סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול)

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר' קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ' קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג'ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג'ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו'.
מתוך מגדלות החתולים – יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ'מכורות לפוזת החתול הישן' (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז'אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).

החיים בלי גֶ'רִי

 כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח'.

גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד – אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.

אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי – דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי – זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון – אמרו לי שככה זה הומלסים – ממש… היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי – איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.

כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה – עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!… בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס – היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם – היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת…

יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי  אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה  – הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).

'הַפִּיס שלי' – 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.

מצד אחד – חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,

ומצד שני – אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.

 

 (פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח').