קרדיולוגיה

חשבתי שבחורף הם מפסיקים עם הגולף אבל כנראה שהם לא, בטח כמו שג'ייק לא הפסיק להוריד את הבגדים כשמישהי יפה הביעה עניין, אבל זה היה מחובר ללב, שאני לא אחשוב, יש לו לב ענק. פעם כשרופא בדק לו את הקצב הוא שאל אותו: תגיד לי, מה זה הלב הזה? מה אתה מאחסן בו חוץ מדם? אמרתי לו – אהבה, והדוקטור השמן ממש ירק מרוב צחוק, כמו בבון, טוב הוא היה רופא צבאי.

golf

את ג'ייק פגשתי בסדנה לקדרות מתחילים של האוניברסיטה בסיאטל. באותו הזמן בעלי לימד שם תולדות השירה של המאה האחת עשרה, אבן חרוטה על חרסינה והייתה לי אפשרות להשתתף בחוגים של המחלקות לעיצוב ולאמנות כמעט באפס עלות. ג'ייק לא לימד, אבל היה נוכח קבוע בסטודיו של הקרמיקה כדמות מיתולוגית ומתוך רצון כן לעזור ניסה לאלף אותי להשתמש באבניים באופן מתקבל על הדעת, לבסוף התייאש בצדק ובשעות הדמדומים הגשומות סיפר לי על הלב הרחב שלו.

כשהסתיימה מלחמת ויאטנם הצבא נתן למי ששרדו לכאורה ללא כל שריטה, ללמוד איפה שהם רוצים על חשבון המדינה, רק שלא יבלבלו לה ולעצמם את המוח. בחישוב כלכלי טהור, היינו בשבילם עסק הרבה יותר משתלם מאלו שנהרגו עם הפיצויים, או מאלו שחזרו לגמרי פסיכיים והיה צריך לאשפז אותם לכל החיים. בפסיכולוגיה בְּסְנְט, גם הסביר שהגיע ללמודים במטרה להתמקצע בפיסול פיגורטיבי, תמיד אהב לצייר אבל אחרי המלחמה העז להיות אופטימי ולקוות שבעזרת פיסול יוכל לשלוט בשלמות של הגוף ובתלת ממד של הנפש. בסוף נתקע כדבריו עם קדרות מופשטת, אבל שטויות, לא זה העניין, החשוב הוא, שהיו הרבה חמודות שהוא פיסל במהלך אותן שנים. שלף מהארנק כמה תמונות כדי לתת לי מושג לגבי הפוטנציאל הוויזואלי שעמד באותה העת ברשותו.

והייתה אחת אנה, קולו נחלש, שבאה מאירופה, משבדיה לשנה, ללמוד אדריכלות נוף, קלטה אותי בעיניים הצהובות שלה על ההתחלה והחליטה ללמד אותי. אמרתי בבקשה. מה ידעתי? צרכתי בתקופה ההיא בשר כמו מטורף ובכל צורה. הייתי חייב, בשביל הלב שלי הגדול, הוא התחנן למנות כפולות כדי להחלים מההלם והיא רצתה על הפעם הראשונה שנשב אחד מול השני ערומים ודווקא נאכל אורז מלא בידיים. ומי ידע אז מה זה אורז מלא? אבל בישלנו ואכלתי, מה שהיא אמרה עשיתי ואחר כך, מהמיצים של הגוף היא ציירה לי על הגב את סטוקהולם בכריסמס. היה לה דמיון מפותח ודרישות. הרגשתי בברור שהיא יצוקה מחומר אחר, לקחתי ממנה כמה שיכולתי והלב שלי חגג עסיסי.

אבל בתור עוד מקודם וחסרות סבלנות, חיכו ג'ואן ולורין. ולורין הייתה עקשנית, נלחמה עליי כמו תנינה. אומנם הצלחתי לבצע כמה חודשים קאנון משולש, אבל בשורה התחתונה, נוצרה צומת טי ללא מוצא ונכנעתי. לורין ניצחה את כולנו. אפילו היום, רק תהגי מולה את השם 'אנה' והיא כבר תצית לך כתובת אש.

ושלא תחשבי שככה זה נגמר בשבילי, הלב לא מצטמק ולא שוכח וניסיתי ליצור עם אנה קשר, ועדיין ממשיך לנסות, אבל אי אפשר. היא מפורסמת מדי ומוקפת בחומת מגן של יחסי ציבור. היא חזרה אחרי השנה ההיא לשבדיה, עזבה את הנוף והמשיכה ללימודי קולנוע. סיפור הצלחה. במאית עסוקה. שולחת מהסקנדינבית סרטי לב לכל העולם ולפני משהו כמו חמש שנים, אפילו הצליחה לקטוף את האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר Soldier and Spring Chicken Chops ('חייל וצלעות פרגית'). במקרה ראיתְּ?

תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.