החביות של אורסולה

באביב רכשה את ציור המקור של כרטיס הענבים האיטלקי, להדפסת רוחב לכבוד אירועי הסתיו שלהם ואחר כך הזמינה את עצמה. לא רצתה מִצילום, למרות שהסברתי לה שזה יכול לקחת הרבה זמן. אז מה? אמרה וצדקה וכמעט לא זזה, בחיי איזו משמעת! אורסולה דמגארד – האישה ששמה הולך לפניה, הכי פּוּלְקֶע על כָּתֶּף שאפשר למצוא פה באזור – מחזיקה בשני יקבים משגשגים של יינות פינו-נואר (אחד אורגני) ובשלושה בעלים נעולים בחביות ולא מתלוננת יום יום, ת'נקס ג'יזס קרייסט, יש עבודה לכולם.

לכבוד אירועי הסתיו

אבל העובדה שישבה ללא ניע, לא הפכה את ציור הפורטרט שלה לפיקניק (למרות שבהפסקות, ירדנו על בגט גרגירי שומר עם גבינת ברי עיזים כמוס), כי גברת אורסולה – כמה מעשית, ככה נברנית. והרי בדרך כלל כשנתקלים במישהו שנראה או נשמע (על פי שמו) ממוצא גרמני, אנחנו מתחילים את כל הסיבובים שיביאו אותו להודות, אבל הפעם זה היה ההפך ודווקא היא התחילה כשביקשה לראות את הקעקוע שעשיתי ליד הפופיק לכבוד בין המייצרים, אבל בסוף חשקה שיניים והסתפקה בכך שאשיר משהו בעברית. בחרתי ב'בואי ונתיר' של שלמה ארצי, שיר הפיוס שאני הכי אוהבת.

 

גם סיפרתי לה על הביצוע המדהים של רונית שחר – זמרת שאת חייבת להכיר! אך מבחינתה זו כבר היתה סטייה לגמרי מוגזמת מליבת הנושא, עד שקפצתי על ההזדמנות של כיוון השיח האתני שנקטה והיה כאור ירוק והעזתי לשאול על הגברים שלה, שהיא חונקת בתוך חביות במרתפים עם גדרות תיל ואיך היא חיה עם זה. באמת שלא התכוונתי – אבל השאלה שלי הרתיחה אותה, עד שבבת אחת זינקה ממושב הדוגמנות והחטיפה מבט זועף בלוח העץ ובדמותה המצוירת : תחליפי מיד את הרקע האדום הזה, מיס איזרעל! …אתם הישראלים, חושבים שכולנו נאו-נאצים!

…מה פתאום???… מרחתי והחלפתי בזריזות לכחול אימפרסיוניסטי.


אורסולה דמגארד / ספטמבר 2012 / אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ