בחדר האדום

אדי גרר אותה לכל מיני מוזיאונים נשכחים בגלל מילון המונחים לציור ופיסול של המאה התשע עשרה. הוא כותב אותו כבר למעלה מעשר שנים. תחביב שהפך לאובססיה והיא נסחבת אחריו. ננסי שלו (נֶנְס) מכילה את טעמו הנוקשה, את התנהלותו האיטית עת הוא נכנס לאולמות הדחוסים חסרי החלונות ואת מצבי רוחו הבלתי צפויים כשהוא לא בא על סיפוקו, כלומר אם לא הצליח ללקט פרט חדש שיוכל לדחוף בהמשך לאחד הערכים.

לאחרונה קרא באתר של אספנים זוטרים על החדר האדום במוזיאון העירוני של ניופורט, עיר חוף רדומה אם כי בהשוואה לסביבתה ערה והם נסעו לשם לסוף שבוע ארוך, חמישי עד שני. אך דבר ברוטינה האפרורית הזו של נסיעות על בסיס מחקר ללא קצה, לא הכין לכך שדווקא ננסי, שמעדיפה טיול עם כלב על פני ביקור בתערוכה, קולנוע על פני תאטרון, תה על פני קפה וקווילט על פני תחרה, תתמוטט מול יצירת אמנות.

החדר האדום לא היה שונה בהרבה מהחדר הסגול בוולטהאם, או מהחדר הירוק בשרידֶן, או מהחדר החום בגלנדוויל. גם הוא היה ספוג באווירה פומפוזית אירופאית ועובדתית רוב היצירות בו לא היו אירופאיות, אבל אדי היה מכור לגמרי לאשליה הזאת, החסכונית לכל נפש.


ובזמן שאדי סקר לעומק עוד קיר עם ברבורים וספינות נאבקות בסערות לב אוקיינוס והתיישב על ספסל מרופד עור לבצע רשימות במחברת השחורה – בקיר הנגדי התחוללה סערה אמיתית וננסי שלו טבעה מול ציור לא גמור ועברה טרנספורמציה.

Arthur Von Ferraris / הקהל האחרון של ההבסבורגים 1918 

אולי בגלל ילדות דפוקה ולננסי אכן הייתה ילדות דפוקה. לגמרי דפוקה. לא, לא התעללות מינית או משהו כזה, אבל היא כן נמסרה מיד ליד בתוך המשפחה וזו הייתה משפחה גדולה מאוד והמראה הזה של יתומים מלחמת העולם הראשונה משורטטים בקו דק מול צבע, נשות ארגון הסנדקיות שאימץ אותם אך סבל מאי יציבות תקופתית פרקו אותה ללא אזהרה מוקדמת.

כשאדי שם לב כבר היה מאוחר מדי, נֶנְס שלו התמזגה פיזית עם ההיסטוריה של הסיפור שמאחורי הציור והיה ברור לחד עין כמותו, שגם עם שפכטל של ציירים אי אפשר יהיה לשלוף אותה משם. הוא לא איבד עשתונות כבר שמע על מקרים כאלו למרות שלא האמין ומרוכז כולו קרא את הטקסט ליד הציור אולי ימצא קצה חוט שיסביר יותר ובאמת כתוב שם שהציור גולגל בתוך שטיח וכך הוברח לארצות הברית מאוסטריה בשנים ההן, הבוערות.

גנוב את הציור, קראה נֶנְס מתוך הבד. תצאי כבר, השתגעת? אני לא יכולה. תגנוב אותי, אדי, תגנוב אותי!המוזיאון ריק לגמרי ונכון שעד עכשיו הוא לא ראה אף שומר. לרגע עוברת בו המחשבה שאולי אין פה בכלל שמירה, כזה חור ובעיקרון הוא יכול להוציא מהמסגרת, לגלגל ולקחת אותה הביתה, איך שהיא. הרי זה לא הציור הראשון שהוא גונב, רעיונית הכוונה.

למרות שלכאורה אדי אדם רציונלי, לא חסרות אצלו פינות חשוכות והוא גם אוהב את ננסי. מאוד אוהב. אבל ברור שאירוע כזה יכול לחסל את השם שלו בתחום ובטח את המילון. כל העבודה שהוא השקיע. מצד שני הקול הדק שהיא ממשיכה להפיק '…גנוב אותי, גנוב אותי', ינקב אוטוטו את הקנבס. כל רסטורטור מתחיל יודע שטונים גבוהים מכלים יצירות בצבע שמן. ועוד שניה הוא פשוט יוצא מדעתו! באמת נֶנְס, מה קרה לך???

שעון חול, או שהוא גונב את הקנבס שלם או שהיא והקנבס מתפוררים לו מול העיניים ומשניהם לא יישאר זכר. הוא מוריד את הציור הכבד מהקיר והופך אותו , אדי מאוד חזק, כבר סחב בחיים לא מעט על הכתפיים הרחבות שלו. עם האולר שיש לו תמיד בכיס מתחיל לפרק את המסגרת. הוא עושה את זה בכזו זריזות כאילו שהוא מקצוען. אבל נראה שלהפריד את הבד מלוח העץ שתקוע מאחורה זו הבעיה העיקרית. דבוק איכשהו. וכל הזמן היא ממשיכה להגיד לו -אדי, אדי, אל תפסיק… הוא כועס עליה כל כך! נֶנְס, למה את עושה לי את זה? אבל זה חזק ממנו, להציל אותה.

ואז לתוך האינטימיות הזו בחדר האדום, פורץ סיור מאורגן והמדריכה מופתעת וקולטת ומחווירה, כל ההדרכה שלה בנויה על 'הקהל האחרון של ההבסבורגים'. אדי קופא על מקומו והאנשים מהסיור פותחים אוזניים לא מאמינות כשננסי מתחילה להתנשף מאושר, כי הוא כבר גלגל אותה. ובחור צעיר עם קוקו לוחש לחברה שלו, זה מדהים, לא? מה? היא שואלת רועדת. שהם עושים מייצגים כאלו מדליקים בתצוגות קלסיות.

קמפינג – פרק 66: על בסיס עובדתי

לקמפינג פרק 65: קולות של פיתום / עופר גורדין

עופר אבד לי (למרות שהפך במהלך השנים לאמן מפורסם), התגלגל במדפי התודעה שלי לאבקה נוסטלגית שתפקידה לתחזק מסעות רחוקים, שאין בהם עוד צורך. פעם אחרונה שריצד מחשבות, הייתה לפני חודש בערך, כשקראתי ראיון איתו, בתרבות של הארץ. כל כך ברוח התקופה – הרוב היה שיח תפל על הקרוקודיל הסעודי שהוא מגדל בבריכה שבנה מאחורי הבית. ואז אתמול, ללא הכנה מוקדמת, חיכתה לי מעטפה מרופדת בתיבת הדואר. הקטלוג החגיגי (עם הקדשה בכתב יד "לתמרי, על בסיס עובדתי") של "על בסיס עובדתי" – התערוכה הנוכחית שלו במוזיאון הרצליה. "גורדין רקם בכישרון רב, מיצב אלקטרוני יוצא דופן, המורכב בין היתר מחלקי מטוסים שהתרסקו בשטחי אויב ומשעוני מטר רץ – אותם השעונים המקוריים, שהפעיל במטעי הפקאנים והזיתים של שדות נעוריו בעמק החולה… מדובר בהרבה מעבר ליצירה פוסט-מודרניסטית שממזגת בתוכה קהילות זרות והקשרים קוטביים……גורדין מצליח לזקק מתקתוק מחוגי שעונים מזייפים וספוגי גשמים, שהיו בשימוש חקלאי בשנות החמישים והשישים – אופרה צלולה שמחזירה את הצופה ההלום, למגע בוץ בתולי ולציוץ נחליאלי", ככה הטקסט המלומד של ליאורה מנדלבאום-כץ בפתיח.

לא שאמרתי לה משהו, לזיווני – פשוט יש לה חושים של דבורה. למה שלא ניפגש, בתערוכה שלו? אל תגידי שבכלל לא מעניין אותך לראות מה הוא עושה היום? מאז שחזרה לקיבוץ היא נתפסת במצלתיים לכל דבר שיאלץ אותה לגלוש מהגליל למרכז ו-רסיסי נוסטלגיה, מתיכים אותה. אני זוכרת אתכם כמו דבק ביחד, אף אחד לא הבין למה נפרדתם, אולי תגלי לי כבר, חוק ההתיישנות, לא? מה קרה שם באמריקה? בחיי זיווני, אני לא מאמינה שזה עוד מעניין אותך. למה את כזאת סודית? …שכחי ששאלתי… אבל אל תביאי איתך את במבי, הוא יהרוס הכל. כן, אני יודעת.

מתוך האמנות שלו, שפעם ראשונה אני רואה באמיתי, צפו פתיתים רכים. באמת מפתיע – עד כמה נפלאות ונקמניות הן מנהרות הזיכרון. כבר שמעתי על כך בעבר, אבל לא הבנתי. הוא הציב עץ פקאן ענק, במצב נשיר וגרף על הרצפה אדמה מלאכותית מפי-וי-סי. מוזר ומרתק שאת השעונים המקוריים (מתוצרת גרמניה (!) – כתוב בהסבר שתלוי על הקיר), ניתן היה לראות אך ורק דרך מראות – מה שלא סתר את העובדה, שציפצופים וקולות נשמה, פרצו מהבבואות ברצף והתקבצו לכדי יחידה גשמית אחת. הרמונית.

זיווני הלכה לשירותים ופתאום נשארתי שם לבד. דמעות חנקו ובדיוק כשהייתי לגמרי לא בכיוון, שמעתי את קולו המוכר, מלווה באנגלית מנוסרת, אורח מעונב – דִיס מְיוזִיאוֹם אִיז סְמוֹל, בָּאת פִילְז לָייק אֶ-מֶייז (המוזיאון הזה קטן, אבל מרגיש כמו מבוך). המערכות אצלי השתוללו ולא יכולתי להימנע מלבקש עזרה – סוֹ רָייט! קוּד יוּ פְּלִיז תֶל מִי, הָאוֹ טוּ גֶט אָווּט אוֹף הִיר?… (כל כך נכון! אתה יכול לומר לי בבקשה, איך לצאת מכאן?…).

לקמפינג – פרק 67: פגישה בכפר / עופר גורדין

שיח גלריה

אוסף מצוין של אמנות עכשווית מוצג עכשיו בחלל הגלריה הגדול של המוזיאון המחודש. נחמה לוסטיג האוצרת, הצליחה להתקין הון עתק לטובת פרסום התערוכה. זה עובד כמו קסם. עולי רגל מכל רחבי הארץ והעולם באים לצפות בקומבינציה הגאונית שנרקמה שם. בכניסה, על מסך פלזמה רחב – האמן ניצן מעוז מחרבן על נוצות בפאתי ירושלים (סרט של 30 דקות – וידאו ארט בשחור לבן), לצידו, גם בקונטקסט פוליטי, עבודות ענק נפלאות של אופקית לוי – "פחם על שעם" ובמרכז, במיקום אסטרטגי, ציורי שמן – נופים ופורטרטים 'בסגנון מסורתי אבל עם קריצה' (כך כתוב בקטלוג).

"הוא יוצר את האמנות שלו בשתי ידיו!" התרגשה נתנאלה.
"אלא מה – בשתי רגליו??? את כזו סנטימנטלית…" נאנחה בבוז כוכי.
"הוא דיוקנאי מן המעלה הראשונה, רק חסרי לב יכולים לא לראות את זה!" תקעה לה, מתעלמת מ"רגליו" ומה"סנטימנטלית" ומהמשך הברברת שלה על היבלות ועל הציפורניים הלא גזורות שלו, כשהיה נער במושב.

עבודה של אופקית לוי / פחם על שעם # 8
פחם על לוח שעם / 2010

כשהן היו נערות דשנות לפני גיוס, הוא (הצייר הנאה דניאל מנחמי) – כבר היה פציפיסט ידוע לשמצה וכשנחמה לוסטיג סיימה את הלימודים שלה בלונדון (מאסטר כפול בתולדות האמנות), ילדו שתיהן, בהפרש של שבוע, את בכוריהן – אמיתי (ארבע קילו ומאתיים) ואיתמר (שלושה קילו ושלוש מאות).