יעל ואני (והשירות הצבאי)

פעם טסתי בטיסה לא ישירה, חמש חניות-ביניים מישראל לאיזה חור בארקנסו, לבקר את 'יעל הקטנה', חברת ילדות שקיצרה את השירות הצבאי ועזבה את הארץ לטובת הופָּה-הֵי, לימודי פסיכולוגיה של הילד, שם הרבה יותר קל להתקבל. בעוד המטוס מאבד גובה לקראת נחיתה שישית ואחרונה, תקפה אותי בחילה קשה ונצמדתי להזיה דביקה בה ישבתי במזרחית על עוגת כלה עם סוכריות בצבע כסף וחילקתי כרטיסי חינם למופע הארנבות של דוקטור קספר. הלהקה הייתה אז בשיא נעוריה ובין צליליה זרמה צעירות מָסְפֶּקֶת בכדי לשכנע שכולם ארנבים ושבאמיתי לגמרי, יש מצב להיות הרוס ושמח בו זמנית.

(איזה קליפ ואיזה טוֹרסוֹ… חובה למעריצים שרופים / בפוטנציאל!)

לקצר שנים לדקות, הביקור הזה נחקק אצלי כחוויה מכוננת. כבר כשיעל החכמה והיפה, בעלת המותן המנצחת באה לקחת אותי משדה התעופה – שמלה אדומה, נצנצים, לִיפּגְלוֹס אפרסק, נשיקות וחיבוקים – זיהיתי במיידי: היא הפכה תוך פחות משנתיים, ממשתמטת גבולית לאישה בשלה בצבא השלום של המתוק. הדהימה אותי הטרנספורמציה והאפשרות הזו להחליף מפרוות סייחה שחורה לפרוות לביאה וורודה. רציתי גם. אבל לא התעניינתי בפסיכולוגיה או בילדים ואוף עם ההשוואות האלו… אבל בכל זאת – חלפו שנים והיום פרופ' יעל דגן-רובינשטיין (לחלוטין חסרת מותניים אך עתירת בוטוקס במקומות הנכונים), פרסמה לא פחות מאחד עשר ספרים (!) על שפת גוף של ילדים ומשפחות שלמות, בזמן שאני במקביל, הקפדתי למעוד במרבית המהמורות שחיכו לי בדרך. אבל לא מתלוננים, כפי שמנסחת הקלישאה – גם מזה לומדים ובאיחור אלגנטי, זכיתי בעצמי להיות זרוע ארוכה של צְבָא שלום מתוק. פעם בשבוע מתארגנים ועושים את זה. יוצרים אמנות מתוקה, כותבים עליה ספרות זולה, אורזים באריזת מתנה ושולחים למדינות בטעינה שלילית. שיידעו שם, שלא כולם רעים פה.

נרות של אליזבת אוֹשֶה (Elizabeth O'shea)
מתים עליהם בצפון קוריאה.

'ארוחת בוקר כל היום' – שלט עץ (עבודה שלי)
נשלח לאפגניסטן לפני כחודש.