נדב פה

כשנדב אחי (הגיע שלשום לביקור), שאל אותי אם זה רציני – אמרתי שכן, מאוד רציני, הכי רציני שאפשר. שאלה קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שלא כל יום אני עומדת מול פָּיילה מלאה בסלמונים טריים עם קרח יבש ואוחזת בלהב פראי שכבר לא רואים כאלו היום ונדב הבכור, מכיר אותי מאז שנהייתי, יותר מארבעה עשורים ויודע שאני לא מאלו שחומדות אידרות לשווא, או חוגגות על אומגה 3 יד ראשונה – כי כמה שדגי סלמון בריאים, טריוויה יומיומית שהם בהכחדה ונשמרים מצוין במקפיא.

זו פשוט בת זוגי כבר כמעט שנה, רוזטה, שביקשה ראשי סלמונים לשולחן ראש השנה. היא יהודיה למחצה וציידת דובים במקצועה, אבל לא מבשלת בכלל. מה שכן, מאוד חשובה לה, המסורת. ריסיה הג'ינג'ים נפערו מולי ופיזזו כשחיברה בשובבות שאם אין קרפיון, יאכלו סלמון וחוץ מזה היא מוכנה בתמורה לעשות כל מה שאבקש.
…כולל גם לחצות איתי את המאוחדות מזרחה לאחת מהמדינות שבהן מותר, כדי למסד את הקשר? הרי אין דבר שאני רוצה יותר, איתה. כמובן שלא העליתי את הסוגיה, כי למדתי כבר שכשרוזטה מדברת על מילוי משאלות היא לא מתכוונת לחוזים או הסכמים. אני יודעת אותה בכף ידי חמש אצבעות.

ולמרות שספטמבר כבר פצח והמעמד של חזרה לשורשים בדרכים מיימיות קצת מביך, ממש נהדר שנדב פה. אחי האהוב והמועדף יישאר איתנו עד אחרי הכיפורים. מן פרויקט קירבה/הימלטות שהוא הטיל על עצמו, לאחר ששרית גיסתי הפָּרה, מצאה אותו יורק רסיסים בעבודה והלשינה עליו לממשלה. ולשמוע איך הוא עוד עושה לה הנחות ומסביר שאפשר כאילו להבין – כי הרי היא זו, שבאמצעות קשרים אישיים מאומצים סידרה לו את העבודה באלביט.