ללא זדון, רק כגיבוי

באותו ערב נוראי כשהכל התרסק לרסיסים, היא חפרה וחפרה עד שבא לה הרעיון לשכפל לעצמה פרופיל של גבר. כגיבוי.

לגמרי מתבקש. איך לא חשבה על כך קודם? שלכל אישה מגיע לאיזון גם פרופיל של גבר, לפחות על פני הרשת. ומבחינה רעיונית בכלל – כל כך מסקרן.

ו-גם מעולה! היא תוכל להעלות לשם את כל השירים החצי אפויים שלה וגם את הכן אפויים כשתכתוב מעכשיו, כגבר, אולי גם קטעי פרוזה, למה לא? כדי לבדוק בביטחון מסוג אחר, איך זה עובד וכמה אטרקטיבית תהיה בתוך גופו הווירטואלי של איש מילים רב רואי, כי בתוך אישה היא כבר יודעת. שנים ארוכות שהיא מפסטת.

חוץ מזה, הרי תמיד תהתה מה היה אילו נולדה במקום בת רביעית להוריה – בן זכר, מה שכולם רצו שיקרה, הנס הזה עם הזרג. ומה עם שם? הוריה בטח היו קוראים לה על שם מישהו שמת. נורא. רק בגלל שנולדה רביעית יצאה מזה בשלום – אחיותיה רותה, ציפי, וראובנה כולן על שמם של קרובי וקרובות משפחה משני הצדדים. למזלה, סבתה, יוכבד, מתה חודשיים אחרי שנולדה, רק ככה יצאה עם שם נקי כמו ענת. אגב הכי נפוץ בשנתון גילה.

אבל בעצם היא לא חייבת שם מלא, אפשר רק אות ראשונה עם נקודה מפרידה ואז שם משפחה. רק חשוב למצוא שם משפחה עם נוכחות וכזה שתרגיש אליו קירבה אולי כמו זה של עדנה. רוזנטל. היא אוהבת את השם הזה הפורח והלא מעוברת. אבל בעצם למה ללכת דווקא על אשכנזי, למה לא אבוטבול? או אטיאס?

ללא זדון. היא לא תזיק לאף אחד. הפייסבוק ממילא מלא בשקרנים אבל היא תתנהג נחמד. כגבר. ממש שווה. שקט עם המון עומק, לא פרובוקטיבי, אבל כן חריף מרוב רגישות. נעימה.

רק לחשוב על לבוא באחורית למי שהיא כבר מכירה וחברה שנים ומלייקקת קבוע ולתת מעכשיו עוד לק זכרי כאילו בתמימות. אוף… קשה לחשוב על משהו יותר מסעיר מזה.

ותמונות, מה היא תשים בתמונות? היא שונאת צילומים נוסטלגיים ועכשווים עוד יותר, גם בפרופיל האמיתי שלה בקושי יש חצי צילום שלה רוכבת על אופניים, מרחוק, והרוב של החתול שלה ג'ירונימו בכל מיני מצבים אבסורדים ובתמונת הפרופיל שלה יש את הציור שציירה אותה פעם איזו אומנית זעירה. לא דומה בכלל. הכי נוח.

midnight-with-a-cat-cu-s

אז מה היא יכולה לשים לרוזנטל-אבוטבול-אטיאס שלה בתור תמונת פרופיל? אולי… מיקסר ישן, או טוסטר, או מאוורר שיפזר את כל האוויר הדחוס מכל הנודים החברתיים האלו שעם חלקם הצליחה להסתבך בקוצים ובכשרון. כן, כן, זה מה שהיא תשים שם בריבוע של הנעים מאוד להכיר – מכשיר חשמלי, מעמעם מושג, שיחלמו בלילה כל המיוחמות הפואטיות של פייסבוק איך ניראה המשורר המקסים, הצנוע והמוכשר שלה בריל לייף.

היא מסתכלת במראה וצוחקת בקול. לא מצליחה להפסיק ואף אחד לא הצליח להצחיק אותה מאז שהמלחמה המזוינת הזאת התחילה, אבל עכשיו – היא הצליחה את עצמה. ועוד איך היא צוחקת, כמו תותח וגם מזהה בקו הרוכסן איזושהי התעוררות מפתיעה כלפי מעלה.

את לא יודעת מה את מפסידה

עם החברות הטובות שלי בארץ, אני מקפידה לדבר בטלפון לפחות אחת לשבועיים. אבל איכשהו יצא שעם דקלה (שם בדוי) קצת התפקשש בזמן האחרון, אבל בהחלט פיצה את עצמו הבוקר, בשיחת טלפון ארוכה ולא צפויה מבחינת עדכונים חמים.

בתשובה לסוגיה אנתרופולוגית שקראתי עליה לפני כמה ימים, היא ללא הכנה מוקדמת הפתיעה ושיחררה ש- כן, היא גם אחת מאלו שקראתי עליהן. נשים כאילו חילוניות לגמרי שהתחילו לשמור נידה.

דקלה, את לא רצינית?

רצינית, רצינית. עומרי (שם בדוי) ואני, כל חודש, לא עושים שבועיים ואני הולכת למקווה. יש אחד מקסים ומה זה נקי בצפון העיר. את לא יודעת איזו הרגשה מדהימה זאת, אחרי. ואיזה ריגוש ליחסים, כאילו חזרנו לתיכון.

הרגת אותי עכשיו….

ידעתי שיהיה לך קשה לעכל, אבל את לא יודעת מה את מפסידה.

טוב… רגע – זה היה הרעיון של עומרי או שלך?

שלי, זאת אומרת חברה שלי שירה (שם בדוי) שסיפרתי לך עליה פעם, זאת שיש לה קונדיטוריה עם פחזניות לא מהעולם הזה ושהוציאה לא מזמן ספר שהצליח אש? זוכרת?

….'פחזניות ללא רגשות אשמה' (שם נדוי), או משהו כזה?

כן, בדיוק. אז היא שומרת נידה כבר ארבע שנים ועבדה עליי חזק שאני חייבת לנסות.

ואיך עומרי קיבל את זה?

קיבל את זה מעולה. אמר שאם אני ממשיכה למצוץ לו במשך שאר הימים בלי להתחשבן, אז לא אכפת לו.

את צוחקת, נכון?

לא.

…וזה חוקי? זה לא נחשב ליחסי מין?…. הרי במקורי אסור בכלל לגעת, לא?

תראי תמרי, את מכירה אותי, רגליים על הקרקע.

מה הקשר?

הקשר הוא שלא השתגעתי להשאיר את עומרי מורעב שבועיים בלי שניצלים בפריזר שאפשר לחמם מתי שבא לו… אם את מבינה למה אני מתכוונת….

מבינה. (עוד איך מבינה, כאילו שאני יכולה לשכוח איך עומרי שלה ניסה במבטים, גם איתי אפילו כשהייתי בהריון ונראיתי כמו חזירה מפוטמת בהעצמה אישית שבקושי מסוגלת להכיל את עצמה).

אז בגלל הצורך שלי להרגיש טהורה – ואני לא חושבת שדיברנו על זה – אבל מאז שאיתי התגייס לצבא, ממש בוער בי להתנקות. אבל הלו – לשמור נידה לא אומר להשאיר את השכל בצד או לאבד את חכמת החיים שלך, רק לשאוף להתעלות קצת מעל השיגרה.

ואת מרגישה שאת מתעלה?

אוהו אני מתעלה… ומיד אחר כך יורדת לעומק, בדיוק כמו בימים המלוכלכים – סליחה – הטמאים, שלי.

Nude_woman_pouring_water_on

אדוארד מייברידג' / אישה ערומה שופכת מים על אישה ערומה /  1884-1886

רשלנית שלי

א' נהג לומר 'בעובי הקורה' ו'חוד החנית', כמעט בכל הזדמנות וכמובן לפני גיחות מבצעיות – לילות שמרוב ערפל מודיעיני לא יכולת לראות כוכב. ולנו זה נתן את התחושה הממכרת שהאיש החזק והנאה ביותר שהכרנו, מלח מסוכר הארץ הולך לעשות זאת שוב, להדהים את כולנו בעיניים פקוחות ואת חלקינו לאחר מעשה ברגליים פשוקות, ושגם אם המזל העצום לא ינחת דווקא בין ירכיה של זו או אחרת, כולנו מפרגנות – כי תחושת ההזדהות והלכידות  בתקופה ההיא, הייתה יותר חשובה מהרווח הפרטי. ככה חונכנו. לתת מעצמינו למען הציבורי והנשגב מבינתנו.

ושלא יתפרש אחרת – אף אחת מאיתנו לא הייתה קורבן במונחים פיזיים. נהפוכו – לא מעטות מאיתנו חוו את הגמירה הכי טוטלית שהייתה להן אי פעם, אבל רבות גוררות עד היום את תסמונת הקורה החורקת והחנית המעוקמת. לא עניין שאיזה פלסטיקאי יכול לסדר לך בקליניקה הפרטית שלו בחצי דקה, או אפילו אם את נכנסת בצהריים ויוצאת למחרת בבוקר ומשלמת לו את אמא ואבא שלך ביחד.

זאת כמובן צלקת שלא הרבה מוכנות לדבר עליה מול המצלמות, אבל ר' הסכימה. וזה מה שהיא אמרה: "א' סובב לי כל כך חזק את הברגים באגן הירכיים של המוח הנשי שלי, שעד היום, שלושים וארבע שנים אחרי, כשאני רוצה לצאת מהבית, אני לא נועלת את הדלת מבלי לבדוק שלא השארתי חזייה על הגז. אני לא רוצה להיכנס לפרטים שהכי מעניינים את כולם, רק אומר – שהדפיקה היא קולקטיבית באחורה התרבותי שלנו, ורק בטעות נדמה שיש מי ששרדו אותה בשפיות מתקבלת על הדעת". ור' המשיכה – "אולי לא הסברתי מספיק טוב, אז למי שלא ירד לסוף דעתי: א' אהב לאכול את החזיות שלי, וגם את של אחרות. ידעתי ולא היה לי אכפת, מעולם לא שאפתי ליחידנות, כולנו נשאנו בנטל. אך באופן אישי החמרתי עם עצמי מאוד, לא יכולתי לדמיין או להרשות לעצמי ו/או למדינה כולה, שאחת מהחזיות הטובות שלי לא תהיה מבושלת דיה, או חלילה תישרף בזמן שאני יוצאת לקנות לחם וחלב, או סתם, חולמת את אחד מהחלומות המופרכים שלי… הלחיץ אותי לגמרי וא' באמת היה קורא לי ככה, בחיבה, מבלי לדעת עד כמה אני מקפידה – 'רשלנית שלי' ובתקופה קצת יותר מאוחרת, כשחשבתי שנורא מעניינות אותי תולדות האמנות וניסיתי לדבר איתו על תנועת הדאדא, ז'אנר שממש הדליק אותי – הוא מלמל בעצבנות שאלו נשמעים לו רעיונות משוללי כל הגיון ומטרה ואם אני יכולה לזרוק לו עוד חזייה, הקיבה שלו מתחילה להיות מה זה רגזנית בזמן שהוא משנן תצלומי אוויר של מכתש גללי גמלים בערב הסעודית".

Johannes_Theodor_Baargeld_–_Typische_Vertikalklitterung_als_Darstellung_des_Dada_Baargeld_-_1920-2

 יוהאנס תיאודור בארגלד  / 1920 / Johannes Theodor Baargeld
(ייסד יחד עם מקס ארנסט את תנועת הדאדא בקלן)

אתמול צפינו בתכנית ביחד. בניגוד למה שחשבנו שיקרה, לפחות שבע מאיתנו – ברוריה, רותי, דורית, מאיה, דליה, שרית, ואני – הזלנו תוך כדי דמעה ברורה. האוטומט המתוק שלנו השתוקק להתנצל בכל דרך אפשרית בפני א', יפה בלורית ואזור העורף המרכזי – על החרפה שהטילה עליו העדות של ר' וכל שאר הפרטים שהכרנו מקרוב מאוד. גבר מבריק כמוהו! מה זה חשוב עכשיו, מה הוא אהב לאכול, אז? הרי אם לא הוא, איפה כולנו היינו היום?

חברת כנסת

מאוד קרובות בגיל, ככה בין גילאי עשר עד שתיים עשרה, כמעט בכל יום שישי אחר הצהריים, בצילו של עץ האבוקדו מאחורי הבית של סבתא מלכה, היינו – ארבעת הבנות דודות, מתאספות ומשחקות ב'חברת כנסת'. משחק שהמצאנו בעצמנו. שעות שיחקנו את התפקיד שבחרנו כל אחת לעצמה בשיא הרצינות, כולל תלבושות.

ענתי הייתה חברת כנסת למען בנות שאוהבות להיות יפות והייתה מורחת הרבה סומק וטונה מסקרה עד שבקושי יכלה לפתוח את העיניים, דניאלה עבדה על פנים מאוד חיוביות לטובת בנות שאוהבות לצחוק והייתה מביאה איתה לתעמולה מלא מדבקות צהובות של סמיילי, ורדל'ה הייתה נותנת נאומים למען שיווין בין כל בני האדם ומחזיקה ביד ספר עבה על חייו של מרטין לותר קינג ואני קידמתי רעיונות ידידותיים למען חתולים וכלבים והקפדתי לענוד בזמן המשחק את שרשרת התליון עם התמונה של בילי החתול הג'ינג'י שלי.

Cameron,_Julia_Margaret_-_T

Julia Margaret Cameron / The Rosebud Garden of Girls / 1868

באותו זמן, סבתא מלכה הייתה מבשלת ממש ליד, בחוץ, על כיריים פתוחים את מרק הארנבונים המפורסם שלה לכבוד שבת. שוחטת, קוצצת, מערבבת ורוטנת: '…מה שהאלוני הזאת עם התלתלים הבלונדיניים מכניסה לכן לראש…' שטויות כאלו, אישה שמתנהגת ומדברת ככה זה לא במשפחה שלנו. אתן לא מבינות: זה לא עניין של רצון, אין לכן את הגנים האלו, המתאימים… אחר כך הייתה מצקצקת קצת בלשונה ומסננת ברשעות… טוב, אולי בעצם לורדל'ה יש… אני לא יודעת מה אמא שלך הביאה איתה בתוך הדם.'

ככה הייתה משפילה את ורדל'ה החיוורת מלידה, שאבא שלה נחשב אצל סבתא לילד מרדן ועקשן מדי ששוגה בכל מתמיד, ובעיקר מאז שנשא לאישה את אביבה, בת של אינטלקטואלים מתל-אביב. פוּי!

אבל סבתא לא, לא זכתה לראות מה נהיה איתנו כשבגרנו. היא מתה חגיגית כשהיינו בתיכון. בתאריך יום ההולדת של סבא, עשרים שנה בדיוק אחרי לכתו (הוא מת בדיוק ביום ההולדת של עצמו) התכנסה כל המשפחה אצלה בבית ואחרי שאכלנו את המרק המיתולוגי שלה כפתיח לארוחת הצהריים, סבתא נזכרה ששכחה לפתוח את הממטרה לאבוקדו ורצה החוצה, ואיך שהיא חוזרת בדרכה מהגינה פנימה, ארנבון שחור חצה לפניה את המדרכה, היא משתטחת על הבטון הלוהט בצווחה ומתה במקום.

למרות שארבעתנו שומרות על קשר הדוק ומקפידות לטרוח המון על כיבוד ותוכנית על סף הממלכתית בכל שנה בתאריך של האזכרה לסבא ולסבתא, אף אחת מאיתנו מעולם לא העזה להכין מרק ארנבונים, וגם לא הפכה לחברת כנסת. בגדול, אפשר לומר שכולנו מדשדשות במסלול הבוצי של היום יום האפרורי של החיים – למעט ורדל'ה, שהיא פרופסורית בסטטוס של בין לאומית, להמטולוגיה.

כנרת, לא מה שחשבתי

באחד מציוריו של ג.פ., זיהיתי (ברשת, נראה שהוא מפרסם כל מה שהוא מטִיל, כמויות) את דמותה של בת דודתי כנרת, הוא מצייר בסגנון ראליסטי. אני מכירה את ג.פ. עוד מהלימודים, ספגתי את קיומו ארבע שנים לא תמימות. בפיקחותו תפס די מהר ובשתי זרועות משכילות את הטריק של להעמיד נשים, אז צעירות והיום 'בשלות' כמודל מעורר, לרוב יושבות ליד איזה אגרטל פרחים אתני (ערבי), קערת קרמיקה (כנענית) עם כמה בננות איזה תפוח ואשכול ענבים (בצורים) או בנועז אף מחבקות אלומת שיבולים. לאלץ אותן מתוך מודעות שניתן לפרק למילים, לערוך תחרות ייצוגית עם דימויים הנחשבים לארוטיים ואז לקדם דיון עם כל השאלות הלעוסות על המבט הגברי (ואוצרים מסוימים אף הפליגו בשאלות חודרניות על המבט הגברי-ציוני). נכון שזהו טריק ששועבד כבר ביוון העתיקה לטובת מעמדו של 'הגבר האמן' כפילוסוף, אבל עדיין – בימינו ובפרט בתוך המשפחה דברים עשויים לפגוע גם אחרת.

וכנרת, בת דודתי, בערך בת גילי היא אישה יפה מבפנים אך כבדה, מכל הבחינות. בחיים לא הייתי מאמינה שתשב ותחזיק ענף סחלבים סגלגל חיקוי מפלסטיק, סליחה לא בעיה לזהות גם דרך ציור שמן מסורתי, בשמלת כתפיות מתפקעת כדי שג.פ., כבר בעצמו לא ילד, יימרח עליה עם המכחול שלו.

ז'אן לואי דויד / אפלס מצייר את קמפספה בנוכחות אלכסנדר הגדול

בעלי אמר לי, אל תתקשרי, זה ממש לא עניינך, אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי וכן התקשרתי. היא בירושלים ואני כאן. היי כנרת, מה קורה? הכל טוב. ככה כמה שאלות סרק על המשפחה והילדים ורק אחר כך – תגידי מה את עושה אצל ג.פ. על הבדים? מה שאת עשית, קולה הפך חנוק מהפתעה ומכעס. נו באמת כנרת, מה את משווה, זה היה כל כך מזמן… וחלק מתרגול של חילופי מכחול, אבל עכשיו?… אנחנו כבר גדולות, לא?

מה גדולות? את גמדה לידי ואל תרצי לי על פמיניזם ויזואלי בבקשה, כי אין לי שום סבלנות לשמוע למה אני כנועה מול תקרת זכוכית האפשרויות כשאני יושבת עם השמלה הכי סקסית שלי ועם אורכידאה פעורה, ותאמיני לי שגם אני יודעת מה הצורה שלה מזכירה. ולידיעתך אני עושה עוד כמה דברים כאלו שמפנקים לי את הדימוי הנשי, אבל תשכחי מזה, אני לא הולכת לספר לך. בחיי, את כזאת צדקנית לפעמים!
אני צדקנית???
כן, מאוד ויותר מכך – צדקנית מיליטנטית – מה אכפת לך שם באמריקה? מה את המכ"ית שלי?
כל כך שונאת שמעבירים לי מסרים דרך מטאפורות צבאיות אז הייתי על סף פיצוץ, חוץ מזה – איך מכ"ית? אני הרי פרצתי בבכי היסטרי בטירונות כשכולן התחילו לרסס יריות במטווח הקרטונים.

אבל לומר את האמת, הבנתי למה היא מתכוונת. כי היה לי אז, גם את המזל לזכות במכ"ית טרור שהקפידה שנתכלב לא פחות מגברים, בלי קוסמטיקה של נסיכות גועל נפש ובלי שום פינפונים. היא הייתה עוברת לידינו כל ערב ממרחק של לא יותר מעשרים סנטימטר, מסתכלת לנו בתוך הנקבוביות של עור הפנים והקו של העפעפיים ואומרת בקול שקט מבשר סכנה – גם אני אישה, אז שאף אחת לא תנסה לעבוד עלי בקטע של איפור. אני יודעת בדיוק איך ניראה איפור – דקה, שעה ואפילו יום אחרי שמורידים אותו.

צביקי

עוד לפני שנתיים התחילה לחפש במרץ אמנים שיש להם קשר ישיר, או כאלו שממש לחמו, או בני משפחה ואז בבת אחת נחת לה בְּבּוּם שהיא לא רוצה שום תערוכה. צביקי שלה לא אהב אמנות וגם לא כל כך מוזיקה, מה שכן הוא היה נורא יפה וכבר היה אבא כשנפל, וחוץ מאותה ואת עידו בן השנתיים וחצי, אהב מאוד גם כמה וכמה ישבנים של חברות שלה. אז, היו צובטים, זה לא היה נחשב להטרדה ולא היה לה אכפת – מי שלא רוצה שלא יאמין, חוץ מזה היה לו טעם טוב. למען האמת מעולה.

כשעומדים כל שנה בסתיו, באזכרה ליד שורת הקברים עצי אורן דלילים מנסים לתת צל לרוב יום שרבי, מתחת למשקפי השמש הכהים היא חוזרת ואומרת לעצמה – תודה, תודה רבה צביקי שהיית כל כך יפה ושאהבת את הישבנים הנכונים והם אהבו אותך, כי במהלכו הטרגי של פרק א' בחייה כשנשברה לחתיכות שבקושי אפשר לראות, עדנה וציפי ופנינה היו התמיכה הכי נאמנה ומועילה שאפשר לבקש.

איתן היא גם קבעה לשבור את הראש, מה בכל זאת לעשות לציון הארבעים – אם לא תערוכה ולא מופע, וסרט כבר עשו – אז מה כן? וציפי אמרה שזה מזכיר לה את העובדה שאף פעם אין מה לקנות למיכאל מתנה ליום ההולדת, גם הילדים משתגעים. כל שנה אותו סיפור, כמה ארנקים וגרביים כבר אפשר לקנות לאבא אחד? ואם יוצא יום הולדת עגול, אז בכלל צרה. והשנה זה לגמרי יום הולדת עגול. אם משהו אחר לא היה קוטף אותו בדרך, צביקי יכל להיות היום בן שישים ושמונה.

בחמאם של ג'ורקי את יכולה לחמם לעצמך את התחת איך שבא לך – בתדלוק שרפת זרדים והצתת מדורת עשן, בתמלול אדי מלח הארץ, או בתגבור ממשלתי מעבר לקווים בואך חציבת הר באבן. וארבעתן רבצו שם כמעט יומיים שלמים במגבות לבנות על מנת להגיע להחלטה שצביקי כמאמר הקלישאה – יותר מדי אהב את החיים מכדי לחגוג לו כזה יום הולדת.

Gerome_baigneuses-blog

 המתרחצות / ז'אן-לאון ז'רום

מנהיגותה של חדת חנית

עכשיו בפגרה. קיץ ויש ימים ממש לוהטים אז רוב הבנות מנצלות ודוחפות את המטאטא לאיזה קבלן משנה אמין לטיפול עשרת אלפים. לא בעיה לצבור עשרת אלפים מספטמבר עד יולי, גם אם את לא בשיא הכושר, אני אפילו עברתי השנה את השלושה עשר אלף כך שיהיה כרוך גם בקליעת זיפים מחדש, רובם נשברו או נסדקו עוד במקנזי פַּאס (McKenzie Pass), אני קצת רועדת מלהיזכר כי גם פגשתי שם לראשונה את אֶרין שהפכה אותי מאישה אפרורית לאייקון צובע קהילה.

bend2011Mc_black

bend2011sister_cloud

מקנזי פַּאס (McKenzie Pass)

זה היה בסתיו האחרון, יומיים אחרי שסגרו את דרכי הגישה היבשתיות לשם זאת אומרת את הכבישים, אבל אותנו אף אחד לא טורח להגביל או לבטח והיה כבר קצת שלג על הפסגות והבהובים של עצי צפצפה בטיפוס על חלק מהמדרונות שהחליפו צבע על השעון האקלימי, יום מקסים ובַּפַּאס, ישר קלטנו אחת את השנייה. לא יודעת אם בגלל שהיא חצי יהודיה והייתה מתנדבת בקיבוץ גינוסר בבננות חצי שנה וגם סבא וסבתא שלי מגינוסר, ביליתי שם הרבה כשהייתי ילדה והיא אמרה – הכינרת ואני אמרתי לה – כן, הסי-אוף-גלילֵי ואז התיישבנו על שפת האגם המזרחי לפרק מעטיפתם סנדוויצ'ים חיטה מלאה עם אבוקדו והיא צדה שהציפורניים שלי קצת מלוכלכות מצבע שלא הצלחתי להוריד והסתערה.

bend-2011lake-cu

איסט לייק 

ממתי את יודעת שאת כזאת? קצת גמגמתי לחשוף על ההתחלה אבל הנוף פעל עליי את פעולתו וטשטש מעצורים והודיתי שרק בשנתיים האחרונות. את מבינה, כשגרתי בישראל בכלל לא הייתי מודעת לאופציה ולכל מה שהיה כרוך תחת הכותרת 'אתגרי', היה לגמרי מחוץ לתחום בשבילי. מה, לא היית בַּאָרְמִי? הייתי, הייתי אבל רק סְקְרֵֶיטֶרִי לא פַיְיטֶר. איפה? באוויר. את רואה, שום דבר לא מקרי, זה התחיל אצלך כבר שם. וכמה שאני חושדת בחיבורים מופרכים נמשכתי להאמין לה וכשהיא ביקשה ממני ליצור ארסנל גרפי לכל הבנות של הקאונטי (המחוז), הסכמתי.

me-with-the-broom-winter-s

הַמְרָאָה (נובמבר 2012)

עבדתי על הפרויקט כל החורף, בהפסקות, כדי לא לחבל ברעננות המטרה אבל רק אתמול נפגשנו שוב לכבוד תום העונה למסירה והענקה. אֵרין שקיבלה ממני את הקבצים במייל ושלחה למדפיסי דו ותלת ממד הייתה ממש ברקיע השביעי. לראות את כולנו מאובזרות כאיש אחד מרגש אותה מאוד. ככה היא אמרה וגם אני מאוד התרגשתי פעם ראשונה אולי, שהרגשתי שהתקרבתי ולו בארץ זרה להיות שותפה במנהיגותה של חדת חנית או ראש חץ או איך שלא הגדיר את עצמו, סיימון נ' המורה המיתולוגי לציור במרחב, אהבה תופסת ראשונה.

3-witch-cards-packed--blog witcch-all-items-blog witch-time2-blog
witch-heart-broom-corn-blog

witch-bookmark--all-sides-fwitch-backyard-and-cat-e-bl

היה לו מבטא אמריקאי כבד, הוא עשה עליה בשנת שבעים בגלל ציור של לאה ניקל, 'הפרפר'. הוא אהב לדבר הרבה על קומפוזיציה ויחסי כוחות בין כתמים שאיבדו שליטה ולמרות שהשיעורים איתו היו אז קיומיים מבחינתי, סוג של משמעות החיים אני לא חושבת שבסופה של שנה לקחתי ממנו הרבה הארות, כאלו שעוזרות מקצועית כשבן אדם נגש לדף ריק ולא יודע להחליט מי נגד מי – אבל מה שכן, הולך איתי עד היום המשפט החוזר שאיתו הוא היה פותח כל שיעור – 'אמנות זה לא קסם אבל תחפשו טוב טוב איך לעשות את המֶגִ'יק'.

הדגדגן כתירוץ

השבוע היה שבוע הדגדגן הבין לאומי, שמעתי שהזכירו את זה גם בארץ וחברה שלי דַפִי מדפנה, באה לכבוד במיוחד לבקר. היא רכבה על האופנוע שלה כל הדרך לבד מאריזונה לכאן, איזה עשרים וחמש שעות. כל כך מרגש, בשביל עוד איזה איבר מישהו חוצה כזה מרחק? ולא, למרות שבצעירותינו כסטודנטיות לאמנות גוף נחשבנו לקול נשי בולט וכולם היו בטוחים שיש בינינו משהו, לא היה כלום וגם עכשיו לא, פסטיבל הדגדגן בצר לו נהיה רק תירוץ שנתי להיפגש ולהעלות זיכרונות.

motorcycle

אבל לדפי לא התחשק הפעם להעלות זיכרונות. אפילו כשהכנתי פונדו בננות ושוקולד לא בא לה, יותר נועז, היא אמרה לי בפרצוף ישיר שנמאס לה מהרומנטיזציה של הנעורים, שהיא מאוד מוטרדת מהעתיד ומאז שאני יודעת מי נכנס לפוליטיקה הכל השתנה בשבילה, אולי אפילו תחזור בסתיו לארץ. ואיך שהיא מדברת אני שואלת את עצמי איך יכלו בכלל לחשוד שהיא לסבית, אין לה עצם אחת שעובדת בלי תשוקה לגבר.

הלכנו ברגל לאוניברסיטה דרך הפריחות שמשתוללות פה עכשיו עד למוזיאון, 'מוזיאון ג'ורדן שניצר'. יהודי עשיר חי, שחצי אורגון שייכת לו והוא תורם רציני לביבי. את זה אני יודעת אבל לא סיפרתי לה כדי לא להתחיל שוב עם הסינדרום הציוני מהסוג העוקץ, רק ציינתי את הניצב מובן מאליו מולנו שחבל שהתערוכה 'מורשות חיות' של האמנית סו קוואק, למה ברווזה? נפתחת רק בראשון ליוני, מודעת טוב מאוד למה הוריש לשתינו הסימסטר ההוא של חילופי סטודנטים בטוקיו. דפי עיקמה פרצוף בעצב.

show

ואז, בדיוק כשחשבתי שממש הולך צולע, שהביקור מתפספס, שמלנכוליה בלתי ניתנת לניעור משתלטת עליו כמו אהבה נכזבת – נזכרתי ומודה שבגלל פילוח גזעי בעקבות האפקט היפני, במסעדה הקוריאנית המעולה שפתחו מרחק הליכה. בדרך עברו מולנו סטודנטיות צעירות עם חולצות שבוע הדגדגן בכל מיני גדלים. בבת אחת התפוצצנו מצחוק ואיך שהתיישבנו הרמנו כוסית לחיי המיגדריות והתפנקנו בשתי מנות עסיסיות של צדפות, וזה מה זה שיפר.

mussels_6680-07

 הצילום: Steve46814

 

אילנות גבוהים

אחרי שסיימו לאכול, הוא ישב על הכורסה שלו עם הקפה והיא הקריאה לו את הקטע שכתבה וגם תקריא נרגשת מחר בערב החודשי של 'נשים שמות לזה סוף':

הרבה אומרות את זה
סתם.
רק מעטות באמת מתכוונות
ברצינות
ורחלה הייתה
אחת
מאותן בודדות.
כשהיא אמרה
שהיא הולכת לפרום
לחצאית
הזאת
את הצורה
היא התכוונה לזה
ולמחרת בבוקר
כבר לא
היה ניתן
לזהות שאריות מִכפלת
או רמז
למה
היה
האורך המקורי
בעת הקנייה.

ועמוסי ישב על המרפסת והקשיב הכי מרוכז שהוא יודע וכשסיימה להקריא, אמר שהוא לא מבין. מה הפואנטה. עמוסי אתה עושה את עצמך, או מה? לא, לא עושה את עצמי, מה כל כך משנה אורך של חצאית? אין דברים יותר חשובים היום לנשים, זה לא קצת מיושן מִכפלות או שזה משהו סימבולי שאני לא מבין? להסביר לך? כן. רחלה, ביאליק, אריק אינשטיין, שמעת פעם? כן, אז?… השיר 'היא יושבה בחלון'.

אה, קראו לה רחלה… לא זכרתי, מעניין. מעניין שאתה לא זוכר שמות. מעניין וגם קצת מוזר שבטקסט לחברות שלך בחרת להיתלות על אילנות גבוהים כמו ביאליק ואריק אינשטיין. מה זאת אומרת? למה לא הלכת על מישהי כמו יונה וולך, או דליה רביקוביץ'? שהן מה, לא אילנות גבוהים? ברור שכן, אבל הן נשים. כמוכן.

high-trees

אוף איזה אידיוט! מה הקשר בינה לבין יונה וולך או דליה רביקוביץ'? אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מכיר אותה? אין לה שום עניין להיות חוקרת ג'נדר חד מינית ובכלל מה היא בבית משפט? היא רק רוצה לבוא לידי ביטוי. והוא באמת לא רואה כמה היא מוכשרת או שהוא סתם מקנא? אבל את זה היא בחיים לא תגיד לו, כזאת השפלה, אם הוא לא מבין לבד, מה בעצם יש להם לעשות ביחד?

לפתוח חלון

עוד בקשה לעזרה מקורבן הקפיטליזם המשתולל. דווקא גבר. בן אדם במשרד ללא חלון. פשוט נחנק והזמין ממני ירוק ושמים. הוא רוצה שאצייר לו קנבס שיתפקד כמו חלון, שיראו ממנו את השדרה שמתחולל בה הטקס, כולל. הטקס-טקס?…. אין בעיה עם תקין פוליטית? מה אכפת לי תקין פוליטית, אני רוצה את זה מול העיניים כל היום. בקשה שיש בה לא מעט תאוותנות, אבל היי, אני לא בעמדה שיפוטית פה – הצורך בעזרה מאוד ברור לי ואני מתגייסת ברצון למען הצלת היחיד.

מה בעצם כל כך לא תקין פוליטית בנשים שאוחזות ורוקדות עם תורמוסים ורודים שהופרו על ידי זרע אנושי, ליתר דיוק זרעו העשיר של נשיא האוניברסיטה מזה עשר שנים? אדם שמקיים עם צמחים, זה ניצול? כפייה? התעללות? ובשדרה הזו שחוצה את מרכז העיר גם העבירו מימון להקמתו של אגרטל עצום עם ארבעה תורמוסים ענקיים, פיסול בזכוכית משוריינת של האמן המיליונר והשנוי במחלוקת פול דה-קון.

ארגוני נשים ואגודות בוטניות מכל המדינה מחו ומוחות, אבל לא מפתיע שהקהילה המדעית פטריארכלית מקומית, חזקה יותר משלטים מקרטון כשיוצאת השמש ואוהבת את הצעירות שמשתתפות בחגיגת האביב שלה, סטודנטיות מצטיינות עם גוף מתקבל על הדעת – באלו המילים, ככה כתוב במודעות שתולים על לוחות המודעות כבר בסתיו, מי מעוניינת. (גוף מתקבל על הדעת…?)

אני חייבת לשאול אותו ולכן שואלת, למה הוא רוצה את זה מול העיניים שלו כל השנה. הוא שואל אם אני רוצה לשמוע את האמת או רק את הקוסמטיקה שלה. ת'אמת. כי זו הפורנוגרפיה הכי טובה בעיר והוא לא סובל את כל הסרטים האיומים ברשת ובטח שלא לוקח את עצמו לאחד מהמקומות המטונפים האלו שמסתכלים או מציצים.

אתה יודע שאני מציירת רק בסגנון נאיבי. פיגורטיבי-ראליסטי אין באפשרותי. יודע. אז זה יספיק לך? בטח שיספיק, מה נראה לך שאני איזה סוטה? רק רוצה קצת אוויר.

window-[ainting-with-lulu

(בתהליך)

window-painting--and-me-out

window-painting-outside

(גמור)

window-painting-flower-cu

(פרט מוגדל)

window-painting-cat-cu

 (פרט מוגדל)