אייל הצפון

פעם הכרתי אישה כזו באמת, קראו לה רוזי. זה היה לפני שהכרתי את אייל הצפון, זכר נינוח אך בעל תאווה גורפת למדרונות תלולים, שהפך לאהובי החורפי ושכנע אותי בשנה שעברה, לחגוג איתו את כל החגים של העונה הרטובה, מבלי להיכנס לדקויות מיותרות סביב דת, גזע, או מין בעל חיים.

רוזי

כשקראתי לו בצחוק – 'גוי של שבת', הוא עשה עם הקרניים והדליק לנו מדורת אש במאורה שלו. זה היה הרבה יותר מרומנטי. ולפני שנה בפברואר, אחרי החגים, בטרם יצא למרתון איילים צעירים בקוטב הצפוני, אלא מה – גילף בשבילי אחד קטן מעץ בדמותו ואני הצמדתי, דגמתי וסרקתי. היה לי הרבה זמן לעבוד על קשירת התפרים ושילוב הצבעים המדויק, כי שנה של אייל מסתבר – שווה ללא פחות מחמש שנים של בן אדם.

ברכות לעונה

ומחר בבוקר הוא חוזר והכל כבר מוכן על הצד החילוני ביותר – רק שהאישה הזו, רוזי מפעם, נדחפה פתאום אחר הצהריים. נורא מעניין אותה השילוב בינינו, זייפה. היא שחקנית תאטרון וזה יכול לעזור לה להיכנס לדמויות אקסצנטריות, הסבירה. אלא שמתוך סקרנות לכאורה, גם התהדרה בכך שבתקופה שלה לא היה את כל העול של התקינות פוליטית – ומצד שני לא היו סטיות כאלו בפרהסיה, והיא – רק לידיעתי, דווקא מאוד אהבה שגברים צבטו אותה בישבן לאחר הופעה, עם או בלי זר הוורדים. אבל סליחה, כן? יש הבדל גדול, הם כמעט תמיד עמדו על שתי רגליים…

בדבר אחד היא צודקת – כשהייתי על הסף שלחבוט בפרצופה, שהיא אישה פרימיטיבית שהזמן הפך לגרוטסקה (למרות היופי האובייקטיבי והתפקידים המיתולוגיים) – אכן הייתה זו התקינות הפוליטית שעצרה בעדי ודחקה בי להמשיך להאזין לה בנימוס יחסי, עד שנגמר לי. תסלחי לי גברת רוזי אבל אני חייבת ללכת, יש לי עוד המון מה להכין – למשל חציר, ואם לא נפגש שוב בקרוב, אאחל לך עכשיו – עונה נהדרת ומחזור מסודר.

בגנותה ובזכותה של אמנות אינפנטילית

'אלמנט חיובי-משכר מצוי באמנות אינפנטילית, למרות שברי-סמכא יכולים לטעון בגנותה ובצדק, שהיא מורידה מסך מול נתונים חברתיים מדאיגים ומובילה לדעיכה אינטלקטואלית תלולה. מצד שני – עם הייצוג האופייני לשכזאת – שימחתם שלוחת הרסן של בעלי כנף, עדרי בקר, חתולים, כלבים ומיני עכברים – כמעט שלא ניתן להתווכח'.

זהו ציטוט מתוך דבריה של ד"ר נעימה שדה, ששמעתי פעם ובמפתיע, במסגרת אחת ההרצאות שהוגשו לנו ביום כיף שקטע את לימודי הכושלים בדִינֵי הנהלת חשבונות. האירוע החגיגי חסה תחת מטרייתו של מוסד אקדמי נחשב, שהבטיח לפי כל הקריטריונים לעשות איתי סדר. פשוט להתעלף מלחשוב שנרשמתי לשם רק כדי למרוד בחינוך הפרקטי שביקשו הורי להקנות לי…

טוב, גם אם לעזוב גחמות אוטוביוגרפיות מייגעות – הרי תבנית חוזרת ומוכרת אכן מוכיחה שלא פעם, אסופת משפטים שנאמרים בזמן הנכון, במקום הלא נכון שווים אלף תמונות והַמֶשִיכָה לאמנות אינפנטילית במובן האבסורדי של השיטה, דבקה בי מאז אותו יום עמוס בּורקסים, בּונוסים ובּרכות שחייה (ב.ב.ב) – או כפי שגורסת האִמרה במלואה: בכל יום לומדים דבר חדש ובצמוד אליו גם מאמצים את הזניח והבלתי נחוץ.

ובקפיצה מגמתית לכאן ועכשיו: הקיר שבצילומים חדש פה בעיר ונמרח מולנו השבוע בגוונים טריים. פרשתי לחשוב שבטרם חורף, כדי לסתור באופטימיות את האפור המתמשך שעוד מחכה לנו. באמת כל כך נעים וחינני עד שלא מצאתי בו כל כוונת זדון, למעט העובדה שנושקת לו מסעדה בשיפוצים ומעל דלת הכניסה מתנוססת כרזה זמנית – 'הברביקיו של ביל וטים – יפתח בקרוב'.

לא מעט ריכוז מדיטטיבי נדרש ממני, עד שנזכרתי בשורה התחתונה של הסדנה המפוקפקת שסיימתי לפני שבוע: במקרים בולעים מומלץ לשים דברים ישירים מדי בצד ולנקוט מתוך בחירה בגישה הבלתי משכילה. רוצה לומר: זהו קיר מקסים ואני מאמצת אותו ללבי, נושמת אותו עד קצות האצבעות ומרגישה דרכו את השמש.

אך מכיוון שמה שנחשב לאינטלקט ביקורתי, לא שבק לגמרי וגם התעקש לקחת חלק – התאמצתי והצלחתי לפרקים קצרים למצוא ביצירה המשובצת זיק של חתרנות אמנותית – כלומר, אולי דרך ההנגדה בין אופי הביטוי המחויך לבין מה שעתיד להתרחש שם בפועל, מצויה סוג של מחאה קנטרנית.

אבל לא תפס מים, תהום רגשית נבקעה ונוצר הכרח ברור לפעולה אקטיבית, שליחת מכחול אינפנטילית-עצמית שתחזיר את העונג האבוד שבזיכוך ואשליה. כך, עצרתי פרק זמן על מנת לצייר מספר נאות של כרטיסי יום הולדת שמח – כי אם לעזוב את הממד הרציונלי לרגע – הרי כמה מחתולֵי-חבריי הטובים ביותר, חוגגים באוקטובר-נובמבר.

באה מבית פשוט

דיאן לופז-ווילסון, המלכּה הבוטנית של צפון מערב ארה"ב, חולשת על מעצמת אירוסים מפה ועד קליפורניה. קורות חיה עמוסי צער ועגמת נפש אבל היא מבקשת מראש ליצור דימוי הפוך – קליל ופרחוני, בסגנון הפופ הרך של ימי נעוריה. קצת מצחיק, כי קשה מאוד לתפוס אותה אפילו לרגע בג'סטה שאין בה מן המחאה או הטרוניה. ואין לטעות במראה הסבתאי משהו של לופז-ווילסון – כי היא לא פחות מתאגיד שמגלגל כשבעה וחצי מיליון דולר כל עונה – מאירוסים פקעות וטריים (בעיקר צהובים וסגולים). כמו עשירים אחרים, גם היא ניחנה בגחמה האינפנטילית, ששמה ייחקק לא רק על לוחות שערי הנחושת הכבדים בכניסה לחוות, אלא גם על גבי אביזרי שווא הנגישים לכל ילד ואימו.

שדות האירוסים מאחורי ביתה של דיאן בְּבּרוּקְס, אורגון (תודה מיוחדת ל Bob Nikkel על הצילומים).

לא הייתי הבחירה הראשונה שלה, אבל ג'סי קולטון חברתי המוכשרת, שלמדה איתי מוזיקולוגיה (נֶבֶל קלטי) לתואר שני, כותבת עכשיו את הביוגרפיה של דיאן והחליטה לעשות לי טובה ונוצר חריץ הזדמנויות. ברגיל, אני אלופה בלפספס הזדמנויות מהסוג הזה, אבל הפעם היה נראה שזה ממש קורה והכל התחבר – כי אני מטורפת על אירוסים והאביב שאג מבפנים.

ג'סי סיפרה שדיאן טיפוס אקסצנטרי, אז הגעתי מוכנה מבחינה פרזנטטיבית. לבשתי את השמלה הסגולה עם התחרה הצהובה ובמחשוף פיזרתי אבקנים רומנסקים ו-כמובן שלא שכחתי להביא איתי את הנֶבֶל. אחרי סיור רגלי בנחלה המאורסת שמאחורי ביתה, הוזמנו לשבת אצלה בסלון הצנוע (ירשם לזכותה של דיאן המָלְיָינִית). לא בזבזתי זמן על מיסמוסים או סימוסים (חוץ ממיסמוס חפוז ובלתי נמנע עם החתול שלה, ג'ימס) ושפכתי את אשר היה על ליבי: דיאן, לא באתי משום מקום – גם אצלנו יש כבוד לאירוסים, כבוד שקשור בעבותות למורשת ולגעגועים. אפשר להשמיע? הוצאתי את הכלי ושחטתי בפריטה ישירה ובקול חספוסה הצורב של ארצי הרחוקה, את 'שדות של אירוסים'.

 

נשמע שיר עצוב, הגיבה ברוגז ועל אף שלא הבינה את המילים בכתה ב-'זו לא אותה המדינה
כבר לא אותו החדר'. נכון, לא קל במזרח התיכון! התרסתי בפניה על כלום. יושבת לה על זרי הדפנה, בחלק הצפוני של הווילאמט וואלי (Willamette Valley) כאילו שגם כל שאר העולם, לוגם יומם ולילה פִּינוֹ נוּאָר מקומי – ועסוק ברמות עפיצות ובאיך לבטח לעצמו את הישבן הקפיטליסטי בחקלאות גורמה!

אפילו אחרי חברות אמיצה של שנים, ג'סי קולטון היפה הייתה מוכנה לחנוק אותי בשתי ידייה. בינתיים רק חייכה את חיוכה הנוירוטי וצחקקה מדי פעם במבוכה מתבדלת. אבל לא דיאן לופז-ווילסון תתרגש מתקריות של חוסר טאקט, או משפה שנשמעת כמו בליל עיצורים מקרי. אבות אבותיה הגיעו ממקסיקו, כך שנותרה בה חיבה מיוחדת לזרים שהורסים לעצמם והיא ביקשה תרגום לקטע על האירוסים.

אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו
של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים.

דווקא נוגע בה. היא מאוד מזדהה עם המילים. מה לא הייתה עושה כדי לחזור להיות אותה נערה תמימה המגלגלת לאביה בוריטוס ורוכבת על אופניים לאהובה השרירי שעבד בחביצת גבינות צאן? מי בכלל רצה לחשוף את כל הסודות האלו שהביאו לה איתם האירוסים? נאנחה והפיקה דרמה. טוב תָּמָרַס (כבר הפסקתי לתקן), לעניין: אני רוצה כרטיס – שלי ושל ג'ימס בסלון הבייתי, שיהיה כתוב עליו 'תודה רבה' – כדי שנוכל לצרף בפסטיבל הקרוב לזרים ושיהיה אישי, לא פְנְסִי שְמֶנְסִי – אני באה מבית פשוט.

האירוסים…. נו, מעניין… לא הכי ראליסטי…. אבל אני?! עשית ממני מרשעת! והגוף שלי… זוועה!!! …תראי, תָּמָרַס, או שלא קוראים לך – את מנגנת ושרה לא רע, אבל אני מאוד מצטערת – עשית חרה של עבודה! הרימה טון והניפה יד.

לא נעלבתי, אף פעם לא הייתה לי מכונית גדולה ומזמן השלמתי עם זה שכנראה כבר לא תהיה לי. לפני שהלכתי הוצאתי ושמתי על השולחן את הווריאציות הממוגנטות שהכנתי, שועלת ערבות פאטתית שכמותי.

עם כל התוספות

גילוי נאות: בֶּפֶּה מֶסִינִי – הבעלים של מסעדת בֶּפֶּה אֶנְד גָ'אנִיז, אלו שמותחים פיצות כמו כביסה, הוא חבר קרוב שלי ועד לא מזמן, אף קרוב מאוד. אני יודעת שזה מפתיע, אבל על הפעם הראשונה שנכנסתי לאכול שם צהרים עם דונה (היא הציעה), הזמנתי אחת שערורייתית עם כל התוספות והוא בדיוק הגיע לבדוק אם הסועדים מרוצים. חתול לבן רבץ על כתפו הימנית וזה נסגר במבט ראשון – נהיה בינינו וגם מכנה משותף: חתולים לבנים. הוא מגדל, אני חובבת.

 

כמתבקש, על בסיס טמפרמנט ים תיכוני בארץ זרה, דברים התלהטו במהירות. ממש לפני הוָלנטיין דֵיי, בשנה שעברה נהיינו סוג של זוג – אם לא מחשיבים את שאר הנשים שהוא פלרטט איתן בכל הזדמנות. אבל הייתי טובה בלהעלים עין וציירתי לו לכבוד החג הוורדרד זוג מגנטים בצורת לב, להצמיד על המיני מקרר שיש לו בחדר השינה (איזה גבינות מעולות הוא שומר שם…!).

ארזתי מצועצע עם זר ורדים והוספתי טקסט מושחת, בכרטיס ולנטיין שעיצבתי ומכר חלש (כנראה יותר מדי ישבן בשביל השמרנות האמריקאית…), אבל הייתי בטוחה שבֶּפֶּה יאהב. אָלֶף – כי הוא ההפך מצדקן וְבֵּית – כי רצפת הפסיפס העתיק עם פסיכה ואֶרוֹס המופיעה בכרטיס, נמצאת בווילה הרומאית בקזאלה שבסיציליה ובֶּפֶּה נולד ממש קרוב לשם, במסינה.

הוא לא השתגע על ההיפוך הג'נדרי – שאני זו שהביאה את הפרחים אבל נדלק חזק על היותי אומנית זעירה. זה כל כך נשי, תָמָרְצ'וּלָה! הסמקתי הרבה כשפיטם אותי בטירמיסו קפה שלושה טעמים, הפריז במחמאות גופניות והוכיח ללא לאות את מותג 'המאהב האיטלקי'. עד כלות התאהבתי בו וגם באנריקו החתול הלבן שרבץ יחד איתנו על מיטת המים העגולה, כמו כלב-ים.

אבל בתחילת החורף השנה, לפני שבארץ ירדו גשמי ברכה ומילאו את הכנרת, עדיין לא הספיקו לזרום הרבה מים בירדן ומשהו בינינו החל להתייבש. חמדנותו השובינסטית, דעתניותי הפמיניסטית או פשוט העובדה שהיה כמעט בלתי אפשרי לנהל איתו שיחה שאינה מטפלת באוכל או סקס – למדתי על בשרי, שגם זה יכול בסופו של דבר לשעמם.

אָרִי וְדֶרְצִ'י – ציננו מגעים ועברנו בהדרגה לקשרים עסקיים נטו. היום אני רק מציירת לו עגבניות. הוא תולה אותן כדקורציה ניידת של אורגינליים למכירה, בבר היין-קָלְצוֹנֶס החדש שלו וכשיש קניה אני באה לאסוף מזומנים. הכל שחור, ברור.

כמה מחברותיי הטובות ביותר רואות בפרשיה עם בֶּפֶּה מעידה שעדיף להדחיק. כתם המוני בהיסטוריה הקונספטואלית שלי, שנחוץ להסיר. בו זמנית ומתוך ידידות אמת – הן כמובן מצפות שאצייר להן פומודורו במתנה – אך בניגוד לבֶּפֶּה, כולן כאחת איומות בהכנת קינוחים.