מנהיגותה של חדת חנית

עכשיו בפגרה. קיץ ויש ימים ממש לוהטים אז רוב הבנות מנצלות ודוחפות את המטאטא לאיזה קבלן משנה אמין לטיפול עשרת אלפים. לא בעיה לצבור עשרת אלפים מספטמבר עד יולי, גם אם את לא בשיא הכושר, אני אפילו עברתי השנה את השלושה עשר אלף כך שיהיה כרוך גם בקליעת זיפים מחדש, רובם נשברו או נסדקו עוד במקנזי פַּאס (McKenzie Pass), אני קצת רועדת מלהיזכר כי גם פגשתי שם לראשונה את אֶרין שהפכה אותי מאישה אפרורית לאייקון צובע קהילה.

bend2011Mc_black

bend2011sister_cloud

מקנזי פַּאס (McKenzie Pass)

זה היה בסתיו האחרון, יומיים אחרי שסגרו את דרכי הגישה היבשתיות לשם זאת אומרת את הכבישים, אבל אותנו אף אחד לא טורח להגביל או לבטח והיה כבר קצת שלג על הפסגות והבהובים של עצי צפצפה בטיפוס על חלק מהמדרונות שהחליפו צבע על השעון האקלימי, יום מקסים ובַּפַּאס, ישר קלטנו אחת את השנייה. לא יודעת אם בגלל שהיא חצי יהודיה והייתה מתנדבת בקיבוץ גינוסר בבננות חצי שנה וגם סבא וסבתא שלי מגינוסר, ביליתי שם הרבה כשהייתי ילדה והיא אמרה – הכינרת ואני אמרתי לה – כן, הסי-אוף-גלילֵי ואז התיישבנו על שפת האגם המזרחי לפרק מעטיפתם סנדוויצ'ים חיטה מלאה עם אבוקדו והיא צדה שהציפורניים שלי קצת מלוכלכות מצבע שלא הצלחתי להוריד והסתערה.

bend-2011lake-cu

איסט לייק 

ממתי את יודעת שאת כזאת? קצת גמגמתי לחשוף על ההתחלה אבל הנוף פעל עליי את פעולתו וטשטש מעצורים והודיתי שרק בשנתיים האחרונות. את מבינה, כשגרתי בישראל בכלל לא הייתי מודעת לאופציה ולכל מה שהיה כרוך תחת הכותרת 'אתגרי', היה לגמרי מחוץ לתחום בשבילי. מה, לא היית בַּאָרְמִי? הייתי, הייתי אבל רק סְקְרֵֶיטֶרִי לא פַיְיטֶר. איפה? באוויר. את רואה, שום דבר לא מקרי, זה התחיל אצלך כבר שם. וכמה שאני חושדת בחיבורים מופרכים נמשכתי להאמין לה וכשהיא ביקשה ממני ליצור ארסנל גרפי לכל הבנות של הקאונטי (המחוז), הסכמתי.

me-with-the-broom-winter-s

הַמְרָאָה (נובמבר 2012)

עבדתי על הפרויקט כל החורף, בהפסקות, כדי לא לחבל ברעננות המטרה אבל רק אתמול נפגשנו שוב לכבוד תום העונה למסירה והענקה. אֵרין שקיבלה ממני את הקבצים במייל ושלחה למדפיסי דו ותלת ממד הייתה ממש ברקיע השביעי. לראות את כולנו מאובזרות כאיש אחד מרגש אותה מאוד. ככה היא אמרה וגם אני מאוד התרגשתי פעם ראשונה אולי, שהרגשתי שהתקרבתי ולו בארץ זרה להיות שותפה במנהיגותה של חדת חנית או ראש חץ או איך שלא הגדיר את עצמו, סיימון נ' המורה המיתולוגי לציור במרחב, אהבה תופסת ראשונה.

3-witch-cards-packed--blog witcch-all-items-blog witch-time2-blog
witch-heart-broom-corn-blog

witch-bookmark--all-sides-fwitch-backyard-and-cat-e-bl

היה לו מבטא אמריקאי כבד, הוא עשה עליה בשנת שבעים בגלל ציור של לאה ניקל, 'הפרפר'. הוא אהב לדבר הרבה על קומפוזיציה ויחסי כוחות בין כתמים שאיבדו שליטה ולמרות שהשיעורים איתו היו אז קיומיים מבחינתי, סוג של משמעות החיים אני לא חושבת שבסופה של שנה לקחתי ממנו הרבה הארות, כאלו שעוזרות מקצועית כשבן אדם נגש לדף ריק ולא יודע להחליט מי נגד מי – אבל מה שכן, הולך איתי עד היום המשפט החוזר שאיתו הוא היה פותח כל שיעור – 'אמנות זה לא קסם אבל תחפשו טוב טוב איך לעשות את המֶגִ'יק'.

אוהבים, אוהבים

חתולים אוהבים ציפורים?
מאוד.
וציפורים מקור-ארוך, אוהבות פרחים?
אוהבות, אבל מעדיפות תולעים או דגים.
ולפרחים לא אכפת להיות תחליף?
ממש לא, אם תחשבי על זה,
זה מה שהם בעצם תמיד.
אז על שלושה דברים, עומדת?
לגמרי
ואם באה בחשבון מתכת אצילה
גם נצמדת ללב.
כמו מגנט.

אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5X7.5 סמ').


יהושע סתיו

דֶבִּי כָּץ מהעמותה היהודית JFC (יהודים למען חתולים / Jews For Cats ), עימתה אותי עם הצורך בסט מגנטים ללוח השנה (Calendar Magnets), כשהזמינה אחד לכל חגי ישראל ושלפה אותי מ'קונספציית המקרר' המצומצמת והדחוקה. ואגב מצחיק ולא ברור מי התחיל ראשון, אבל – JFC הוא גם סלנג אינטרנטי ללא פחות מ – "Jesus F***ing Christ"…

על כל פנים, אני חברה בעמותה שדֶבִּי כָּץ מנהלת, כבר שנתיים וחצי ומקבלת באהבה את כל ניסוחי המיילים המתוקים שהיא שולחת לפני כל חג לכל החברים ובכלל, זה לא סיפור – כולו, תרומה של חמישים מגנטים בשנה לשני ערבי ההתרמה למען המקלטים שלהם בניו-יורק ובלוס-אנג'לס ואני בפנים ו-כבר יש לי עיצובים עם חתולים, אז רק להדביק ולגזור ברצון שממילא יש, בשביל משהו טוב.

אלא שכנראה מהתת-מודע של הפרטי הווירטואלי, כשהעלתה את הרעיון לסט המסורתי הזה, כמעט עניתי לה במיידי – 'ג'יזס פ**ינג קרייסט, דֶבִּי! אין לנו ארבעה עשר חגים!…', מזל שהתמהמתי ושהיא הספיקה להסביר שיש חגים יותר ארוכים שבשבילם היא רוצה שניים (למשל – סוכות ופסח) וכך מנעה ממני, ברגע האחרון להחריב בטמטום את הדיל בעטיו של החבר הנצרתי.

ועל זה בעצם נתקעתי. שהלוואי ויכולתי לחזור בזמן (…אני יודעת, מחשבה אינפנטילית) ולחגוג עם יושי (יהושע סתיו), שהיה איתי בבסיס מצ'וקמק ליד טבריה (ביסקוויטים עם שוקולד גם בפסח), את החגים הגבוהים כפי שהם נקראים פה – The high holidays. זה היה יכול להיות רנסנס צרוף! לא, מה פתאום רומנטי?… רוחני.

ומי יודע מה נהיה עם יושי מנצרת עילית, כעשרים וחמש שנה אחרי? הפעם האחרונה ששמעתי ממנו הייתה בתשעים ושתיים או שלוש כשהרים טלפון להזמין אותי לחתונה שלו, להציץ בבתולה. כמובן שלא באתי – גם אז, העדפתי חתולים ופרוות על פני פרגיות ונוצות ושלא יאשימו אותי בהעדפות מגדריות, יש חטאים גרועים מאלו.

ולפני כמעט עשור, כשחציתי מערבה ולכאורה התרחקתי, נהיה ברור שנגמר – למרות שבתכל'ס אנחנו מתייחדים בזמן איכות מוזהב, כל עשרים וחמישי ועשרים ושביעי בדצמבר, יום הולדתו ויום הולדתי – ופה, עושים מזה עניין לא קטן.

אלוהים יודע איך גלשתי ממעשים טובים למען החתול האמריקאי לציון חגי ישראל בגולה ולסוגיית המפתח – יושי סתיו הבשרני חסר הפניות מפסגת הר הקפיצה? טוב, אני בטח לא הראשונה ולא האחרונה, שצונחת בְּטרום חג לתוך שטח הפקר נוסטלגי-מלנכולי.

הזמנה מסין

בעמוד החדש ו'המקצועי' שפתחתי בפייסבוק לפני כשבועיים (Tamar Hammer's Art / תמר המר – אומנות זעירה, מוזמנים לאהוב או ללייקק, אם משתחל בקלות), כתבתי שאני עושה משלוחים לכל העולם. ברור שמכיוון שלא מעורבים בתעשייה הזעירה שלי גרעינים שמפריחים לאוויר מדיני פטריות, אף ישראלי לא ממש האמין לזה, אבל הסינים – מסתבר שכן. אולי בגלל שאיום הגלובליזציה המתגלגלת לא עושה עליהם יותר מדי רושם ובכל מקרה, למרות שאני תמיד מתנגדת, הפעם דווקא שמחתי מאוד להיות זו שמדביקה וצובעת בפינות בשביל סיני או סינית. לא, אין לי מושג אם מדובר בגברת או אדון – כי כטבעה של גלובליזציה, היא הרי גם סוג מגוחך של שיווין – חוסר הידיעה ומרחק הנגיעה לא אפשרו זיהוי מגדרי. אבל הגיון תרבותי פשוט, זהה שעם שם משפחה כזה, לבטח לא מדובר בישראלים שעשו רילוקיישין לבייג'ינג ובכלל העיקר שתהיה שנה טובה, לכולם וכמות לא מבוטלת – מאה וחמישים סטים של מגנטים לראש השנה, ביקשו מי שהם לא יהיו ויקבלו.

ולא שאני בת אדם עם אנרגיה אטומית ואני גם לא גרה באזור מדברי, דחוק מכך, אבל נכנסתי לפעולה ממוקדת מתוך גרגיר פעיל של רימון אורגני, כי אישית לא סומכת על אף בוגר יחידה קרבית שיעשה את העבודה בשבילי, בעיקר אגב, אם מדובר באליטה מובחרת ואם מישהו החליט לחגוג את האקזוטיקה של ראש השנה שלנו ליד חומה שמטפסת הרים כבר אלפי שנים מבלי ליפול, אני בהחלט אעשה כמיטב יכולתי להריץ בשבילו שורות למשלוח. וסביר שזה עוד כלום לעומת כמויות הדבש שיזרמו שם בחג אל תוך פיותיהם המשוננים של דרקונים ויטפטפו על משי אדום אמיתי בשעה שְחַלוֹת עגולות מאורז יסמין יזייפו צימוקים לאנג'ל.

ולמה אני מתעסקת במחשבות על זה? כי חומר רכילותי, או אולי בחיוביות ניתן לכנות – כסקרנות, הוא כמו מצג שווא קסום של עַבְדוּת המלווה לעיתים קרובות את תהליך היצירה ומצב כזה, של קוֹפִּי פֵייסְט ('הדבק' – 'העתק') לא ממוחשב, מחזיר טעמים של פעם – כמו הארומה הנשכחת של דבש מדבורים לא ממוחזרות. כבר כמעט אי אפשר להשיג כזה היום, אבל אם משיגים מרגישים ועוד איך את ההבדל – כי הדבש של הממוחזרות עושה ישר צרבת במוח ואנליטית נדבק כל כך חזק לשיניים. רגע, מי אמר 'אהוד ברק' ולא קיבל?

באה מבית פשוט

דיאן לופז-ווילסון, המלכּה הבוטנית של צפון מערב ארה"ב, חולשת על מעצמת אירוסים מפה ועד קליפורניה. קורות חיה עמוסי צער ועגמת נפש אבל היא מבקשת מראש ליצור דימוי הפוך – קליל ופרחוני, בסגנון הפופ הרך של ימי נעוריה. קצת מצחיק, כי קשה מאוד לתפוס אותה אפילו לרגע בג'סטה שאין בה מן המחאה או הטרוניה. ואין לטעות במראה הסבתאי משהו של לופז-ווילסון – כי היא לא פחות מתאגיד שמגלגל כשבעה וחצי מיליון דולר כל עונה – מאירוסים פקעות וטריים (בעיקר צהובים וסגולים). כמו עשירים אחרים, גם היא ניחנה בגחמה האינפנטילית, ששמה ייחקק לא רק על לוחות שערי הנחושת הכבדים בכניסה לחוות, אלא גם על גבי אביזרי שווא הנגישים לכל ילד ואימו.

שדות האירוסים מאחורי ביתה של דיאן בְּבּרוּקְס, אורגון (תודה מיוחדת ל Bob Nikkel על הצילומים).

לא הייתי הבחירה הראשונה שלה, אבל ג'סי קולטון חברתי המוכשרת, שלמדה איתי מוזיקולוגיה (נֶבֶל קלטי) לתואר שני, כותבת עכשיו את הביוגרפיה של דיאן והחליטה לעשות לי טובה ונוצר חריץ הזדמנויות. ברגיל, אני אלופה בלפספס הזדמנויות מהסוג הזה, אבל הפעם היה נראה שזה ממש קורה והכל התחבר – כי אני מטורפת על אירוסים והאביב שאג מבפנים.

ג'סי סיפרה שדיאן טיפוס אקסצנטרי, אז הגעתי מוכנה מבחינה פרזנטטיבית. לבשתי את השמלה הסגולה עם התחרה הצהובה ובמחשוף פיזרתי אבקנים רומנסקים ו-כמובן שלא שכחתי להביא איתי את הנֶבֶל. אחרי סיור רגלי בנחלה המאורסת שמאחורי ביתה, הוזמנו לשבת אצלה בסלון הצנוע (ירשם לזכותה של דיאן המָלְיָינִית). לא בזבזתי זמן על מיסמוסים או סימוסים (חוץ ממיסמוס חפוז ובלתי נמנע עם החתול שלה, ג'ימס) ושפכתי את אשר היה על ליבי: דיאן, לא באתי משום מקום – גם אצלנו יש כבוד לאירוסים, כבוד שקשור בעבותות למורשת ולגעגועים. אפשר להשמיע? הוצאתי את הכלי ושחטתי בפריטה ישירה ובקול חספוסה הצורב של ארצי הרחוקה, את 'שדות של אירוסים'.

 

נשמע שיר עצוב, הגיבה ברוגז ועל אף שלא הבינה את המילים בכתה ב-'זו לא אותה המדינה
כבר לא אותו החדר'. נכון, לא קל במזרח התיכון! התרסתי בפניה על כלום. יושבת לה על זרי הדפנה, בחלק הצפוני של הווילאמט וואלי (Willamette Valley) כאילו שגם כל שאר העולם, לוגם יומם ולילה פִּינוֹ נוּאָר מקומי – ועסוק ברמות עפיצות ובאיך לבטח לעצמו את הישבן הקפיטליסטי בחקלאות גורמה!

אפילו אחרי חברות אמיצה של שנים, ג'סי קולטון היפה הייתה מוכנה לחנוק אותי בשתי ידייה. בינתיים רק חייכה את חיוכה הנוירוטי וצחקקה מדי פעם במבוכה מתבדלת. אבל לא דיאן לופז-ווילסון תתרגש מתקריות של חוסר טאקט, או משפה שנשמעת כמו בליל עיצורים מקרי. אבות אבותיה הגיעו ממקסיקו, כך שנותרה בה חיבה מיוחדת לזרים שהורסים לעצמם והיא ביקשה תרגום לקטע על האירוסים.

אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו

של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים.

דווקא נוגע בה. היא מאוד מזדהה עם המילים. מה לא הייתה עושה כדי לחזור להיות אותה נערה תמימה המגלגלת לאביה בוריטוס ורוכבת על אופניים לאהובה השרירי שעבד בחביצת גבינות צאן? מי בכלל רצה לחשוף את כל הסודות האלו שהביאו לה איתם האירוסים? נאנחה והפיקה דרמה. טוב תָּמָרַס (כבר הפסקתי לתקן), לעניין: אני רוצה כרטיס – שלי ושל ג'ימס בסלון הבייתי, שיהיה כתוב עליו 'תודה רבה' – כדי שנוכל לצרף בפסטיבל הקרוב לזרים ושיהיה אישי, לא פְנְסִי שְמֶנְסִי – אני באה מבית פשוט.


האירוסים…. נו, מעניין… לא הכי ראליסטי…. אבל אני?! עשית ממני מרשעת! והגוף שלי… זוועה!!! …תראי, תָּמָרַס, או שלא קוראים לך – את מנגנת ושרה לא רע, אבל אני מאוד מצטערת – עשית חרה של עבודה! הרימה טון והניפה יד.

לא נעלבתי, אף פעם לא הייתה לי מכונית גדולה ומזמן השלמתי עם זה שכנראה כבר לא תהיה לי. לפני שהלכתי הוצאתי ושמתי על השולחן את הווריאציות הממוגנטות שהכנתי, שועלת ערבות פאטתית שכמותי.

אלכס בטוח יאהב!

אני רוצה שניראה כמו בחיים. בקיצור כאלו כמו שציירת לג'ונסונים. קחי בחשבון שאני אומנם עובדת על פי צילום, אבל זה לא יראה כמו צילום. אני יודעת, אבל חשוב לי מאוד – שאלכס יהיה אלכס ושאני אהיה אני ושברבורי-לובן-החסידה באגם שלנו עם עצי הפקאן המורמוני – יהיו ברבורי-לובן-החסידה באגם עם עצי פקאן מורמוני – לא עורבים או שחפים במפרץ אקזוטי, שמשחיתים עצי מייפל או איזו וריאציה פרסומית אחרת. מה שאני בעצם מנסה לומר, שיותר חשוב לי האותנטי מהאמנותי. למה אני מרגישה כאילו שאמרתי מילה גסה? שום דבר מליסה, 'אותנטי' זו סתם עוד מילה, לא גסה בכלל – פשוט כבר שיגעו אותנו לגמרי עם הקטע של זיוף ומקור. את בסדר גמור ואני אצייר לך מקור אותנטי הכי טוב שאני יודעת.

מובן למה היא רדופה. בגלל הרצון הקלאסי-טבעי לשיקוף מוחשי שיאחז במציאות מדומה – בזמן שהמציאות האמיתית, סוראליסטית על כל השכל. גם בעין בלתי מזוינת קשה לפספס, שאלכס – הוא אינטלקטואל מהזן הדחוס ביותר (הַיְידִיגֶר, הֶגֶל), קמצן ולחלוטין בעניין של גברים בשעה שמליסה מצייצת מחוץ לבית בחוגי צפרות, רק עם בעלי כנף. מה מחבר בינם כבר למעלה מעשר שנים? האגם – ירושה כבדה ואהבה משותפת.

סיכמנו על טריפטיכון של שלושה ריבועים. קטנים עם מגנטים בישבן. היא נרגשת, מסעיר אותה המתח בין יצירת מקור לאביזר שולי, שהשימוש בו הפוך מבומבסטי. המקסימום שהיא מסוגלת להכיל, כי היא לא הולכת לתקוע דיוקנאות ענק של עצמם בסלון, כן? מגעילה אותה נובורישיות. אבל בצנוע, ככה להיות מסוגלים לשחק ולשבץ את היום-יום: האגם בינהם – לצידם – מעליהם, מתחתם. נהדר! אלכס בטוח יאהב!



אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5 * 7.5 סמ')

ברור, קמצנים תמיד אוהבים אמנות מקור קטנת מימדים… אבל באמת העיקר שאלכס יהיה מרוצה, כי גם אותי הוא מלחיץ. הוא שייך, לסוג הגברים שגברו וגוברים עלי בידע כללי ואף פעם לא יחכו שאסיים משפט, כך שעדיף לא להסתבך איתם גם סביב טעם נפגם.

בעודי אורזת את הטריפטיכון המגנטי בקופסת מתנה קטנה, חשבתי על נחצ'ה משולם – המורה המיתולוגי לציור נוף שהיה לי פעם, בימים הסגולים של טרום התקינות הפוליטית. כשהיה עובר ליד כָּן הציור שלי, היה נוהג לטפוח בחום אבהי על כתפי ולצטט כאילו במקרה, את ג'וזף דנקן, תאורטיקן האמנות הנפוח של המאה העשרים: לנשים אין הבנת עומק מרחבית בציור ובפרספקטיבה, משום שפיזיולוגית חסרה להן אונה שלמה של זיכרון במוח. פריט טריוויה שעד היום אני לא מצליחה לשכוח.

עם כל התוספות

גילוי נאות: בֶּפֶּה מֶסִינִי – הבעלים של מסעדת בֶּפֶּה אֶנְד גָ'אנִיז, אלו שמותחים פיצות כמו כביסה, הוא חבר קרוב שלי ועד לא מזמן, אף קרוב מאוד. אני יודעת שזה מפתיע, אבל על הפעם הראשונה שנכנסתי לאכול שם צהרים עם דונה (היא הציעה), הזמנתי אחת שערורייתית עם כל התוספות והוא בדיוק הגיע לבדוק אם הסועדים מרוצים. חתול לבן רבץ על כתפו הימנית וזה נסגר במבט ראשון – נהיה בינינו וגם מכנה משותף: חתולים לבנים. הוא מגדל, אני חובבת.

 

כמתבקש, על בסיס טמפרמנט ים תיכוני בארץ זרה, דברים התלהטו במהירות. ממש לפני הוָלנטיין דֵיי, בשנה שעברה נהיינו סוג של זוג – אם לא מחשיבים את שאר הנשים שהוא פלרטט איתן בכל הזדמנות. אבל הייתי טובה בלהעלים עין וציירתי לו לכבוד החג הוורדרד זוג מגנטים בצורת לב, להצמיד על המיני מקרר שיש לו בחדר השינה (איזה גבינות מעולות הוא שומר שם…!).

ארזתי מצועצע עם זר ורדים והוספתי טקסט מושחת, בכרטיס ולנטיין שעיצבתי ומכר חלש (כנראה יותר מדי ישבן בשביל השמרנות האמריקאית…), אבל הייתי בטוחה שבֶּפֶּה יאהב. אָלֶף – כי הוא ההפך מצדקן וְבֵּית – כי רצפת הפסיפס העתיק עם פסיכה ואֶרוֹס המופיעה בכרטיס, נמצאת בווילה הרומאית בקזאלה שבסיציליה ובֶּפֶּה נולד ממש קרוב לשם, במסינה.

הוא לא השתגע על ההיפוך הג'נדרי – שאני זו שהביאה את הפרחים אבל נדלק חזק על היותי אומנית זעירה. זה כל כך נשי, תָמָרְצ'וּלָה! הסמקתי הרבה כשפיטם אותי בטירמיסו קפה שלושה טעמים, הפריז במחמאות גופניות והוכיח ללא לאות את מותג 'המאהב האיטלקי'. עד כלות התאהבתי בו וגם באנריקו החתול הלבן שרבץ יחד איתנו על מיטת המים העגולה, כמו כלב-ים.

אבל בתחילת החורף השנה, לפני שבארץ ירדו גשמי ברכה ומילאו את הכנרת, עדיין לא הספיקו לזרום הרבה מים בירדן ומשהו בינינו החל להתייבש. חמדנותו השובינסטית, דעתניותי הפמיניסטית או פשוט העובדה שהיה כמעט בלתי אפשרי לנהל איתו שיחה שאינה מטפלת באוכל או סקס – למדתי על בשרי, שגם זה יכול בסופו של דבר לשעמם.

אָרִי וְדֶרְצִ'י – ציננו מגעים ועברנו בהדרגה לקשרים עסקיים נטו. היום אני רק מציירת לו עגבניות. הוא תולה אותן כדקורציה ניידת של אורגינליים למכירה, בבר היין-קָלְצוֹנֶס החדש שלו וכשיש קניה אני באה לאסוף מזומנים. הכל שחור, ברור.

pomodoro-sign1A

כמה מחברותיי הטובות ביותר רואות בפרשיה עם בֶּפֶּה מעידה שעדיף להדחיק. כתם המוני בהיסטוריה הקונספטואלית שלי, שנחוץ להסיר. בו זמנית ומתוך ידידות אמת – הן כמובן מצפות שאצייר להן פומודורו במתנה – אך בניגוד לבֶּפֶּה, כולן כאחת איומות בהכנת קינוחים.

תיקון פסח

אני לא גאה בכך, אבל מעולם לא עסקתי ביצירת אמנות פוליטית או אקטיביסטית. אני מניחה שנחוצה לשם כך אישיות פחות רופסת. למרות זאת, כאן, באחת מקצוות הגולה הצוננת כשמסורת של אלפי שנים התחננה על נפשה בפני, לא יכולתי לסרב. שינסתי מותניים ונכנסתי בעובי הקורה, במילים אחרות – כשעיוות מייצג אותך – יש והקוד הפנימי מכוון: שקוד כיצד לנסות לתקן ולייפות.

*

לראות את הסטנדים המיוחדים לחגים היהודים בסופרים פה – זה להבין אנטישמיות. מי יכול להעלות על דעתו עם סימפטי, בעל מורשת מפוארת, עם מוצרי חג כל כך דוחים למראה? קציצות הגפילטע השומניות והקניידלך עתיקי המראה הצפים בנוזלים עכורים בצנצנות, עוגיות הקוקוס הממוכנות, המצות – הכל ניראה כאילו נשכח באיזה מזווה מאובק כמה מאות אחורה. העדר שמחה או חגיגיות דובקים במדפים ודכדוך גורף, נודף בעוצמה מעיצוב וצבעי האריזות.

איזה שבועיים שלושה לפני כל חג חשוב שלנו, מציבים את הסטנדים הללו על הכניסה לחנויות והמבוכה חובטת. סופר אחד הגדיל לעשות השנה ותלה בתחילת החודש, שלט כחול-לבן בחוץ: "פסטיבל פסח!" …זה נשמע מבטיח!…איפה… האנדרטה המרתיעה עמדה בכיעורה כמו כל שנה. אבל צריך אז צריך וכשהתגנבתי לשלוף מתוכה "מצות ירושלים", הבחנתי שהשנה פסחו ולא הביאו מהארץ את הבונוס המפתיע כמו בשנה שעברה – קליפות התפוזים בשוקולד (הנפלאות) של חברת אופנהיימר (כנראה שהאריזה הכתומה-צהובה שיוותה מראה חי מדי למיצב האפרפר. אם לא היה איסור לצלם בתוך הסופרים, הייתי כמובן משתפת בתמונות).

סטנד תאום, עם מוצרי איסטר החינניים, קורץ ממול. המוני אפרוחים, ארנבים וביצי שוקולד בצבעי פסטל של אור, שלום ואחווה מחייכים בחיוניות לכל עבר והלב מתכווץ. מובן שהזיכרון הקצר מכיל גם את הזהב-ירוק-אדום הסקסי של כריסטמס ואת האדום-כתום-צהוב של עלי השלכת, הדלעות, התירס האינדיאני, הבטטות ותרנגול ההודו המגודל של חג ההודיה. גם בעין אתאיסטית ובלתי מזוינת ניתן בקלות לזהות: יש כאן בעיה.

מצער, אך מפוכח – אין ביכולתי לבשל מרק עם קניידלך אמיתיים בכמויות מסחריות ובניחוח משכר – אור לגויים, במרכז הסופר, או לייבא קרפיונים משוקשים – לטחון ולגזר גפילטעים תוצרת בית לכל דורש, או להלחם בתאגידים בעלי טעם ארכאי על מנת לארוז מחדש את מה שנחשב לסגנון מסורתי יהודי. אך כחובבת מיסטיקה למתחילים ויצרנית מגנטים בעבודת יד, לא נותר לי מילוט ממה שכן אפשר לעשות ויפה צלחת אחת קודם. כי תחקיר קצר בגוגל תמונות מעלה, שגם כלפיה – האצילית, החידתית והמטפיזית, מתבצע תכופות עוול ויזואלי מחמיץ קיבה ופנים.

איור, עימוד, הדפסה, חיתוך, תחימה בגולות זכוכית והדבקת מגנטים מאחור – זהו האקטיביזם הממוזער שלי לכבוד החג – ודיינו,
כי רוח מזרחית הופיעה בחלון.