בית הקומפוסט

 

גם הם גדלו על חורשת האקליפטוס,
הגשר הסירה,
אבל הי, הקץ לתמימות –
שורשים מההיבט האמנותי
או במשקפת – דרך הפילוסופיה של המצוי,
מאוחסנים כבר שנים בזמן עבר.
עכשיו, רץ מהר – "של נעליך מעל פניך",
ולך תעצור את זה…
בנוסף, מבהיקים גם פלאי האנתרופולוגיה:
הארמי בגאוגרפיה אורבנית
והיבוסי במשמעת מינרלים ותחזוקה מכופפת:
מערבל בשיירי ארוחה,
מזין תולעת,
מתסיס גזעי אלונים
ומציף ענני סרבנות.
מים עד נפש הגיעו אליך?
קפד את עצמך:
זהו הפיקניק של החיים! מגדל בבל!

מגי

בבוקר לקח אותה לתערוכה הקבועה של הצייר מארק רותקו (יש לו כניסה חופשית למוזיאון). המתאבד היהודי משנות החמישים, מרגש אותה כמו שוקולד שוויצרי. אחר כך הוביל לתצפית הפנורמית על כל העיר (זאת מהקומה הארבעים ושלוש של מגדל ADT – ביום ראשון חינם), כאילו שמעניינת אותה ראיה כוללת.

כשירדו במעלית למטה, לחש לה את הטקסט הרגיל, עם כל הסילסולים והשטיקים. ככה, היה משוכנע שהוא מסתיר הכי טוב את תכונת הקמצנות, ששלטה בו מאז ומתמיד. טוב, הוא לא אשם, זה מהבית. אימא שלו הייתה מכבסת שקיות זבל ותולה עם הבגדים בחוץ. כמה התבייש שכולם רואים ועכשיו, הוא עוד איך מבין את הפסיכולוגיה.
אבל ביחסי דמדומים, כמו עם מגי, הוא משתדל להתחפש לנדבן רומנטי, כאילו שהיא לא מכירה אותו כבר עשר שנים (וואי יומולדת!) וכאילו שזה משנה משהו.

אין חוק שאוסר על יחסים כאלו, נכון? שאלה את אחותה דיאנה, שעיקמה פנים ולא חסכה מרמלדות על האופן הדוחה, בו סם מסובב מפתח, או בולס פרוסת עוגה.

יש הרבה חוקים נגד, אבל את בחרת בעד, מגי. מגי סגרה אגרוף מתחת לשולחן. אפשר לחשוב שמה? שמישהו נשאר צעיר? ואל תשכחי, שסם הוא קודם כל אמן. חשוב. כותבים עליו בכל העולם ופה בעיר כולם יודעים שסם ריידר הוא ה-פסל שהמציא את המושג 'אמנות המחזור הבוטני' ובמו ידיו אחראי, אחד לאחד, לשושנה הענקית שמול בנין העירייה (מאתיים אלף בקבוקי שתייה לעלי הכותרת ומאה וחמישים אלף פחיות לגבעול!). את זה אחות, אף אחד לא יכול לקחת ממנו. או ממני.

 


העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב – צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים – הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא – אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה – משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום – הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה – זה בגדול – קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה – מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס – אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע – הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת – זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז – בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר – יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א – בעוד אמבטיה, ב – בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת – איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת – אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.