חברת כנסת

מאוד קרובות בגיל, ככה בין גילאי עשר עד שתיים עשרה, כמעט בכל יום שישי אחר הצהריים, בצילו של עץ האבוקדו מאחורי הבית של סבתא מלכה, היינו – ארבעת הבנות דודות, מתאספות ומשחקות ב'חברת כנסת'. משחק שהמצאנו בעצמנו. שעות שיחקנו את התפקיד שבחרנו כל אחת לעצמה בשיא הרצינות, כולל תלבושות.

ענתי הייתה חברת כנסת למען בנות שאוהבות להיות יפות והייתה מורחת הרבה סומק וטונה מסקרה עד שבקושי יכלה לפתוח את העיניים, דניאלה עבדה על פנים מאוד חיוביות לטובת בנות שאוהבות לצחוק והייתה מביאה איתה לתעמולה מלא מדבקות צהובות של סמיילי, ורדל'ה הייתה נותנת נאומים למען שיווין בין כל בני האדם ומחזיקה ביד ספר עבה על חייו של מרטין לותר קינג ואני קידמתי רעיונות ידידותיים למען חתולים וכלבים והקפדתי לענוד בזמן המשחק את שרשרת התליון עם התמונה של בילי החתול הג'ינג'י שלי.

Julia Margaret Cameron / The Rosebud Garden of Girls / 1868

באותו זמן, סבתא מלכה הייתה מבשלת ממש ליד, בחוץ, על כיריים פתוחים את מרק הארנבונים המפורסם שלה לכבוד שבת. שוחטת, קוצצת, מערבבת ורוטנת: '…מה שהאלוני הזאת עם התלתלים הבלונדיניים מכניסה לכן לראש…' שטויות כאלו, אישה שמתנהגת ומדברת ככה זה לא במשפחה שלנו. אתן לא מבינות: זה לא עניין של רצון, אין לכן את הגנים האלו, המתאימים… אחר כך הייתה מצקצקת קצת בלשונה ומסננת ברשעות… טוב, אולי בעצם לורדל'ה יש… אני לא יודעת מה אמא שלך הביאה איתה בתוך הדם.'

ככה הייתה משפילה את ורדל'ה החיוורת מלידה, שאבא שלה נחשב אצל סבתא לילד מרדן ועקשן מדי ששוגה בכל מתמיד, ובעיקר מאז שנשא לאישה את אביבה, בת של אינטלקטואלים מתל-אביב. פוּי!

אבל סבתא לא, לא זכתה לראות מה נהיה איתנו כשבגרנו. היא מתה חגיגית כשהיינו בתיכון. בתאריך יום ההולדת של סבא, עשרים שנה בדיוק אחרי לכתו (הוא מת בדיוק ביום ההולדת של עצמו) התכנסה כל המשפחה אצלה בבית ואחרי שאכלנו את המרק המיתולוגי שלה כפתיח לארוחת הצהריים, סבתא נזכרה ששכחה לפתוח את הממטרה לאבוקדו ורצה החוצה, ואיך שהיא חוזרת בדרכה מהגינה פנימה, ארנבון שחור חצה לפניה את המדרכה, היא משתטחת על הבטון הלוהט בצווחה ומתה במקום.

למרות שארבעתנו שומרות על קשר הדוק ומקפידות לטרוח המון על כיבוד ותוכנית על סף הממלכתית בכל שנה בתאריך של האזכרה לסבא ולסבתא, אף אחת מאיתנו מעולם לא העזה להכין מרק ארנבונים, וגם לא הפכה לחברת כנסת. בגדול, אפשר לומר שכולנו מדשדשות במסלול הבוצי של היום יום האפרורי של החיים – למעט ורדל'ה, שהיא פרופסורית בסטטוס של בין לאומית, להמטולוגיה.

החרוסת של סבתא פניה

יעפת רצוצה חלפה בין גבותיה של יאירה כשאדם בחליפה ורודה סימן לה – כאן, כאן תשימי את המזוודה. היא לא זיהתה ברגע הראשון שזהו מיקי גיסה, בעלה של אחותה, האיש שעשה מכה והתנדב לבוא לקחת אותה משדה התעופה של סן-פרנסיסקו באמצע הלילה.

לבד באה לביקור מבלגיה, שם היא מכונסת בעצמה רוב עונות השנה בבית קטן משוקולד צדפות – למעשה רק בתוך חצי צדפה, כי אחרי שהתגרשו לקח בעלה את החצי השני להרים עם הפרחה הקטנה שלו, ילדה בת עשרים וארבע. כולם ישראלים אגב, חוץ מהפרחה, גם הגיס בורוד ועכשיו התזוזות הבין יבשתיות הן בעקבות החג בשבוע הבא.

היא באה לחופשה ארוכה יחסית. שבועיים וחצי אצל אחותה ומקווה לטוב. אי אפשר לדעת אצלן, הכל פתוח – הרמוניה דביקה או בכייה לדורות. דבר אחת הבטיחה בקול רועד לאחותה בטלפון, שאם היא תבוא היא תעשה את החרוסת לפי המתכון של סבתא פניה, החרוסת שהן היו מחסלות כל ליל הסדר בתאווה מטורפת כאילו אין עוד מסובים שמעוניינים בנמצא.

סבתא פניה הייתה בשלנית בינונית לכל הדעות, אבל החרוסת שלה זרקה אנשים לרדיוס שלא יאמן, הרבה מעבר למעגל המשפחתי. פסח אחד נודע שחיילי מילואים על הגבול הסורי נכנסו ממנה לסינדרום ארבעת האחים. מה לעזאזל דחפה סבתא פניה למסורתי תפוחים, אגוזים וקצת קינמון שעבד ככה תחרות קשה בין האחים לסינדרום ירושלים? שנים שאלו אותה והיא סירבה לגלות.

 

 

מזל, למרות שחלק חושבים שההפך, שיאירה עשתה עבודת שורשים רצינית – לא בגיל שתיים עשרה אלא במהלך התואר השני שלה באנתרופולוגיה ואז ראיינה את סבתא פניה וברגע של חסד, סבתא שפכה ששומן חזיר משובח זה מה שהיא מכניסה לתערובת לא לפני שהיא מקפיצה קצת בשמן כשר למהדרין, ניסתה לצמצם הלם ונזקים. וסבא ידע. גם שסבתא פניה גויה. 

כשפרקה את הכמוס בפני נכדתה הזילה לא מעט דמעות נכריות ואמרה שלא עשתה זאת מתוך רוע או כוונה להשיל עטרה מיושנה אלא משום שרצתה להיות נערצת ונאהבת ולו לערב אחד בשנה. ואכן, במידה לא מבוטלת, תהילה שחמקה ממנה ברוב ימות השנה, באה לה כל פסח ובגדול.

באותה ההזדמנות, כשכל הצד הזה של המשפחה נחשף לבעיית הבעיות הלא צפויה – מיהו יהודי – נחשף גם המתכון הסודי, אך מסיבות ברורות הוחלט להשתיק את הגילוי. ואם נוקטים פסיכולוגיה בגרוש, ייתכן שהמחקר היסודי של יאירה, שהוביל לדד-אנד במודעות הקולקטיבית-משפחתית, הוא שהיווה את הגרעין לסיבה שבגינה בחרה כעבור שנתיים להתקפל לתוך שוקולד בגולה. כך או כך, הובטח כאמור מראש, שלפחות השנה שתי האחיות תחגוגנה את ליל הסדר ביחד ועל פי מיטב המסורת.

קמפינג – פרק 74: על אפרוח הודו

לקמפינג פרק 73: רק שמחות / עופר גורדין

דודה שלי מבאר שבע, באה והוציאה מתיק עור הנחש הענק שלה, את המפות הכי שוות של סבתא פולה. אחת אחרי השנייה, התחילה לפרוש ולמתוח אותן במרץ, על שלושת השולחנות שיש לי בבית – פינת אוכל, הול, סלון. בקצב אש. לצערי את האנרגיה הסלולרית שמאפיינת את רוב נשות המשפחה שלנו, לא ירשתי וגם לא את היכולת לנהל שיחה ממוקדת, תוך כדי ניפוח כריות בתחליפי ספוגים, או כיסוח כלים בתמציות אלומיניום. היא הייתה מכשפה רצינית אימא שלי – סבתא שלך, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה – היה לה טעם! מלאת גאווה התבוננה במפת הפשתן, שניצני פסיפלורה סגולים ותוקפניים עקצו מתוכה מיני פרפרים עם רגליים. לא שאי פעם הציעו לה, צייצה, אבל אם היו – היא הייתה מוכנה להחליף את כל אחת מהבנות שלה בעבור רקמת צלבים מפינלנד או צעיף משי מסין – ואז, סין הייתה סימן לאיכות, לא כמו היום – פלסטיק תסלחי לי, סוג ז'… נו, מה את צוחקת, תמרי? שאמרתי זין? …לא, שאמרת סליחה! אה שטויות, זה שמור רק לאירועים מיוחדים – 'סליחה' והמפות של סבתא, נו תמזגי כבר משהו.

אנחנו חוגגות את פתיחת התערוכה שלה ואת יום ההולדת שלי. אפרוח הודו (הזכר היחיד שמוזמן הערב) בשזיפים מיובשים ובקוקטייל צדפות, מתגחל על המרפסת ונושם לכבודנו עשבי תיבול מאדניות החרס שלי. בבקשה אל תדברי על זה יותר מדי, זה עושה לי לא טוב לחשוב על צייד של חסרי ישע. ירקו אותנו מאותו דם, אבל כמו תמיד, הדודה רומזת בארסיות שתאוות הבשרים שלי יכלה להזדחל, רק מהצד של אבא שלי ('הקוזאקים… בולמיים של ברזל'). נכון מאוד – אותן – הבנות של פולה, הקציפו בסופלה וניל ואגסים ואפילו אגוזי מלך, עושים להן כבד בבטן.

יותר טוב שנדבר על העתיד. מתי בדיוק פרנסואה נוחת? עוד שבועיים? איזה יופי! כל כך מהר! אני מכניסה השבוע את העפיפון למוסך, אז תוכלי להשאיל אותו אם תרצי. במידה והם יחליפו לו שמן כנפיים כמו שצריך ולא ירמו אותי, הוא מסוגל להגיע למהירות של חמישה עשרה קמ"ש! אם לא מסתבכים בקשת בענן – חוסר מזל שיכול לעלות לי ביוקר, גומר את החוט, הון תועפות!

כשאני הייתי צעירה, זה נחשב לדבר הכי רומנטי – בחור ובחורה על טיארה, עפים עם הציפורים ויורדים על לימונסודה. הוא מגלגל לה על כף היד והיא נושכת בעדינות. ככה היינו עושות כל הבנות, אם רק היו מזמינים אותנו. לו סבתא שלך הייתה יודעת, היא הייתה מכסה אותי בשק ונועלת אותי במחסן שבוע בלי אור, שהשכנים לא יוכלו לראות אפילו צללית שלי. זה קרה יותר מפעם אחת. תקעה בי מבט ציפורי. את סתם ממציאה, דודה, אין דבר כזה לימונסודה!

לקמפינג – פרק 75: עפיפוני מלחמה / עופר גורדין