בד על עץ

בין שמונים ותשע לתשעים ושלוש נסענו הרבה הלוך ושוב, סטודנטיות לצילום אפליקציות בד על עץ  – 'מהמצטיינות שהיו לנו', ככה אמרו שאנחנו באקדמיה הנוצצת שהקימו כמה שנים קודם על קו התפר בין הכפר של הנוצרים החדשים והעיר שתקעו ליד הגבול. היינו, כפי שמקובל להגדיר – כאלו שניצלו ממדרון ההתחרדות התובעני בזכות כישרון אמנותי. בגיל רבע לתשע עשרה, ברגע האחרון לפני שהלבישו עלינו סופית אחד כבד שנשמור לו שבת-חגים-ילדים, חטפה אותנו הקרן הפמיניסטית לחילול מרצון והעבירה אותנו פאזה. ובאמת היה בנו רצון עז לחילול, עוד איך היה, בעתליה אפילו יותר מבי. אבל נאחזתי בהתלהבות שלה וגיליתי על עצמי די מהר שגם לי לא חסר. ממה לברוח.

זה בא לידי ביטוי בולט בעבודות שלנו כבר בסמסטר הראשון ולא שעשינו דברים דומים – לעתליה כבר אז, היה קטע אינטנסיבי עם קורדרוי על אורן ואני, שהייתי פחות מובהקת הלכתי למובן מאליו להתפנק עם תחרות על אלון. היינו מיעוט למהדרין והמפגש עם סטודנטים שלא באו מהרקע המיוחד שלנו, הפעיל עלינו לחץ די מיידי / מביך לחשוף את עצמינו. אם לא בציור-צילום עירום, או עירום למחצה, אז פורטרט עצמי כזה שרואים כל נקבובית ולו האדמדמה ביותר ועוד על לוחות דובדבן.

עתליה לא נכנעה ללחץ. היא ניחנה בביטחון עצמי ובעקשנות טובה, זאת אומרת בסוג של פוריטניות והמשיכה לאחוז פלחי נוף מסורתי בקורדרוי משתנה – צפוף עד מרווח לא משנה מה, אבל אני התחלתי להסתבך עם מה חושבים עלי ואיך אני נראית בעיני אחרים, נטייה שהובילה אותי בסוף להחלטה הטוטלית להצטלם עטופה בכפייה עשויה תחרה ירוקה, רק העיניים גלויות. ירוקה בדיוק בגוון הפס התחתון של הדגל הפלסטיני, חיבור שעבד מבחינתי מעולה על מנת לספק את מימוש הבגידה של מאיפה באתי.

מדובר על זמנים של לפני העידן דיגיטלי, כשצילום עדיין היה עובר דרך פילם ודובּי המורה לפיתוח צבע עזר לי לבנות בסטודיו של המחלקה הצמוד למעבדה, סט עם תאורה שתבליט פוליטית את מה שחשוב. הוא אמר שזה מצוין שהגבות שלי עבות, לא דקות ולא מסודרות מדי ובכלל שהצבעים שלי כהים וקשה להחליט עם אני שייכת לזן של הפולניים השחורים או בכלל מעדות המזרח על כל מה שטעון. כשהוא תחם אותי ככה כמעט לפאנל מפלגתי, הרגשתי שאני לא בעד ספק ומלאת דחף להחצין משהו שיש בו דעה אחת מתפרצת.

443px-Anonym_18_Jh_Dame_mit

פורטרט של אישה מהודרת / אמן לא ידוע / סוף המאה ה-18

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי גם בצילומים עצמם, או שחצובה עם טיימר לשימוש עצמי יספיקו לי ומרוב שלא הייתי רגילה להיות עם גבר לבד בחדר, אמרתי שכן, שאני רוצה שהוא יעזור לי. נראה שזו הייתה התשובה הנכונה והוא התחיל לדקלם בפני שוב את כל הנושא של צמצמים מול חשיפה – ארוכה או קצרה. ברור שלא זכרתי בעל פה את כל מה שלמדנו בכיתה ושקוף שיתרון הידע השרה עליו נינוחות מועצמת והוא התחיל לפתח שיחה.

מאיפה את? כאילו שהוא לא ידע. הרי השונות של עתליה ושלי זרחה שם כמו גחלילית עם אלף קליינטים למרחקים ארוכים. אבל עניתי לו כאילו כלום מאיפה והוא שאל אם ההורים שלי הם מ'הדתיים הקשים', אלו שהיו מסדרים לי שידוך ומה זה אומר שאין לי בכלל בחירה. כל הדיבור הזה חיבל ביכולת שלי לגייס מסר חד משמעי בעיניים אבל הכל כבר היה מסודר והוא צילם אותי המון ובין לבין הציץ עלי בלי עדשה והמבט שלו נהיה רעב עד שהתחלתי לדמיין שאני עוגה.

כמעט עשרים שנה מאז שנטשתי את תחום היצירה האמנותית, השלמתי דוקטורט בלימודי נשים ומגדר וכיום אני מרצה מן המניין בחוג לאמנות ומגדר באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. בכל קורס שאני מעבירה על התאוריה המאוד מורכבת של אנה ג. גריישן שמתמקדת באפקט נוֹפָרֵי התחרה בין נשים לגברים, אני מספרת לסטודנטים (לרוב סטודנטיות), את ההתנסות האישית שלי – איך כבר היה מאוחר בערב ולא נשאר אף אחד חוץ מאיתנו במעבדת הפיתוח כששמנו את הקונטקטים באמבטיית החומץ וחיכינו לראות מה יצא, דובּי המורה התפשט פתאום וביקש ממני לקחת את כל התחרות היפות שהצטלמתי איתן, להכניס פנימה עד שיספגו טוב טוב את הנוזל (כלומר עד שהחומץ ישחוט להן את הצבע), לסחוט ולנגב לו איתן את הכתפיים ואת הגב ואחר כך את החזה ואת הבטן ואת כל השאר. זה מאוד שרף לו, אבל זה מה שהוא ביקש אז זה מה שעשיתי.