בד על עץ

בין שמונים ותשע לתשעים ושלוש נסענו הרבה הלוך ושוב, סטודנטיות לצילום אפליקציות בד על עץ  – 'מהמצטיינות שהיו לנו', ככה אמרו שאנחנו באקדמיה הנוצצת שהקימו כמה שנים קודם על קו התפר בין הכפר של הנוצרים החדשים והעיר שתקעו ליד הגבול. היינו, כפי שמקובל להגדיר – כאלו שניצלו ממדרון ההתחרדות התובעני בזכות כישרון אמנותי. בגיל רבע לתשע עשרה, ברגע האחרון לפני שהלבישו עלינו סופית אחד כבד שנשמור לו שבת-חגים-ילדים, חטפה אותנו הקרן הפמיניסטית לחילול מרצון והעבירה אותנו פאזה. ובאמת היה בנו רצון עז לחילול, עוד איך היה, בעתליה אפילו יותר מבי. אבל נאחזתי בהתלהבות שלה וגיליתי על עצמי די מהר שגם לי לא חסר. ממה לברוח.

זה בא לידי ביטוי בולט בעבודות שלנו כבר בסמסטר הראשון ולא שעשינו דברים דומים – לעתליה כבר אז, היה קטע אינטנסיבי עם קורדרוי על אורן ואני, שהייתי פחות מובהקת הלכתי למובן מאליו להתפנק עם תחרות על אלון. היינו מיעוט למהדרין והמפגש עם סטודנטים שלא באו מהרקע המיוחד שלנו, הפעיל עלינו לחץ די מיידי / מביך לחשוף את עצמינו. אם לא בציור-צילום עירום, או עירום למחצה, אז פורטרט עצמי כזה שרואים כל נקבובית ולו האדמדמה ביותר ועוד על לוחות דובדבן.

עתליה לא נכנעה ללחץ. היא ניחנה בביטחון עצמי ובעקשנות טובה, זאת אומרת בסוג של פוריטניות והמשיכה לאחוז פלחי נוף מסורתי בקורדרוי משתנה – צפוף עד מרווח לא משנה מה, אבל אני התחלתי להסתבך עם מה חושבים עלי ואיך אני נראית בעיני אחרים, נטייה שהובילה אותי בסוף להחלטה הטוטלית להצטלם עטופה בכפייה עשויה תחרה ירוקה, רק העיניים גלויות. ירוקה בדיוק בגוון הפס התחתון של הדגל הפלסטיני, חיבור שעבד מבחינתי מעולה על מנת לספק את מימוש הבגידה של מאיפה באתי.

מדובר על זמנים של לפני העידן דיגיטלי, כשצילום עדיין היה עובר דרך פילם ודובּי המורה לפיתוח צבע עזר לי לבנות בסטודיו של המחלקה הצמוד למעבדה, סט עם תאורה שתבליט פוליטית את מה שחשוב. הוא אמר שזה מצוין שהגבות שלי עבות, לא דקות ולא מסודרות מדי ובכלל שהצבעים שלי כהים וקשה להחליט עם אני שייכת לזן של הפולניים השחורים או בכלל מעדות המזרח על כל מה שטעון. כשהוא תחם אותי ככה כמעט לפאנל מפלגתי, הרגשתי שאני לא בעד ספק ומלאת דחף להחצין משהו שיש בו דעה אחת מתפרצת.

443px-Anonym_18_Jh_Dame_mit

פורטרט של אישה מהודרת / אמן לא ידוע / סוף המאה ה-18

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי גם בצילומים עצמם, או שחצובה עם טיימר לשימוש עצמי יספיקו לי ומרוב שלא הייתי רגילה להיות עם גבר לבד בחדר, אמרתי שכן, שאני רוצה שהוא יעזור לי. נראה שזו הייתה התשובה הנכונה והוא התחיל לדקלם בפני שוב את כל הנושא של צמצמים מול חשיפה – ארוכה או קצרה. ברור שלא זכרתי בעל פה את כל מה שלמדנו בכיתה ושקוף שיתרון הידע השרה עליו נינוחות מועצמת והוא התחיל לפתח שיחה.

מאיפה את? כאילו שהוא לא ידע. הרי השונות של עתליה ושלי זרחה שם כמו גחלילית עם אלף קליינטים למרחקים ארוכים. אבל עניתי לו כאילו כלום מאיפה והוא שאל אם ההורים שלי הם מ'הדתיים הקשים', אלו שהיו מסדרים לי שידוך ומה זה אומר שאין לי בכלל בחירה. כל הדיבור הזה חיבל ביכולת שלי לגייס מסר חד משמעי בעיניים אבל הכל כבר היה מסודר והוא צילם אותי המון ובין לבין הציץ עלי בלי עדשה והמבט שלו נהיה רעב עד שהתחלתי לדמיין שאני עוגה.

כמעט עשרים שנה מאז שנטשתי את תחום היצירה האמנותית, השלמתי דוקטורט בלימודי נשים ומגדר וכיום אני מרצה מן המניין בחוג לאמנות ומגדר באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. בכל קורס שאני מעבירה על התאוריה המאוד מורכבת של אנה ג. גריישן שמתמקדת באפקט נוֹפָרֵי התחרה בין נשים לגברים, אני מספרת לסטודנטים (לרוב סטודנטיות), את ההתנסות האישית שלי – איך כבר היה מאוחר בערב ולא נשאר אף אחד חוץ מאיתנו במעבדת הפיתוח כששמנו את הקונטקטים באמבטיית החומץ וחיכינו לראות מה יצא, דובּי המורה התפשט פתאום וביקש ממני לקחת את כל התחרות היפות שהצטלמתי איתן, להכניס פנימה עד שיספגו טוב טוב את הנוזל (כלומר עד שהחומץ ישחוט להן את הצבע), לסחוט ולנגב לו איתן את הכתפיים ואת הגב ואחר כך את החזה ואת הבטן ואת כל השאר. זה מאוד שרף לו, אבל זה מה שהוא ביקש אז זה מה שעשיתי. 

סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול)

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר' קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ' קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג'ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג'ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו'.
מתוך מגדלות החתולים – יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ'מכורות לפוזת החתול הישן' (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז'אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).

ענין של גאומטריה

בת דודה שלישית שלי, ענת – פזרנית רזה ונמרצת, הזמינה קפוצ'ינו כפול שהגיע בספל רחב כמו מרקיה. כשלגמה ממנו, היה נדמה שהיא תיכף מטביעה את עצמה בתוכו, שוקעת עד מעל הראש בחלב המוקצף מרוב שמחה. בבום זה הזכיר לי, איך כשלמדנו ביחד בתיכון והייתי לפעמים באה לישון אצלה, לפני שהיינו מתחילות לטחון במילים את כל הקולגות המחוצ'קנות אחת אחת, היא הייתה מציעה בטון מתפנק – "בא לך שוקו על חלב חם?", כאילו מובטח בספל המהביל משהו שהוא מעבר לתענוג. לא משנה שאף פעם לא נשביתי בקסמיו של ה"שוקו החם", עכשיו סיפרה לי שהתאהבה בבלוגר אחד מערב-הסעודית. "אחד הכוכבים החזקים של בלוגספוט נקודה קום. חמש עשרה אלף מנויים!"
– "סעודי??? באיזה שפה את קוראת אותו?", מודה – מסרטים אמריקאיים שאבתי את כל הידע המועט שלי על גברים סעודים – באר נפט, שפם, גלביה, כפיה, כסף, גמלים.
– "…. באנגלית, הוא כותב אנגלית מדהימה! תואר שני בארכיטקטורה מברטלט בלונדון", הסמיקה והשוויצה ממש כמו פעם כשהייתה מתפארת בדודים שלה (מהצד השני) שהיו שנתיים בשליחות באוקספורד. אוי-יוי-יוי ….
– "ענת! – ערב הסעודית! – אפילו נאקות לובשות שם רעלות!…"
– "ידעתי שתתחילי עם זה. אז זהו שזה לא מה שאת חושבת בת דודה – הוא פמינסט". היא עמדה לפתוח את הלפטופ החדש שלה, "אני אתן לך לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא כתב על מבנה שהוא מתכנן עכשיו – שלוש קומות ללא פינות עם חדרים עגולים חלונות אליפטים ותאורה עמומה של נורות אגסיות – מקסימום עשרה ואט כל אחת! חלל מיוחד לנשים בלבד. הוא כתב פשוט מקסים על ההשראה הריחמית שמלווה אותו בעבודה על הפרויקט. את לא חושבת שזה מסעיר שגבר יוצר מהרחם?"
… נתתי ביס גדול מדי בגבינת פירורים ופיקפקתי בלב …אהה… בטח איזו אכסנית כלא לכל הנשים שלו, שיסתובבו במעגלים, יחשבו שהן לא רואות טוב בגלל התאורה העמומה יתקלו אחת בשניה ולא יבלבלו לו את המוח… שכחי מזה אחות – המשכתי לכעוס בשקט – אין צ'אנס שאני הולכת לשבור את השיניים על איזה טקסט צבוע על הומניזם נשי באנגלית בריטית מגונדרת ומזויפת.
– "נשמע מענין…"' הצלחתי להוציא.
כבר מזמן היה נראה שפייסבוק לקח מענת את שארית הכבוד העצמי אבל – אדריכל וירטואלי על גמל מוזהב … זה באמת יצירתי… אפשר לומר: הידד! אפילו פואטי.
– "אני מחוקה לגמרי" המשיכה, "זה יותר חזק אפילו ממה שהרגשתי לצביקה. היסטרי. אני לא מסוגלת להירגע בין פוסט לפוסט שלו, כל פעם פוחדת שזו הפעם האחרונה שהוא שם ואז כשהוא מפרסם אני מרגישה כזה אושר, כזו שלווה ואמונה בקיים – דומה קצת למה שהרגשתי באשרם בוראנאסי".
– "אבל זה לא החיים האמיתיים וזה לא וארנאסי – זה כולו בלוג!"
– אז יש לי חדשות בשבילך יקירה: בזמן שכל המדינה הזו תפיץ ריח של עובש מהפה ביום כיפור, אני הולכת לפגוש אותו בכרתים, לראיין אותו למחקר שלי… נכון!" הישירה מבט "הוא גם ממש אוצר …מקצועי בשבילי", גמגמה בחינניות.

השראה ריחמית
ללא פינות

כבר שנים ארוכות היא עובדת על מחקר (לדוקטורט בבאר שבע) על 'צורות גאומטריות ונשים במזרח התיכון'. בפסיכולוגיה בגרוש שברה את הראש איך לשלב את החוש המדהים שלה לעיצוב עם ההערצה הגורפת לדוד מנחם האנתרופולג (אז מאוקספורד, היום בדימוס מחדרה) ולדודה חווה – אישה נקיה מאוד, וזה מה שיצא.
– "לא נכון…" נשמעתי מובסת. אחרי שהתעשתתי, אגב תחושת קינאה קלה ושורפת, ניסיתי לצנן אותה בגורף מהקטע של הבלוגרים.
– "כולם היום, וזה כל כך משעמם כבר להגיד את זה – גרפומנים-מגלומנים ותאבי פרסום והבלוגריסטים הכי גרועים, בחצי קליק כל אחד מזבל על כל דבר, ואין להם אף פעם אמא או אבא זאת אומרת מישהו שמוודא שהם באמת שם. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תפנטזי שמה שאת קוראת זה גם מה שתפגשי – רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. כמו זו ריטה או סימה או איך קראו לה… שכתבה מתכונים עם תמונות נפלאות והכל היה פארש ובסוף הסתבר שזה איזה מוסכניק מובטל שניסה להצחיק את עצמו וגנב את התמונות מספר בישול הונגרי".
היא ביטלה אותי בניפנוף יד – "עם אנשים כמוך לא בונים מדינה, עלי זה לא כל אחד! הוא סוס אציל, דם כחול על אמת!"
כאילו נשארה ברירה, הפכתי דף וראיתי אותם יושבים על החוף. המים היווניים לא מאכזבים – צלולים כמו בפרסומות וכמה נתחי פטה בשמן זית מחכים בסבלנות על השולחן. ענת בביקיני סרוג כמו זה שהיה לה בתיכון, הערבי ביריעת בד לבנה, טבעת זהב ענקית על הזרת ודיבור של פיסטוק חלבי. הוא מתאר לה בנועם את התפיסה האורבנית שלו לגבי הבדלים מגדריים, אחר כך מעמיס מילים רכות על אמו (מוציא תמונה מהארנק) שאופה (עד היום!) את הפיתות-יד הכי טעימות בעולם (‘איזה אישה’) ועל ההרצאות המלאות עד אפס מקום שהוא מעביר בלונדון (‘מת על האנגלים’). הוא צוחק הרבה בזמן שהיא, ציפור גרומה שכמותה, מתבוננת בו בתשוקה, מחשבת בעיניים פקוחות כבר בפעם המי יודע כמה את משפט פיתגורס.

מבוא לפטישיזם

שנים היא סובלת מיובש בכפות הרגליים, בכל קיץ הדבר נהיה פשוט בלתי נסבל. הכל נסדק. נורא. והשנה כבר באביב התחיל ענין חדש לגמרי – תשוקה בלתי נתפסת לאריזות, קופסאות ומדבקות של כל מיני מוצרים – מדברי קוסמטיקה (שפה אולי למצוא הגיון מסוים) ועד למוצרי מזון, ניקיון ותחזוקת הבית. אבקות כביסה, ביצים, אטבי כביסה (כבר שנתיים שיש להם מייבש), תחבושות היגייניות ואפילו קפואים. היא החלה לחזור בחיוכים חשודים מהסופר, עמוסה בשקיות אינסופיות. כל פעם שאמר משהו ענתה בקול מתפנק – "אני כל כך אוהבת את האריזה, לא יכולתי להתאפק".
– "של במיה?!!!" שאל מבועת, בזמן שהיא דחסה שלוש שקיות של במיה קפואה עמוק לפריזר, "את הרי שונאת במיה, את תמיד אומרת שזה כמו לאכול מדוזה!"
– "נכון, אבל ראית איזה איור מהמם של במיות רוקדות על רקע מדברי הם שמו על האריזה? זה החזיר אותי בטיל לחושה ההיא בסיני, לים, לשנירקול, לדגים, לשמים בלילה עם כל הכוכבים, איזה כייף היה שם!". כל מה שהוא זכר מהחופשה ההיא בטרבין, היה את השירותים המטונפים שגרמו לו לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר בחזרה לציוויליזציה. כך או כך הבמיה הזאת, הקפואה, שברה אותו. בשלב הזה, כבר היה לו מאוד ברור, לנתי, שלא כל כך מזמן לקח שני קורסים – ב"מבוא לפטישיזם", וב"מגדר ופטישיזם" שהוא חייב לקחת את הכלב ולהסתלק. הכי טוב לדודים שלו בהולנד. זה רחוק, זה נקי והוא מת על אמסטרדם. אבל טומי בן האחת עשרה היה כלב עצלן, לא דלוק על שום חומר לא קונבנציונלי ובעיקר שונא שינויים. כששמע את הרעיון ההולנדי, תוך דקות יצא עם פתרון בייתי ופשוט, שלא ידרוש ממנו שום אריזת מזוודה, מתנות למארחים, טיסה בתא המטען או שיקוף ברנטגן… חתיכת טיפוס…. ערימת פרווה שאין בה חצי שערה שמתבזבזת על חוסר וירטואוזיות.
"תצרוב לה את המדפים של הסופר על דיסק. אני מוכן לבוא איתך, נצלם את כל האריזות ונעביר לדיסק או לצו'פציק הזה… איך קוראים לו? פלאש דרייב? היא תוכל להמשיך להיות דבוקה ללפטופ שלה אבל תפסיק לחסום לנו את כל האויר בבית במיליון שקים של חול לחתולים (?) וקופסאות של צמר פלדה."
שבע רצון מעצמו, כאילו לפחות בא עם רעיון של אינשטיין, נשכב על הגב, פיהק ואמר: "בטח אמרו לכם בקורס ההוא של הג'נדר – שלפעמים אצל נשים יובש בכפות הרגליים, מייבש גם קצת את השכל, אז אל תקפוץ למהלכים דרמטים שכולנו נצטער עליהם אח"כ. עם קצת טכנולוגיה נוכל לסדר לה את הראש בחזרה למצב של חורף".

נתי ושני (בחורף)

"הי הי טומי, עכשיו הגזמת! מה זה הבדיחות השוביניסטיות הנמוכות האלו? …", טומי נאנח באכזבה, זה נתי שנהיה כל כך כבד, או מה שהצחיק פעם כבר לא תופס היום?… כניראה שהוא מזדקן… טוב, אחת עשרה שנים של כלב – כמה זה? שבעים ושבע שנה של בן אדם? נו בטח – קשיש!

טומי, קשיש בן 77

"נכין לה מצגת כזו שהמוצרים מתחלפים כל הזמן ואיזה מוזיקה מלטפת של ויוואלדי, ארבע העונות (או אולי כדאי רק שלוש?) ברקע, עם כמה קלישאות בין לבין על יופי וארוס. היא תאהב את זה. שני הרי, היא אולי היחידה בעולם שפותחת את כל הפורוורדים עם המצגות המייגעות על כמה העולם מלא בכל טוב וקסם, שהדודות של אמא שלה, שולחות אחת לשניה במייל ואמא שלה לא מפספסת ומעבירה אליה."
הכלב המשיך לברבר ונתי התחיל להרגיש שהוא בעצמו משתגע, כל הפריזר מלא בבמיה, טומי, כלב נעוריו מסדר לו משימת סריקה וצריבה בלתי נגמרת  ובנוסף, כל הזמן גם לא מפסיק להפליץ. הכל לופים על לופים. אין בזה שום טעם. הוא חייב לנסוע  בקרוב לראות את פיט מונדריאן. מאוד בקרוב. יש תערוכת קבע מצוינת שלו במוזיאון העירוני של האג . נדמה לו שפרופסור דליה קנון אמרה את זה בקורס שלה, "הפרטי מול הקונספטואלי" – "הקנבסים עם הגרידים והריבועים של מונדריאן מסדרים את המחשבה ומתחזקים את ההומניסט שבך". זה כל כך נכון. חוץ מזה אומנות תמיד הייתה בשבילו מקור לנחמה.