גבר מערבי

במרכז הרומן הטרי שלו מיהרה צעירה אסייתית ברחובותיה של העיר הכי גשומה בארצות הברית. הוא מת על חינניות של נערות מזדרזות, במיוחד כשהן אוחזות סל קטן או מטרייה, וברור שתמיד הסתקרן לגבי מה שסיפרו לו על נשים אסייתיות.

girl-with-u1

והוא בכלל ישראלי מרמת גן. למד בבליך ובצבא קידד מודיעין על איזה הר בדרום ואחרי שנמרח בארץ שנתיים מה לעשות עם עצמו, נסע לארצות הברית ללימודים עם החברה שלו מיכלי. למעשה מתמיד נסחב אחריה, הם מגיל שבע עשרה ביחד. יש לה ביצים של תאו ומה שהיא אמרה – עשו והכל היה יופי. עד שהתחיל לו הקסם הזה עם הכתיבה באנגלית. הוא מעולה באנגלית, טוב אמא שלו, אמריקאית, ודיברו בבית מגיל אפס. אז יום רטוב אחד, מיכלי פתחה דלת וזרקה אותו לכל הרוחות של צפון מערב החוף. היא אמרה שהוא כבר ממש מצחין מרוב זחיחות, והאמת שהיא פשוט לא יכלה לפרגן לו על ההצלחה שליקקה לו ככה את כל הגוף בלי אזהרה מוקדמת, בזמן שהיא נאבקה בשיניים בלימודי משחק. היה לה בראש להיות אילת זורר השנייה, לא שיש לה את הנתונים, אבל מצד שני היא גם צדקה – נהיה לו מן ריח חמצמץ שהתגבר אחר הצהריים והגיע לשיא בסביבות שמונה בערב, גם אחרי מקלחת, כלום לא עזר.

אלו היו בדיוק השעות שבהן הוא שם את התחת לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו שהתפרסמו די קבוע, אחת לחודש במגזין המקביל במעמד שלו לניו-יורקר רק עם קריקטורות פחות מוצלחות. והתחילו לעודד אותו מכל הכיוונים לכתוב רומן ואז בכלל, רק מהמילה 'רומן' התחיל להיפלט לו הריח הזה הנורא.

הוא נדלק על הרעיון של ספר אמיתי – והבחורה, הכמובן מאוד יפה שהוא תקע במרכז הרומן הטירון שלו, השתוקקה להכיר גבר מערבי. ככה לגמרי גם הוא החשיב את עצמו – 'מערבי'. היא חשבה שזה יסדר אותה בחיים. באה ממלזיה לארצות הברית על מילגה, לזמן מוגבל והייתה בלחץ של זמן. אם תמצא אחד עם אזרחות ותעשה לו מה שתעשה, החיים שלה על המסלול הנכון.


girl-with-u2

אבל אופס! לא, לא יכול להיות אחד סופר או אמן, מה פתאום? זה סותר לגמרי את קווי האופי הסטראוטיפים שהוא תפר עליה בפתיחה. ופה נכנסה לו בעיה שהוא לא ידע איך לצאת ממנה. בסיפור קצר הוא כבר היה מעלה אותה על רכבת אווירית לטהרן ומוציא לה בצ'יק את כל השטויות מהראש – אבל כאן בתוך עיסת הקיטש היומרני שהוא טווה לעצמו, שאגב – גם הפך אותו לאקסטרה חרמן אתני  – הוא לא רק הסריח, הוא גם איבד את כל חדות הראייה מרוב גשם.   

קמפינג – פרק 90: האוצר מְאָסוּאָן

לקמפינג פרק 89: למען יראו וייראו / תמר המר

צבי מתקשר לראות אם הכל בסדר. מצוין ואצלכם? דברים מתגלגלים יותר מיופי, אפילו פנטסטי! לא צריך לתפור חליפות, תמרי, מסתבר שאלזה שלו כבר תפרה לכולנו. צריך לדעת עם מי להתחתן, ממי להתגרש ועל מי לכתוב ספר ו-במבי עשה זאת! הפעם הוא ידע על מי לכתוב. אתמול ישבנו בארוחת ערב עם המו"ל והכותב של הספר  'זמנים רקובים' – מיסטר אֶם דִי אוליבר בכבודו ובעצמו! מאמינה? ….באמת? נורא מתרגשת! תביא רגע את במבי. אה… לא בטוח שכדאי, תמרי. למה, מה קרה? הוא קצת… זה בסדר, צבי – אפשר לחשוב מה עוד לא ראיתי, תן אותו. טוב, רק תגידי, את זוכרת להשקות את הפיקוס?

מה קורה גורדין? בול קליעה, תמרי – ותראי מה זה – כמה שנים לקח לי לשחרר אותה מהסחי הגרמני? עשרים שלושים שנה והנה – עכשיו היא מחזירה בגדול, על כל ניצוֹל היא מודה לי! והיום, לא ממציא – היא באה אלי לחדר במלון – פעמיים(!), כאילו כלום. וצבי? לא ראה אותה, מה את חושבת שאני דפוק לגמרי? ההפך, אבל פעמון רינג רינג, במבי – היא רק חתיכת גֶנוֹם נאצי שגזרת מז'ורנל של הרייך השלישי – כל השאר שלך.

השיחה הזאת רבצה עלי במשך כל היום – ועוד האינטרנט מרוח בתחזיות על ג'וזפין, סופת חורף שהולכת, כך מבטיחים – לכסח מחר לקראת הצהריים, את החוף המזרחי של ארצות הברית והם עכשיו בפילדלפיה. פעם לקחתי סדנה על תורת האנרגיות בין זוגות תאומים, כך שלפנות ערב נכנסתי למצב חירום – רוקנתי את הסוּפֶּר מסָייפנים ואוזני-פיל ובישלתי מרק גרגירי אוֹדֶם-הַגדִי עם הרבה פטרוזיליה. מתכון שתומך מערכתית בכל מי שנולדו בדצמבר-ינואר, דוּךְ כמו שור על הסימון הכוכבי של הנער הַתנ"כי עם הקרניים. מוטרדת, ניסיתי ללכת לישון מוקדם. אם פה ערב, אצלם עכשיו בוקר – זמן קלסי לסיים חלום לח על רוח פרצים וְגָרְזֶנִים ספרותיים שמוחתמים בכל רחבי העולם ושיהיה לכולם לבריאות, כי אם שחיטה – אז עדיף במתורגמת לקול מקצבֵי תוף מרים.

קלישאה קשישה היא, שהמוח האנושי בנוי באופן אסוציאטיבי ודברים שמרגישים בבטן סוחבים אותך לנבור בשאריות. ככה, שהרתחתי מים לתה ולמרות שהיה קפוא בחוץ, יצאתי למרפסת ושלפתי אותו מתוך אדמת עציץ הבטון עם הנענע. שטפתי בזהירות והנחתי על השולחן. כל כך הרבה זמן עבר. לא סתם סחבתי אותו מְאָסוּאָן – הוא יפיפה, פשוט אוצר! איך שבוע שלם בסיני, היינו כמו מוטציה של זיווג תרבותי לא מוצלח, אבל כשהגענו למעבר טאבה כבר לא ראו עלי כלום.

קמפינג – פרק 78: קוֹנְטְרִילְיוּס-אֵייג'


לקמפינג פרק 77: יותר אוונגרד / עופר גורדין

בחפירות הארכאולוגיות בתל כרם-שיקמה, ניתן ליהנות ממראה הקימורים בסגנון הקוֹנְטְרִילְיוּס-אֵייג', המאפיין את הבנייה השיבטית באזור אגן הים-התיכון, במאה השביעית לפנה"ס. אפשר כמובן לראות מוטיבים קוֹנְטְרִלִיים אחרים גם בבניה שלאחר מכן, כמו למשל עיטור הקשתות בעופרים במבצר סיגורנדי ברמת הגולן או בתרשיחא תחתית שבנגב המערבי. עובדה מרתקת היא, שבשרידי ארמונות שנמצאו מתחת למים מאותה התקופה, אין זכר לקווים קוֹנְטְרִלִיים. בתת-מימי, אנשים פשוט הרשו לעצמם להשתולל בכל מיני שעטנזיים אחרים. זהו ידע בסיס בלימודי ציוויליזציה ימית בארץ ופיקנטריה שכל סטודנט בחוג בחיפה (לפחות בן זמני), ינפנף להשוויץ בה: אצלנו הקיטלוג על סקלת הזמן הוא סיפור מורכב, לא כל אחד יכול. אולי נזכרתי בזה, בגלל הקאמבק של הזיכרונות – הרעיון של במבי, שאתעד זיכרונות שלי. עכשיו? בגיל ארבעים וכמעט חמש, להתחיל לכתוב יומן? זיכרון זה לא פיסקה ביומן, תמרי, זיכרון זה קוד ואת חזקה בסִיסְטֶם, הגזים והחמיא לשוללת סיסמאות סדרתית. שאגלוש חסרת אחריות מעיסוק בעריכה, למצב של כתיבה? זה נשמע לי גבולי, כמעט כמו עיתונאי שמחליט יום חורפי בהיר, להגר לפוליטיקה… אבל כיוון שתוך כדי, חיסלנו במהירות שווה את זרועותיו הבשרניות של צ'ילי ירוק חריף שמציף עכשיו את השוק – סמכתי עליו, שיש משהו במה שהוא אומר ושהוא לא דוחף הצעה כזו מסיבות לא טהורות.

מפתיע שאיך שפותחים את המִמשק, המערכת שולפת סימונים כרונולוגיים די בקלות. מהתקופה הפוסט לאומית: את זכרו המדמם של צוקי הנמר – אל ימי בין המייצרים ולידתו של אפקט הלגיטימציה ללָהג מעבר חד, בואך חיים יששכר – פרופסור נשוי לחקר מצולות האוקיינוס ההודי (אדם מלא חן ובעל גב חזק), שמה לעשות? המציאות ציוותה ירידה תלולה מביתו שברחוב יפה-נוף על הכרמל, אל הבלתי מתקבל על הדעת – עולם המילים של ישראל שפריר, מתרגם כפייתי מיבוסית לפורטוגזית (לפחות עשרה תרגומים עבי כרס בשנה), שהכרתי, עוד לפני שעשה הסבה לצילום והתחיל להסתובב כמו סוטה עם עדשות מקרבות, ארוכות מדי.

באמת נכון, שחריף מעורר תיאבון – נלכדתי קלי קלות במלאכת ליקוט רישומים משורבטים בדיו מסורתי ועל היום הראשון, פרקתי את שלושת סיפורי האהבה האלו בהקלדת רצף. אינטנסיבי, אבל מספק – תחושה שגם לי יש היסטוריה. בשבת בבוקר, באתר העתיקות הביזנטי שליד חוף ירושלים בתל-אביב, הוא לא מסוגל להתאפק – מתרגם מיבוסית…? אמיתי, תמרי? אמיתי לגמרי. איך לא סיפרת לי קודם? נו… אתה שוב מאלץ אותי לצטט מן המקורות… 'רק בתולות חושפות ארגזי תחמושת ישנים בצהרי שרב'.

לקמפינג פרק 79: הנשר נחת / עופר גורדין

קמפינג – פרק 12: האמן ככלב


 

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

אולי גם אני הייתי פעם מעפילה – כי אני זוכרת היטב, את ילדותי המאוחרת בקיבוץ נווה-תלתן. מצד שני סביר יותר, שלו הייתי מהגרת – הייתי מעדיפה את מעלה ההר על פני דרך הים. יפה לראות, איך הכל כמעט מתחבר – הרי רק עכשיו חרשתי את הטקסט הפשוט מעולה (!), של אביתר ב. גלאון (אגב, הטוב ביותר שקראתי מזה לפחות עשור!), שלוש מאות עמוד של תיאור שייט-צלפים מסביב לעולם, בתנאים לא תנאים. תוכן קיטשי, עלאק השרדותי – אני לא מיתממת, אבל איך הוא עושה מכל מילה סנפיר! מופת!

הוא עצמו, יושב כבר כמה שנים טובות בלונדון, ביג דיל מול הביג בן. אז מה? בימינו מייל אחד ואני אצלו בבית. הודעתי לצבי לפני עשרה ימים. אני נוסעת אליו. מחר. לקחתי שבועיים, נראה לי מספיק כדי לבדוק.

שלוש שמלות חדשות בהדפסי אלמוגים, דגים וקונכיות בסגנון הגל הישן, כבר מקופלות במזוודה המשובצת שקניתי פעם ברומא. כמה זמן לא לבשתי שמלה… אולי מאז שהתגרשתי מפרנקי. סימנתי לי אז – קו הפרדה ברור (היו לו מנהגים פרועים) ודווקא עכשיו, מתחשק לי מחדש, לנפנף ברוח בקצת בד עודף. זו אולי יכולה להתפרש כהתקפת נשיות מתפרצת, אבל מדובר אך ורק בשיוף מתוכנן של האינטלקט. הי – אני לא נוסעת עד למלכת אנגליה בשביל להזיל דמעות…

על ספל ארל גריי מר במיוחד, גלאון שופך, שתמידית מאשימים אותו בבריחה – בגלל שנמלט מהארץ מיד אחרי לבנון השלישית… מה שעבר עליו בשירות בעגמומית…. גם הוא טבע בה? לא יאמן! איזה עולם קטן! סיפרתי לו שנסעתי לשם עם גורדין (מכיר אותו מהמוזיאון הימי בחיפה), רק לפני חודש ושראינו את אלזה – מיתולוגיית הרשע בהתגלמותה, אתה יודע…. היה שם מילואימניק אחד, שצווח עלי כמו משוגע שאני זונה, הצחוק שלי הגעיל אותו… אבל בפועל טען שאני מסכנת את ביטחון המדינה… תאר לעצמך – איזה שוביניזם צרוף וכמה שנאה…

לא הרכנתי ראש. ראיתי. לא עניינו אותו הסיפורים שלי. בקושי הישיר מבט, כשהמשיך להקיא את הבליל שלו במרץ, כאילו הוא לא מעלה את אותה הגירה, בפעם המי יודע כמה: "אבל גם כאן אני חי כמו כלב… מה שלא מבינים בישראל, זה שאמן זקוק לספייס ולסביבה עם נימוסים ששזורים במסורת שמהודקת ללב והאנגלים מה לעשות… אלופים בזה!".

בסוף, מכל הבין-לאומיות והגבריות הרוחשת שפיתתה אותי לנסוע עד לשם – הרשיתי לעצמי להרגיש את השורה התחתונה: הוא הריח רע והתחיל אחרי כל כך מעט זמן (!), עם הזיבולים על חיי האמן ככלב דחוי. בערב, לקחתי את שלושת השמלות החדשות והשלכתי אותן לפח האשפה שברחוב אוקספורד (מקום דוחה!), ליד הכלבו המאובן של מרקס-אנד-ספנסר. הכי נוח במכנסיים.

 

לקמפינג – פרק 13: במבי / עופר גורדין

קמפינג – פרק 6: גבול לפניך

לקמפינג – פרק 5: נוריות בעגמומית / עופר גורדין

 

כן, אלו דמעות. לא, מה פתאום? …לא בגלל שהזכרת את אווה והשנאוצרים השמנים שלהם… חשבת שזה הזכיר לי את צחי ומרח אותי בבכי?…. איפה…. הוא והגרמנייה שלו הם אייטם שסופית מאוחסן אצלי, בבוידעם החלוד מאחורי הלב – איפה שלא עוברות רכבות ואף כלב לא נובח. אז למה? בגלל שלמרות סרבנותן המאכזבת בדרך כלל של המילים, הצלחת לפורר בנשמה. כמה עצב וגם הרבה יופי. אם צבי יסלח לך… בסדר, אני אראה לו.

רעיון מצוין לנסוע לעגמומית! שנים לא הייתי שם ועכשיו כבר לא צריך לנסוע דרך בנימינה – כי אם עולים על כביש שש ויוצאים במחלף "הגבורה", מדובר בעניין של פחות משעה! כלום! …למרות שחבל נורא לפספס את מטעי הבננות שבצידי הכביש הישן… אבל בוא נחליט שלא עושים דרמה. רוב הסיכויים שנמצא שם – מצד אחד של החומה – את מחלקת הטפת מוסר, עם המשוואה השחוקה, שאנחנו נהיים כמו הגרמנים – ומן הצד השני – את שועלי שמשון החדשים. נו, רגיל – הדינאמיקה המחרפנת שמכחישה את הבור. אתה יודע שישנה תיאוריה, שהמציאות היא בכלל פנטזיה במצב של עילפון? אני לא צוחקת! נורווגי אחד, בשם לארס אנדרסון פיתח אותה וכתב עליה שלושה כרכים די עבים, באמצע שנות השבעים. לפני כמה ימים, מישהי שלחה אלינו קובץ, של פלוס מינוס מאתיים חמישים עמוד (אהה…עוד השתוקקות לרומן…), עם מלא ציטוטים מהספר שלו. הקדישה את כל הערימה לאבא ולאמא, שגידלו אותה על פי "עיקרון הרצף, הפנטזיה והעילפון"… אנשים דפוקים… אני אומרת לך. לא שייך. אין לי דעות קדומות, אבל לא היית צריך לקרוא יותר משלושה עמודים כדי להבין את הפרינציפ – יותר מדי סדנאות בכתיבה יוצרת ופחות מדי ויטמין בי 12… אם אתה מבין למה אני מתכוונת… שום אכזרית מדי, אל תהיה צדקן.

נסענו, לא דרך כביש שש. למה קניתי ארבע על חמש חדשה מהחנות, עם שני פסי נמר, אם לא בשביל לחרוש נוסטלגיה בפיתולי הארץ? בחיי איזה מדהים! הכל התמלא, דווקא בסוף האביב בנוריות צהובות שלא חושבות דקה אחת קדימה. עבור, עבור. עגמומית לחסידה, שימשית לעגמומית, עגמומית לסגלגל. שיחקנו באש. קצת אחרי קיבוץ "שערי יהודית", קרוב מאוד לגדר המערכת, בדחף של רגע, עצרתי את החיה הרעה (נוסעת טוב!) – עשר דקות מהיעד, הרגשתי שאני חייבת לצאת לנשום את האוויר של החוץ. ממש לא יכולתי לשלוט בעצמי וליד השלט "עצור, גבול לפניך", פשוט השתטחתי מרוב צחוק.

 

לקמפינג – פרק 7: כמעט לינץ' / עופר גורדין