אחרי זמנו

בסרט שעשו עליו הוא לא רצה להשתתף. זה היה סרט לזכרו. לו יכל, היה נלחם על מנת להימנע בכל מחיר מסינדרום ההנצחה המקובל אבל לא הייתה לו דרך, לאחר מותו אחרים שאהבו אותו בחייו החליטו בשבילו וזה טבעי. הוא הבין את זה ובכל זאת חש פער גדול בין מה שהוא היה רוצה לומר למה שאמרו שהוא. הכל אגב דברים טובים.

הוא היה מאותו הכפר שבו גדלתי אבל נולד שלוש עשרה שנה לפני וכבר כילדה, כשהתחלתי לשיר בכל שנה במקהלת יום הזיכרון את 'בלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות גבוהות עובר' הקולות היו מלאכיים, הוא עמד לידי וניסה להצחיק אותי. הוא לא עשה את זה לבנות אחרות והרגשתי מיוחדת ופעם אחת כמעט הצליח לו, הייתי על הסף אפילו שהיה כל כך עצוב מסביב לאנדרטה במרכז הכפר ואת שבריריות הקהל שהתכנס היה ניתן ללטף באוויר.

 

me-kid

 

מאז שאני גרה מחוץ לגבולות ישראל ונעדרת כמעט עשר שנים מהטקסים, אנחנו מתראים הרבה פחות ונפגשים לא בתאריך ידוע מראש, אבל כשזה קורה אנחנו צוחקים הרבה. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר נר שני או שלישי של חנוכה, היה ערב קר וגשום במיוחד והוא ביקש שנשמע ביחד את 'נפלת חזק' של 'איפה הילד' בביצוע עכשווי. הוא אמר שהשיר הזה כאילו נכתב עליו, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל למצוא רמז לכך בשום ספר או סרט שנעשה אחרי זמנו. 

 

 

ביקורה של איתנה

היה די ברור שבואה של איתנה, שרק נאצות שמעתי עליה משחר ילדותי (שעזבה את הארץ בשנות השישים עם מתנדב אמריקאי שיכור בטיסת אמוק ואחר כך זרקה אותו כמו כלב והוא מת מזה, או מהשתייה מי יודע… ובכל זאת נשארה בגולה!) – יתרסק חזיתית ישר על ההתחלה. שהיא בטח תלין על משפחתה בארץ (הצד של אבי), שהחרימה אותה ותנסה למצוא בכוח מקבילות נסיבתיות בינה וביני. כי היא גרה קרוב רחוק, בפרבר עשירים בדנוור, פחות משלוש שעות טיסה מכאן. ובאמת על המשפט הראשון שהיא מנחיתה, כבר זרקה בעברית פלמחית – גם אני חשבתי בזמנו שזה לא לתמיד.

מה פתאום אצלנו בבית? היא יכולה רק בחדר משלה, אז שכרה במלון התפוח החמישי. חדש לגמרי. טוב, מה שבארץ פרשו כשיכרות בעצם היה סמים אבל טובים, כאלו שהרחיבו נחיריים והביאו מכה במיליונים, אבל מי סופר? אני פוסט פמיניסטית ולא בענין שלי לחשב כמה אגורות עשתה אישה על בן זוגה המת. מצד שני, אני אוהבת את משפחתי ולא מעט סנטימנטים חרושים בי על דגל המורשת. והיה קל? היה קשה מאוד בנהלל ואיך היו יולדים ביחד עם הפרות ברפת, שבעצם היו פרה אחת שכולה עור ועצמות שהייתה כמו חברה ובקושי נתנה חלב ובסוף גם מתה לפני הזמן. אז אותי היא לא תמרח איתנה, הצלפתי לעצמי כטרום קבלת נוסעים – לה יש אולי את החוצפה, אבל לי יש את הכלים.

גררתי לחנות הממתקים כדי לפטם ולחבל בסתימות אם ישנן טבעיות ואז לחוטים ולכדורי הצמר של ג'ואן פאוליני. זה לא שלא נתתי לאורחת שלי לבחור, נתתי – ציפור או דובון או עלי שלכת, אבל אין שום מצב שהיא חוזרת לדנוור בלי גובלן. לא יודעת? לא נורא, אני אלמד אותך בית ספר.

מודה שרקחתי מזימה עלובה שתחזיר כבוד משפחה אבוד ותגן אלוהים יודע על מה… בשעה שאיתנה דווקא שיתפה פעולה ואיך שהתיישבה על המחט הראשונה, החלה לשיר בקול סחלבים את 'דום טוותה העלמה בפלך' ודמעות אשה שהתייסרה על פושטת-יד ששדדה לוליין, המיסו את ליבי בליבה.

בטרם מלאו לי עשרים

אצלנו מדברים על הכל פתוח והחתולים יודעים שבעוד שבוע וחצי אנחנו נוסעים לביקור של חודש בארץ. בזמן האחרון טחנו את הנושא עד דק ולא רק מהבחינה הכלכלית, אלא גם מההיבט המשפחתי המורחב על רבדיו הפחות חינוכיים. זאת אומרת על כך שהם לא יהיו איתנו בשתי מסיבות בר (ובת) מצווה וחתונה אחת ועל כך שגם מבחינתם, למרות תחושת הפספוס, זוהי האופציה הכי שפויה – להישאר בבית – כי טירוף לעשות מסע כזה (כעשרים ושתיים שעות נטו באוויר) עם אוכל נורא ובלי מקום לחפור כדי להשתין ו-הכל בשביל סליחה, מסורת שהיא לא ממש בדמם (שניהם אמריקאים/לא יהודים).

והיום דיברנו על זה שוב, רק לולו ואני (שנחשב בבית ל'חתול שלי') אחרי ארוחת הצהרים. הוא רבץ על אדן החלון ואני שטפתי מולו כלים. מנקודת מבט הורית מחד, אך מבלי להתעמק בסוגיית הנטישה הזמנית והכיסופים מנגד, רעננתי נושאים כלליים: להתנהג יפה עם הקֶט-סיטר, לא לריב עם קיטי, להשתדל לא לאכול מהר מדי ולהקיא ישר אחר כך, לנסות לא לפספס את גבולות הארגז ו-לא לקרוע את הרשתות מרוב געגועים – רק את זו הווירטואלית (ברור שהם מחוברים).

הוא הבטיח שיתנהג למופת – גם עם קיטי (שזה הרבה מאוד) רק שנביא שוב מישראל את העכברים מהקש, כמו בפעם שעברה. הוא משוגע על הריח. מדן ועד אילת אחפש בשבילו עכברים מקש! אבל האמת שאין צורך, אני יודעת בדיוק איפה יש עוד הרבה כאלו – כי אספתי אותם בפעם שעברה שבאנו לביקור במו ידי, ליד מרכז המזון של נהלל (מקום הולדתי), בו מכינים תחמיצים ובלילים לעדרי צאן ובקר. מפעל ציורי שנמצא בשדות שבין המושב לבין בסיס רמת דוד – בו איזה צרוף מקרים – שירתתי כחיילת חיוורת. בתום ימים ארוכים של הקלדות וקפה קרוב לבית, הייתי חוצה רגלית את השדות הביתה. במילים אחרות – עוד בטרם מלאו לי עשרים, התוודעתי לעכברי הקש בשדות והשכלתי ללמוד שהממזרים הרוויחו משני העולמות – גם דבק בהם ניחוחו המושך של התחמיץ וגם ניכרה בהם יכולת ניווט אווירי מעולה אגב שמיעה רופפת. בקיצור, אך טבעי שעבור מי שלא מחובר סנטימנטלית, יותר ממסעיר לתקוף אותם מאחור וליירט אותם בסלטות… ועכשיו בלי ציניות: זה ריגש אותי עד דמעות – שלולו שלי הגוי, משתוקק שאביא לו מאיכויות המפתח של כור מחצבתי, למה עוד יכולה אם מאמצת לייחל? הוא לא שם לב שמחיתי דמעה וכמנהגו, על מנת לבסס סופית הגשמתה של משאלה חומרנית, נתן בי חצי קריצה והעצים את מתיקותו.


לבסוף התעייף ונרדם. היה ברור על מה הוא חולם. לא, בכלל לא קשור לנסיעה שלנו. לשים לרגע בצד את סוגיית ישראל, כי זה שייך בפשטות רק לכוחה של המילה. לולו קורא ודובר אנגלית שפת אם, כך שאיך שלא הופכים את האותיות A ,E ו- T (עליהן נח ראשו), הוא כבר יסדר אותן בהגיון לא כשר על בסיס טעם אישי: הודו עם גבינה ברוטב (של פריסקיז).