מוּנְלַייט היפה והשער לעידן החדש

ביוגה יש אחת נורא יפה – מוּנְלַייט (Moonlight). חזקה מאוד בתכנים שמאחורי הנשימות ועמוק בעניין של הזרת הזהות הפנימית. לפני שהתחלנו ניגשה אלי בהססנות, חשבה שמכיוון שאני מציירת אולי אני יכולה לעזור לה… עם התהליך של הטרנספורמציה הכוונה. היא זקוקה לתיעוד חף מטכנולוגי. אז אחרי שסיימנו את התרגול כרגיל – ב'תנוחת הַפֶּגֶר', זאת אומרת 'הַגוּפָה' (Corpse Pose), התנפלתי עליה בשאלות כי כבר מזמן אני משתוקקת להצטרף לעידן שלהם – החדש, או כמו שהם קוראים לו באנגלית – הניו אייג' ועכשיו, מי יודע? אולי נוצר מומנטום.
בטח, כל אור הוא שמחה – השיבה לי ולעצמה מוּנְלַייט, בקול רגוע בן-זונה. היה שקוף שיש לה קשרים עם אלו שפותחים שם את השער ואז כשהציעה – למה שלא תבואי לעשות איתי וּויקְאֶנְד במדבר הגבוה? קפצתי על ההזמנה. אוהל, רוח, כוכבים, זורם לגמרי!

לא ניתן להאשים את מוּנְלַייט בחוסר יכולת למקד מה בדיוק היא רוצה, כי לפני הנסיעה למדבר הגבוה לקחה אותי איתה לפרומו במרכז החוויה הטבעית בעיר – חנות המזון המיתולוגית – סַאנְדֶנְס. שָם, על הכותל המזרחי לא כיכב רוברט רדפורד בבגרותו, אבל כן הוברש ציור קיר בּול בסגנון שהיא רוצה שאשרבט אותה. גם ברור שנכנסנו בשביל להצטייד בחטיפי שורשים מזינים ומשמרי אנרגיה נטולי חי, לקראת יומיים מסעירים של סוד וגילוי.

צילמתי את הקיר מכל הכיוונים כדי ללמוד אותו טוב טוב בבית ולהיות יותר ממוכנה

 *

אחר כך ישבנו על חליטת פרחי כובע הנזיר ומוּנְלַייט הסבירה לי את ליבת מטרתה – שינוע של התודעה למצב של ירח. זה בבסיס שלנו, כי הרי אשה וירח זו תְּאוֹמוּת מתמיד. ו-רֶחֶם. ו-מעגליות. ו-מחזור חודשי. ו-דם. ו-את יכולה לתאך לעצמך שעם שם כמו שלי, אני הולכת לברוא לעצמי מצב של לידה מחדש. סמלים קדומים, בטן תחתונה, מהירות האור – חיבורים מתבקשים מאליהם, איך לא חשבתי על זה קודם? צריך רק להקשיב ולהתבונן, פנימה. שטפה מולי אלפי מילים עד שלמדתי רצינות תהומית מהי. 

כמעט שורה תחתונה: בסופו של מסע – עדיין לא קיבלתי נישה על בסיס מקום פנוי בעידן החדש, אבל היה מאוד חוויתי במדבר הגבוה ואני לא מתכוונת לקושי לספוג אבני בזלת מתחת לשק השינה או להשתנה הישירה על חיפושיות – אלא להתנסות הממגנטת של ללוות ולתעד מישהו בתהליך פנימי ולראות מהצד כיצד זה קורה לו (לה).

אזור 'המדבר הגבוה' באורגון

מוּנְלַייט בנמסטה ראשון במדבר

*

ברוב בורותי ואולי בשל טעמי ההמוני במוזיקה קלאסית,
לא חשבתי שקיימת יצירה יותר פואטית מ'סונאטת אור הירח' של בטהובן –

אבל מונלייט הפתיעה, כלומר לקחה בגדול והייתה מופת לחושניות של הטבע באדם,
במיוחד בשלב הגבולי, בו דחפה בדיוק בחצות את פניה המוארות לתוך הירח 
וסירבה לצאת משם עד חמש ורבע לפנות בוקר כשכוכב השחר אותת לה – החוצה.


קמפינג – פרק 54: חלומו של במבי

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין

כשביקש להישטף בקורותיו של אדם אחר, נקלע בבום על קולי, לליבה של תקרית קיץ תחת טמפרטורות שיא. אחת וחצי בצהריים בבסיס נבטים שבדרום, לא חומר קל. חמורים לבנים נטולי זנב, חוצים בשלשות את המסלולים… רגע, זו לא חבורת הפיסניקים של נווה-כרכום? ולידם?… סגן דיוויד קצרמן, הנווט הצעיר, שעלה לארץ לפני כמה שנים כחייל בודד מארה"ב, מנופף עם הקסדה השחורה שלו כמו מטורף אל עבר מגדל הפיקוח. אם הוא לא יפסיק, יעצרו אותו על אי שפיות או משהו.

זינוקו של הבמבי כבד, אך הוא משלים בקלילות לריצת דילוגים, נחוש לבצע הצלה. רחמים על האמריקאי – שקוף שבתולי בכל הנוגע לקונפליקטים על הקרקע. נחיתת אונס זה לא מרשמלו, ילד. (מזל שעדיין לא הצמיח קרניים, העופר, כי הקרינה באזור, מתקפלת לעיתים קרובות לאנרגיה צנטריפוגלית בריבוע. עשר שנים אחורה, בדיוק במשבצת הזו, אחד נשרף מבפנים. אף אחד לא מצליח לקלף את זה מהזיכרון).

עוד לפני שהספיק להגיע לקו ההמראה, ראה אותם מחליקים טלפיים ונפרדים לשלום. נכון שהכל פוליטי, אבל כשדברים כאלו קורים לך מול הפרצוף, נעים לך בכל הגוף. דיוויד, אתה בסדר? תודה המפקד, הכל פלוס-פלוס! לך להתרענן – ירד מברק, יוצאים למבצעית בעוד שעתיים. למרות היובש באוויר, גבותיו נטפו זיעה והוא ליכסן מבט חד לימין. שום פאטה מורגנה!… זו הדּוֹדָבידוביץ’ וכמה בדואים שנשרכים אחריה כמו ברווזים. הלכו את כל הדרך מבאר-שבע, ברגל? בכובע קש, מדברת עם הידיים וחמישה-שישה משופמים, כנועים, גוררים על עקבותיה גמל. מי לעזאזל נתן להם להיכנס? כמו סרגל בקו ישר אליו. טוב, לא מפתיע שלדפסית פולניה יש ראיית רשת למרחוק. היא ממוללת משהו ביד, עלים יבשים שעושים רעש מעצבן, לא – זה נייר כסף שעטף מקודם שוקולד מריר, היא מתקנת. רק שלא תתחיל עם זה! ריסוק עצבים כשהיא ותמרי מתחילות לספור אחוזי קקאו!

למה אחד מהבדואים, נועץ בי מבט מטומטם? 'אני לא רק גשש, אני גם משורר חברתי', הוא אומר לי ויורק נוזל צהוב הצידה. בחיי – איזה צהריים סוראליסטי, אפשר לומר שאפילו תנכי. סעמק, עוד פעם אמרתי 'בחיי'! מה אני עושה עם הדודה עכשיו? והעפיפונים, העפיפונים – חייבים לתדלק אותם! שיט! איפה מדיין כשצריך אותו?!

לקמפינג – פרק 55: פולסים במדיין / עופר גורדין