lake-cu

איסט לייק 

ממתי את יודעת שאת כזאת? קצת גמגמתי לחשוף על ההתחלה אבל הנוף פעל עליי את פעולתו וטשטש מעצורים והודיתי שרק בשנתיים האחרונות. את מבינה, כשגרתי בישראל בכלל לא הייתי מודעת לאופציה ולכל מה שהיה כרוך תחת הכותרת 'אתגרי', היה לגמרי מחוץ לתחום בשבילי. מה, לא היית בַּאָרְמִי? הייתי, הייתי אבל רק סְקְרֵֶיטֶרִי לא פַיְיטֶר. איפה? באוויר. את רואה, שום דבר לא מקרי, זה התחיל אצלך כבר שם. וכמה שאני חושדת בחיבורים מופרכים נמשכתי להאמין לה וכשהיא ביקשה ממני ליצור ארסנל גרפי לכל הבנות של הקאונטי (המחוז), הסכמתי.

me-with-the-broom-winter-s

הַמְרָאָה (נובמבר 2012)

עבדתי על הפרויקט כל החורף, בהפסקות, כדי לא לחבל ברעננות המטרה אבל רק אתמול נפגשנו שוב לכבוד תום העונה למסירה והענקה. אֵרין שקיבלה ממני את הקבצים במייל ושלחה למדפיסי דו ותלת ממד הייתה ממש ברקיע השביעי. לראות את כולנו מאובזרות כאיש אחד מרגש אותה מאוד. ככה היא אמרה וגם אני מאוד התרגשתי פעם ראשונה אולי, שהרגשתי שהתקרבתי ולו בארץ זרה להיות שותפה במנהיגותה של חדת חנית או ראש חץ או איך שלא הגדיר את עצמו, סיימון נ' המורה המיתולוגי לציור במרחב, אהבה תופסת ראשונה.

3-witch-cards-packed--blog witcch-all-items-blog witch-time2-blog
witch-heart-broom-corn-blog

witch-bookmark--all-sides-fwitch-backyard-and-cat-e-bl

היה לו מבטא אמריקאי כבד, הוא עשה עליה בשנת שבעים בגלל ציור של לאה ניקל, 'הפרפר'. הוא אהב לדבר הרבה על קומפוזיציה ויחסי כוחות בין כתמים שאיבדו שליטה ולמרות שהשיעורים איתו היו אז קיומיים מבחינתי, סוג של משמעות החיים אני לא חושבת שבסופה של שנה לקחתי ממנו הרבה הארות, כאלו שעוזרות מקצועית כשבן אדם נגש לדף ריק ולא יודע להחליט מי נגד מי – אבל מה שכן, הולך איתי עד היום המשפט החוזר שאיתו הוא היה פותח כל שיעור – 'אמנות זה לא קסם אבל תחפשו טוב טוב איך לעשות את המֶגִ'יק'.

ניצה חורש-יער

את ניצה חורש-יער (עִיבְרֶתָה, התגרשה ואז השאירה), בעלת חנות ספרים נשכחת בראש פינה (אף פעם לא לובשת חזייה, הַפְגָנָתִּי והולך לפניה, כך שמעתי גם מחברים אחרים) הכרתי דרך פייסבוק. רחוק לגמרי מהחלפת מתכונים, הרבה יותר לתוך עומק השילדה. קבענו להיפגש כשביקרתי בארץ בדצמבר וגם הבטחתי לה שאצייר אותה על כרטיס ברכה, שבעצם יהיה לה לנצח דיוקן עצמי, אמנות מקור לה-לה-לה, ממש כפי שהיא ראתה ברשת שאני עושה לחתולים, פרחים, עצים ונשים אחרות שחושבות שיש בפיהן בשורה. וזה קרה.

ניצה חורש-יער / ראש פינה, דצמבר 2011

והיה פורה מאוד, ממש כפי שתמיד רוצים ולא מצליחים ומעבר לכימיה מצוינת שלא התפוצצה, היא באה עם הרעיון של להפוך כרטיסים מצוירים לסימניות ושאוסיף גם טקסטים ואני ישר נתפסתי לאחוז בקרני כובעה ולבצע, כי ברור שסימניה תהיה בקרוב פריט לאספנים. ולהוסיף לעולם הדימויים הציבורי משהו ארכאי מראש? מדהים! בכלל עשייה מתוך עתיד ברוורס מעוררת אותי. לא הייתי צריכה שניצה תגיד לי את זה בפרצוף, אבל ברור שהיא אמרה וזה היה שווה כל דקה על השעון של מי שלא מודד לנו.

אשה עם צוואר ארוך / כרטיס ברכה מצויר / אקריליק וצבעי עפרון

 

 סימניית אשה עם צוואר ארוך / שני הצדדים והגדלה

 אביב מצרי / כרטיס ברכה מצויר / עפרונות אקוורל

סימניית אביב מצרי / שני הצדדים והגדלה

כשביקרתי שוב ביולי, הבאתי איתי את הסימניות ומכִּירות כבר מעולה,
דפקנו ביחד בריחה מתוכננת לסופ"ש על התבור.

היא סיפרה בפתיחות על שנאה, ידידות, חיזור, אהבה ונישואים ואני שחררתי בתמורה עֶדֶר סודות גלויים.
אֶת יותר מדי אושר – לא לקחנו, כבר בְּשתיקה הסכמנו שהוא פחות עושה.

החיים בלי גֶ'רִי

 כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח'.

גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד – אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.

אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי – דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי – זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון – אמרו לי שככה זה הומלסים – ממש… היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי – איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.

כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה – עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!… בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס – היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם – היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת…

יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי  אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה  – הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).

'הַפִּיס שלי' – 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.

מצד אחד – חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,

ומצד שני – אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.

 

 (פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח').


אחותה

היא שחררה גז, כמו שאומרים – לכל הכיוונים.
רק שלא תאחר לחתונה שלהם,
של זוג היונים המשפחתי
("למדני את השיר הפשוט של הלחם").

 

(לא סבלה את השיר הזה, אבל הוא לא הפסיק לנקר לה בראש כל הדרך).

הם ביקשו ממנה טובה ("במקום מתנה"). שתצלם באירוע.
מה שבא לה. סומכים עליה ("יש לך כזו עין אמנותית!").
בטח שיהיה גם צלם מקצועי, וידאו והכל, הם לא חוסכים
(החתונה הרי באמפיתאטרון רומי – לא פחות!).
את מה שתצלם ישלחו להדפסה בשחור לבן או בגווני ספיה
ואז יוכלו להרכיב לעצמם, אלבום מהמם, בסגנון חלוצי או קאובויי – מערב פרוע,
שילווה אותם לנצח.

(נושף בעורפה, רוכב אופניים)

התואר בלימודים קלאסיים עדיין ריחף מעל, כמשאת נפש מספר אחת,
אך נראה כרגע, רחוק מאי פעם,
הרהרה בעצבנות כשחלפה בהצלחה את צומת עקרבים.
רוכב אופניים קל משקל האיץ במראה השמאלית,
ורענן במוחה (באמת תודה רבה!) את העובדה שאחותה הקטנה, אתנה,
תסיים השנה, את הדוקטורט המתמשך שלה באתיקה בן-לאומית.

(אתנה)

או-הו איזה שישו ושימחו יעשו מזה ההורים!

הכי קלאסי שאת יודעת

"קלאסי אני רוצה את זה הכי קלאסי שאת יודעת. אהבת חיי – דורה, שם שני סופיה, היא נסיכה פר אקסלנס שמכורה לאומנות פלסטית ולכל מה שנוגע לבוטני. היא מתעבת שיכפול! בעיניה, זו אחת הרעות החולות של העידן שלנו וזו הסיבה שאני קונה לה אך ורק יד ראשונה ומקורי, חד פעמי, מה שנגזר לפי מידה במספרי פלדה ולעולם לא אריג או נייר עטיפה עם דוגמה חוזרת. כזו היא – מפוקסת וכזה אני – בעל ראיה מרחבית, רומנטי, רחב לב, יסודי".
לדיוה שלו – של קארל, אני מציירת כבר כמה חודשים כרטיסי ברכה. לרוב פירחוניים על נייר ממוחזר ומשובח. בערך אחת לשבוע הוא מזמין שניים-שלושה או אפילו ארבעה כרטיסים "טריים" ולא רק ממני, גם מאחרים שעוד מעיזים לצייר פרחים מהריאליטי של החיים.

יוני – פרחים באגרטל אקזוטי.

יולי  – גרברות בואזה וורדה (פרט).

ספטמבר – שני ורדים.

"היא אוהבת גרברות, ליליות, וורדים, אירוסים, סייפנים, קולרים וחיות מחמד", כתב לי. אז בבקשה בשוטף – פרחים. הרבה. אבל היו גם כמה יוצאי דופן, לאירועים מיוחדים. למשל, לכבוד יום הולדתו של הכלב (דני ענק, גזעי) צ'סטר. חגיגית, ביקש חבורה שלמה של כלבים "שיהיו שמחים ועם הרבה צבע" (היא אוהבת צלילים כחולים) וחודש אחר כך – עוד יומולדת – של ניקו הלבן – אז חשק בג'סטה ויקטוריאנית: רחב השפם, ישן לצד ואזה עם שושנים וורודות. סתם אנקדוטה – יום לאחר מכן, בשני לנובמבר כתב בסטטוס שלו בפייסבוק: "היא יכולה להתבונן בו שעות וגם לפנק אותו במתנות אם הוא ישן בתוך קומפוזיציה מושלמת". תוך עשר דקות קיבל על זה יותר מעשרים "לייקים", כאילו שמישהו שם הבין על מה הוא מדבר ואז מרוב אהדה חברתית של הרשת, לא יכל להחזיק את עצמו ושם לינק ליוטיוב לשיר הדביק Memory ("זיכרון") מתוך המחזמר הלעוס "קאטס" (Cats).

אוקטובר – יום הולדת לצ'סטר.

נובמבר – יומולדת לניקו.

דצמבר – ליליות אדומות באגרטל כחול (פרט).

ברור שלא נפגשנו מעולם – זה הרי מה שקוראים "אנטי קונספט". הכל מתנהל דרך חוטיו הבלתי ניראים של היום יום – צ'טים, מיילים ושלט רחוק, חוץ מזה יש בינינו חתיכת יבשת. אני רק יכולה לדמיין מה הוא עושה עם כרטיסי הברכה שאני אורזת לו כל פעם בנייר צבעוני עם סרט ושולחת במעטפה מרופדת עם שליח. הרבה פעמים חשבתי על זה, על איך בדיוק הוא נותן לה את הכרטיסים. האם הוא מצמיד אותם לזר פרחים אמיתיים? או אולי הוא משאיר מעטפה עם כרטיס, חתומה בשעווה על שולחן עץ המהגוני שבסלון… לפנות ערב או לחילופין עם הנץ השחר…?… נו… כל זה טוב ויפה אם הם "על פי חוק"… אבל אם לא? אם לא, אז לאחר שהם חולקים מעליות ורק כאחרית דבר, לפני שהוא נאלץ לנוס לעניניו הוא מעניק לה את תעודת היושר הזו, מאחורי וילונות מוגפים.

ספקולציות. אבל איך שהוא לא עושה את זה ומה שהוא לא רושם לה בפנים, זה בשר ודם יחסים כאלו. ועוד יותר מכך, כי קארל וולטר בנג'מין הוא לא השכן ממול, גם לא החבר מהעבודה ואפילו לא חובב צילום (מלאכה שהיא הרי הבסיס לכל ה"קופי-פייסט" שהיא לא סובלת….). למרות ואולי בגלל זה – הוא פשוט אשף בלהקפיא בשבילה את הרגע.

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק – עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם. אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל.

לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
– "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות – בלי הבסיס, בלי המקורות שלי…"
– "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
– "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
– "שבעת המינים?… חיטה, שעורה וכל אלו?"
– "כן כן, אני ממש נגמרת מזה… מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי – אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! …לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood – הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה – קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך… את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו – "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה – זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה – "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!…" דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אחר כך תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו – ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת – כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא –  הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו – אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת – יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות – ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים – כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

תודה שהרגתם

פ ר ו ל ו ג

יתכן שזה החודש האחרון שלי כחברה בקבוצה היהודית "אטסי-חי" (Etsy Chai) שבאתר אטסי (etsy.com).
למי שלא מכיר, אטסי הוא אתר עצום, עם אין סוף "חנויות" של אנשים פרטיים שמוכרים בהן את יציר כפיהם. קרמיקה, עוגיות, תכשיטים, קולרים לכלבים, סוודרים, ויטראז'ים, מדבקות למכוניות וכו'. תחת קורת הגג החמימה הזו, נוצרות גם שפע של מיני התאגדויות (Teams) של מוכרים שמשהו מחבר את העשיה שלהם. למשל – קבוצה של מוכרים מאותה עיר, קבוצה של חובבי ינשופים, קבוצה של יוצרים למען כדור הארץ, קבוצה של אוהבי מלאכים, וכמובן שיש גם קבוצה יהודית, "אטסי-חי" שמה. הקבוצות (ה-Teams) אמורות לקדם את המכירות של חבריהן על ידי כל מיני מניפולציות, דחיפות, מבצעים ונידנודים במרחב האון לייני. לא חייבים להצטרף לקבוצה, אבל זה בהחלט נראה כמו צעד נכון (לפני טיסה לירח, כמובן) למי שיש לו שם חנות. אז הצטרפתי ל"אטסי-חי", לפני כמה חודשים. למה לא? אני מאה אחוז, פחות או יותר כשרה ויש באמתחתי לא מעט יודאיקות קלילות לעת מצוא.
אבל לאחרונה התעייפתי מהחברות בקבוצה. כדי לתחזק את חברותי בה אני צריכה להיכנס לכל מיני צ'טים תפלים כמה פעמים בחודש ולהקליד בעליצות וחיוניות – מה שלום כולם?, שלומי מצוין, השמש זורחת, השמים כחולים, "גו אטסי-חי גו!" ("קדימה אטסי חי קדימה!"), להשתתף בפגישות (באחד מחדרי הפגישות המפוארים שאתר אטסי מספק) ועוד. בהתחלה זה ניראה כלום, אבל עם הזמן מרגישים שזה סוג של אנרגיה שבהחלט שוחק את המוח.
אז למה בעצם שלא אשוב להיות, כהרגלי מימים ימימה, זאבה בודדה בקניון הענק של החיים וגם של אטסי?

"קדימה אטסי-חי, קדימה!"

לא חלף זמן רב והרפיסות שלי החלה מורגשת. התחלתי לקבל כל מיני מיילים מאיימים מהמנהלת של "אטסי-חי", שמזהירים מפני גירוש קרוב מהקבוצה. זה כמובן, הצית לרגע את המאזניים המיותרים של רווח והפסד. ככה, משקללת לי, חשפתי את המובן מאליו: מאז שאני ב"אטסי-חי" עדיין לא נשפכו עלי מיליונים, אז מה בכל זאת הרווחתי מהחברות בה?…….אה כן, נזכרתי בנוסטלגיה, היא הצליחה לחשוף אותי, לפחות לתופעה אחת מעניינת ולא צפויה.
יום אחד ג'ודית גרין מניו יורק, שללא לאות רוקמת מפיות דרמטיות במיוחד, מחוטים עבים (לרוב בגווני תכלת ולבן עם המילה "חי" במרכזן) החלה פשוט להשתולל מרוב זעם בפורום הסגור של הקבוצה. כותרת ההודעה שלה בפורום הייתה "האם זה מעליב רק אותי ?????", בעצבים רופפים היא הפנתה את כולנו לחנות באטסי בשם Neat things ("אחלה דברים") עם קישורים לכרטיסי הברכה (הפרובוקטיבים שלה) לחגים היהודים.

כרטיס לפסח
מקדימה:
" הפסח הזה , זכור את הדברים החשובים"
בפנים:
"כמו לשים דם על הדלת שלך"

Remember Important Things

עוד כרטיס לפסח:
מקדימה :
"למה אנחנו אוכלים רק מצות בפסח?
למה אנחנו אוכלים מרור בסדר שלנו?
למה אנחנו מטבילים את האוכל שלנו פעמיים הלילה?
למה אנחנו נשענים על כרית הלילה?"
בפנים:
"האם זה בגלל שאלוהים שונא אותנו?"

הפורום בער כמרקחה, והוחלט לדווח להנהלת אטסי על החנות מדנבר, קולרדו, שעושה ביהדות כבשלה.

א פ י ל ו ג

חברים טובים הזמינו אותנו לארוחת ערב לפני כמה זמן. באו עוד זוג חברים שלהם, טיפוסים קצת אנאלים סליחה, שלא הכרנו קודם. לא, אף אחד לא יהודי. בלי קשר לאתניות, לא היה חיבור ונושאי השיחה דישדשו בכבדות מאולצת במיוחד. כמו שקורה הרבה פעמים במצבים כאלו, במקום לנקוט בצעדים רציונאליים לשיפור המצב, היכולת לעשות את זה רק היטשטשה וככל שנקפו הדקות המדרון נהיה חלק יותר ויותר. כך קרה, שמשהו בהגיון הפנימי שמאפיין דרכים ללא מוצא גרם לי לספר את הסיפור על הכרטיסים של "אחלה דברים". בכוונה כנה לעורר ולהתעורר, האמנתי בכוחו של פלורליזם תרבותי שכזה לחולל שינוי באוירה. אבל זה היה כבר בזמן הקינוח כשהכל למעשה כבר היה אבוד. לורה הגישה את פאי הפקאן המצוין שלה, איך שרצית – עם או בלי גלידה וכולם הקשיבו לי בדריכות ובנימוס כשסיפרתי על הקבוצה היהודית, הפרומו לשערוריה המכורטסת ועד שהגעתי לעובי הקורה – הכרטיס שהכי פוצץ את הפורום של אטסי חי, הכרטיס שלהם לחנוכה: מקדימה, סולידי "חנוכה שמח", ובפנים – "תודה שהרגתם את ישו!"

Happy Hanukkah

קווין בעל הבית, איש גדול וחזק עם הומור הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, התחיל לגעות בצחוק מתגלגל ורם במיוחד, הילדים נבהלו והזוג האורח שרק לפני כמה שנים בילה שנת שבתון רוויית זכרונות מתוקים באוניברסיטה העברית בירושלים (היא בחפירות והוא במגילות), כמעט נחנק ופלט בו זמנית את פאי הפקאן מרוב תדהמה, מבוכה ואי יכולת להכיל יותר את "האחר".
לקח כמה דקות וקיפלנו את עצמנו לאוטו.

* "אחלה דברים" היו אחלה והרשו לי לשים פה צילומים של הכרטיסים מהחנות שלהם.

Humor Passover Card / Remember Important