מוּנְלַייט היפה והשער לעידן החדש

ביוגה יש אחת נורא יפה – מוּנְלַייט (Moonlight). חזקה מאוד בתכנים שמאחורי הנשימות ועמוק בעניין של הזרת הזהות הפנימית. לפני שהתחלנו ניגשה אלי בהססנות, חשבה שמכיוון שאני מציירת אולי אני יכולה לעזור לה… עם התהליך של הטרנספורמציה הכוונה. היא זקוקה לתיעוד חף מטכנולוגי. אז אחרי שסיימנו את התרגול כרגיל – ב'תנוחת הַפֶּגֶר', זאת אומרת 'הַגוּפָה' (Corpse Pose), התנפלתי עליה בשאלות כי כבר מזמן אני משתוקקת להצטרף לעידן שלהם – החדש, או כמו שהם קוראים לו באנגלית – הניו אייג' ועכשיו, מי יודע? אולי נוצר מומנטום.
בטח, כל אור הוא שמחה – השיבה לי ולעצמה מוּנְלַייט, בקול רגוע בן-זונה. היה שקוף שיש לה קשרים עם אלו שפותחים שם את השער ואז כשהציעה – למה שלא תבואי לעשות איתי וּויקְאֶנְד במדבר הגבוה? קפצתי על ההזמנה. אוהל, רוח, כוכבים, זורם לגמרי!

לא ניתן להאשים את מוּנְלַייט בחוסר יכולת למקד מה בדיוק היא רוצה, כי לפני הנסיעה למדבר הגבוה לקחה אותי איתה לפרומו במרכז החוויה הטבעית בעיר – חנות המזון המיתולוגית – סַאנְדֶנְס. שָם, על הכותל המזרחי לא כיכב רוברט רדפורד בבגרותו, אבל כן הוברש ציור קיר בּול בסגנון שהיא רוצה שאשרבט אותה. גם ברור שנכנסנו בשביל להצטייד בחטיפי שורשים מזינים ומשמרי אנרגיה נטולי חי, לקראת יומיים מסעירים של סוד וגילוי.

צילמתי את הקיר מכל הכיוונים כדי ללמוד אותו טוב טוב בבית ולהיות יותר ממוכנה

 *

אחר כך ישבנו על חליטת פרחי כובע הנזיר ומוּנְלַייט הסבירה לי את ליבת מטרתה – שינוע של התודעה למצב של ירח. זה בבסיס שלנו, כי הרי אשה וירח זו תְּאוֹמוּת מתמיד. ו-רֶחֶם. ו-מעגליות. ו-מחזור חודשי. ו-דם. ו-את יכולה לתאך לעצמך שעם שם כמו שלי, אני הולכת לברוא לעצמי מצב של לידה מחדש. סמלים קדומים, בטן תחתונה, מהירות האור – חיבורים מתבקשים מאליהם, איך לא חשבתי על זה קודם? צריך רק להקשיב ולהתבונן, פנימה. שטפה מולי אלפי מילים עד שלמדתי רצינות תהומית מהי. 

כמעט שורה תחתונה: בסופו של מסע – עדיין לא קיבלתי נישה על בסיס מקום פנוי בעידן החדש, אבל היה מאוד חוויתי במדבר הגבוה ואני לא מתכוונת לקושי לספוג אבני בזלת מתחת לשק השינה או להשתנה הישירה על חיפושיות – אלא להתנסות הממגנטת של ללוות ולתעד מישהו בתהליך פנימי ולראות מהצד כיצד זה קורה לו (לה).

אזור 'המדבר הגבוה' באורגון

מוּנְלַייט בנמסטה ראשון במדבר

*

ברוב בורותי ואולי בשל טעמי ההמוני במוזיקה קלאסית,
לא חשבתי שקיימת יצירה יותר פואטית מ'סונאטת אור הירח' של בטהובן –

אבל מונלייט הפתיעה, כלומר לקחה בגדול והייתה מופת לחושניות של הטבע באדם,
במיוחד בשלב הגבולי, בו דחפה בדיוק בחצות את פניה המוארות לתוך הירח 
וסירבה לצאת משם עד חמש ורבע לפנות בוקר כשכוכב השחר אותת לה – החוצה.