בעכו העתיקה

איך שבאתי לבקר ישר גונבו לאוזניי שמועות על סקס וירטואלי בעכו. עניין שנשמע כמעט סוריאליסטי כשעומדים על חופה של העיר העתיקה ולוכדים בעין בלתי מזוינת את המים הטריטוריאליים ועוד יותר כשמנסים לחלץ זהות סביב מסגד אל-ג'זאר, בו על הכניסה שלפו מטפחת גדולה וביקשו ממני עשרה שקלים ולכסות.    

 

יותר צנועה אך עדיין לוהטת ממעמקי חום יולי, חשבתי את עצמי בפורט סעיד מסניפה עם קשית מי ורדים. תיירת מזדמנת בגלימת וונדר-וומן (Wonder Woman) התוהה לאן נעלמו הגמלים שהבטיח המדריך המקדים למטייל החוזר. ברור, הדחקתי – כי לומר את האמת, כיהודיה ישראלית אין לי אומץ (להתמודד) ומעולם לא היה לי.

אבל הבטחתי לג'וזפין לעשות את המקסימום כדי לשוב לאומות המאוחדות שלה, כמבוגר אופטימי עם מסר פרטי ושונה מזה השחוק בפי כותרות החדשות. ג'וזפין היא האלטר אגו שלי, כך שבמידה לא מבוטלת יחסינו מבוססים על ניגוד ועל היותה בלונדינית רחבת גב שעובדת למחייתה בהשבחת גזעי כלבים סקנדינביים, מלאכה שהחליקה לתוכה בעקבות העובדה שכבר בגיל שלושים קפצה בנג'י למעלה ממספר שנותיה. היא גם דלוקה על הגבולי מהסוג הלא כשר ואדם שבְּמליצה לא מזויפת אני חבה לו את חיי. זו אחת מהסיבות שבכל פעם שאני שבה מכאן לשם, אני מקפידה להביא לה לפחות קילו של חלווה אורגנית משומשום מלא. ויש מצב שהפעם, דווקא בעכו, סוף סוף הבנתי למה תמיד ממיס אותה מאושר – להחזיק את הראש בשתי ידיים ולהרגיש את המתוק של האחר.