בעקבות הזקן והים

פרי בא פתאום, שמתחשק לו את הפסטה שהוא אכל בשנה שעברה כשנסענו עם בת דודה שלי ענת שבאה לבקר אותנו עם החבר החדש שלה אמנון הזקן, לאזור המדהים של הדיונות ו'הזקן' נדבק לו למרות שהיה רק בן חמישים ושש אבל מבוגר ממנה בשמונה עשרה או יותר. הם באו אלינו לסופ"ש, בתום טיול של שבועיים וחצי בחוף המערבי סן-פרנסיסקו וסיאטל ומי יכל לנחש שזה מה שיישאר לילד בזיכרון מחברתה של ענתי האהובה ומאמנון הזקן, הברוך המשפחתי הכי מעודכן.


אמרתי בסדר, ניסע, למה לא, אבל חינוכי – אין פסטה בלי חולות, לא נוסעים רק בשביל אוכל. והחולות הביאו איתם את הזיכרונות. גם אז כשבאנו איתם היה חורף וירד גשם שלא היה חלק מהסערה שהתחוללה בהמשך, לאחר שעשינו את השביל מהדיונות אל החוף ובחזרה ולקחנו אותם ל'זברה', בר מסעדה סמוך המתמחה במאכלי ים. 

ענתי נראתה מאושרת מאוד לפני שאמנון הזקן הוריד שליש בירה מקומית על ריקה ואולי אף חלולה והתחיל לדבר בהתלהבות בלתי מרוסנת על המסע המאוחר שעשה לדרום אמריקה ועל ההתנסויות שלו עם אלפקות ומוצ'ילריות ישראליות אחרי צבא שטיילו שם כמה חודשים טובים והתגעגעו נורא לאבא. היינו נבוכים לשמוע, הרי לא הכרנו אותו מקודם והסתבר לנו בכפייה שהוא הספיק לטעום כל מיני טעמים בין הגירושים השניים שלו ועד שפגש את ענתי, מקסימה כזאת, זה לא הגיע לה ועד שהגישו לנו את האוכל הוא כבר היה רווי לגמרי ואת מנת הצדפות בחמאה ויין שלה, ענתי ניקרה בדמעות.

גשם קל החל לרדת והמחשבות שלי שיחזרו מעצמן את שיחת הטלפון שקיבלתי ממנה אחרי שהם שבו לארץ. מה פתאום נפרדה ממנו – להפך, נתנה לי רקע מאוחר, הסבר של קילומטרים על איך הוא לא יודע לשתות ואיך אלכוהול מוחק אותו כאילו שלא ראיתי. הוא פשוט גבר נורא רגיש וכל דבר משפיע עליו ומה פתאום סקס עם חיות, השתגעתי לגמרי???

המנה הנכספת – לינגוויני ברוטב מרינרה

לא השתגעתי, אולי קצת, אבל את הצחוק החנוק של אמא שלי שהתקשרה לפני שבוע לספר עסיסי איך כל המשפחה, אני לא חושבת שאשכח כל כך מהר. כי תפסו אותו עם חסידה, את אמנון של ענתי, כן. למשה סיפרתי ישר, ברור, אבל לפרי לא, הוא נורא אוהב ציפורים.

השנה מתוזמנת העשרה באחוזי השומן

מתוך יומנה של חובבת כובעי הקש התנוססה זיקתה המורעבת לידע. סקרנות של זאבה ולב מבזלת פרחו מבין הדפים המתפוררים.

להעביר את הכל למדיום דיגיטלי, הייתה משימה שבתה הקשישה – כבר שנים מהגרת בלתי חוקית בשדה המוקשים של רפובליקת מואב החדשה, לקחה על עצמה כפרויקט חיים, עוד בימי מלוכתו של זרובבל המוחרשי, מלך חרא.

ושם הצטלבו מסלולינו – כלומר לא בחרא, אלא דרך ההיבט הפוסט-היסטורי.

כאשת סיסטם בעילום שם, מדי פעם אני לוקחת על עצמי חלטורות בלתי אפשריות. מצאתי שזו מלאכה שמרעננת את שדות החיטה המנטליים ועוזרת לפשפש בעבר באופן אמפתי, ו-על הבונוסים שבקבלת טיפים בכל הנוגע לחביצת גבינות עיזים – מיותר להכביר מילים, כי לחלוטין ברור שאוצר.

והשנה עוד מתוזמנת העשרה באחוזי השומן – כי לכבוד התיקון החגיגי ועם תום הפרויקט, יוסיפו בני המשפחה – קטנים כגדולים, ברכה שלוחת רסן, על פי נתונים ששלפתי בזרועות של תקווה מהטקסט הרוחניקי של האם הגדולה.

לא רוצה להקדים סוסים לעגלה, אז רק כטיזר – הנין הצעיר טנא, יקריא את הפרק על כובענות בתקופת המקרא. יהיה מרגש.

צפריר מת על זה

חמוטל תמיד היתה אחת שלא מתחכמת, אבל טחנות רוח מאז ומעולם עשו לה. וגם ירושלים. לפני שלוש שנים ממש במקרה, פגשה את צפריר על הרכבל בחיפה, ולפני שנתיים מצאה את עצמה, כמו שחלמה תמיד, מנקה בבד סטן לבן אצל מונטיפיורי מול החומות ובסימטאות של ימין משה. עם צלם מזיע, זר ורדים לבנים ופניני החתונה המשפחתיות שעברו מסבתא רוזה לאמא שלה ואז אליה. לכולם זה היה ברור – מכאן והלאה זה לנצח, דאבל משמעות – יום הנישואין שלהם וראש השנה צמודים זה לזה, כולה הפרש של שבוע. ברור שגם השנה יקפידו על ליל חג ומועד עם תפוחים בדבש, 'בשביל המסורת', צפריר מת על זה.

אצל מונטיפיורי בירושלים – חמוטל ביום נישואיה

כמה הוא שונא את החגים. כל הארוחות והנסיעות הלוך וחזור מההורים שלו להורים שלה, שלא מדברים אלה עם אלה מאז הריב על מופע הכלייזמרים בחתונה שלהם – כן או לא. הברברת על פוליטיקה והנדנודים החוזרים על ילד. היה מת לטוס דקה לפני החגים לאיזה חור בהודו ולחזור רק אחרי, בראש נקי ועוד השנה מכה כפולה: בערב החג הם אצל ההורים שלה שלא מסתפקים בפחות מראש של כבש על השולחן בעוד שאצל ההורים שלו ולמרות שאת אבא שלו קשה מאוד לבלוע, אמא שלו עושה טובה ושמה ממש בצד, רק ראש אחד של קרפיון פוזל.

תמיד מבקשים ממנה לאפות את החלה העגולה לערב החג, אומרים שיש לה מגע של קסם בכל הנוגע לשמרים ולסוכר ומאז שנישאו אפילו יותר. בכל שבת או חג כשהמשפחה הקולנית שלה בוצעת בחלה שאפתה (היא יודעת להכין כל מיני סוגי חלות) ומתענגת על הטעם, אמא שלה, אף פעם לא מחמיצה וכל פעם מחדש מחמיאה ומעצבנת אותה בו זמנית. 'מאז שהיית כזו קטנה (מתכופפת לסמן קו דמיוני בגובה הבירכיים) ראו בלחיים שלך את הכשרון שאלוהים נתן לך, לקמח ולאפיה'. היא לא סובלת את התאוריה התופחת הזו, אבל כן מרגישה ברת מזל. כי הכנת החלות מזכה אותה בשליטה מחושבת בשעון הביולוגי של המשפחה, אפילו שעוד אין להם ילדים.

עשרה תפוחים וצנצנת של ליטר דבש בטוח יעשו את העבודה. הוא ניסה להיזכר כמה קנה בשנה שעברה ולא הצליח. הדבר היחיד שזכר משנה שעברה, היה שבלילה שאחרי ארוחת החג פשוט הרגיש שהוא עומד להתפקע וזה שחמוטל ליקקה ממנו דבש אורגני לא ממש עזר למערכת הגזים בגופו להוריד פרופיל. בהפוך על הפוך, חמוטל ציחקקה כל הזמן ושחקה באכזריות את הצירוף – 'מסורת זו מסורת, חייבים!'. עכשיו הצטמרר מהמילה 'חייבים' וקנה רק חמישה גולדן דלישס ורבע ליטר יד מרדכי (פרחי בר, לא אורגני). אחרי ששילם, היה נדמה לו שכבר עכשיו מתחילה אצלו הצרבת שמלווה אותו קבוע, בין ראש השנה לשמחת תורה.

שנה טובה ומתוקה. היא לא פתטית והוא לא אסיר עולם. השנה היא תסיים את התואר במשאבי אנוש (אולי אפילו תקבל מצטיינת) והוא את חנוכה – אפילו אוהב. גם אחרי החגים הבטיחו מהעבודה שיקבל רכב.

סוף שבוע

שישי – רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

שבת – בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות – כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס יש בטירה, ריק?

ראשון – כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות – איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה?? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב", יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.