בואי נסגור נשכח

אחותי הרימה אלי טלפון על הבוקר ואמרה לי נחרץ: אל תכתבי על זה. על מה? על הגבר ששכחנו אז בבגאז'. למה את חושבת שאני רוצה לכתוב על זה? נו באמת, קשה לנחש, את הרי מלכת ניצול הנסיבות. באמת תודה רבה, גם אני אוהבת אותך אבל אם את רוצה לבקש ממני דבר כזה לפחות תקראי לגבר בשמו, הוא בן אדם, יש לו זהות וגם לא שכחנו – אולי את שכחת. טוב, בסדר, בבקשה אל תכתבי על שאולי שמואלי וכשהגתה בצרידות את שמו שמעתי אותה מסמיקה מרוב לחץ וזיעה וחשבתי לרגע להסכים, אבל עבר לי.

בהחלט יתכן שיש לי בעיה עם לויאליות משפחתית או אמפתיה מועצמת בדיעבד לגבר בשם שאולי שהענשנו בחומרה יתרה לאחר שכולו שכח להאכיל את תרנגולות הטסטוסטרון הנדירות שלנו כשנסענו להימרח שבוע בסיני. בזמנים שעדיין היה שפוי לעשות את זה. אחת מתוך עשר הטסטוסטרוניות מתה מרעב ובהמשך כמה אפרוחים שהיו אמורים לבקוע לא בקעו מעולם ואחותי ואני לקחנו את זה מאוד קשה. לחזור ככה מחופשה ולגלות. ישר דמעות. אחותי אפילו חששה שזה יחזיר לה את הדיכאון ואמרה שחייבים לעשות מעשה וזה לא שאני מאשימה אותה עכשיו, אבל שאולי שמואלי היה בסך הכל בן אדם בסדר ומה שאנחנו עשינו לו היה זדוני, נקודה.

ולא שהוא לא התנצל. הוא כן. רק לא מספיק הרגישו עליו את הכאב והכנות ואחותי שנראתה מעולה אז ולהוסיף את השיזוף של הים האדום, אמרה לו זה בסדר שאולי, אל תדאג, בוא נלך לשתות משהו בפאב של יפתח ונשכח מהכל. היא שלחה אותי להביא מהבית את המפתחות של הסובארו וביקשה ממני לנהוג. נסענו דרך השדות לפאב המדליק של יפתח ליד מאגר המים, רק מקומיים הכירו ואיזה קילומטר לפני, ליד השטחים של הכותנה היא אמרה לי לעצור והתחילה עם ההצגות שלה של החלפת זהויות וכאלו.

fields

שאולי מאוד התלהב, הוא לא הכיר את הקטע הזה אצלה והיא עברה למושב האחורי לשבת לידו ואמרה לו – בוא נשחק כאילו חטפנו אותך ונצמדה אליו עם החזה והוא התחיל להתרגש ושאל – מה אני צריך לעשות והיא אמרה לו תיכנס לבאגז' כאילו הכנסנו אותך בכוח. זה כבר הדליק אותו לגמרי המילה 'בכוח'. היא אמרה לו – רק עד לפאב, זה יעזור לנו לשתות יותר ואתה יודע מה… ולי היא עשתה לי את הסימן המוסכם עם האצבע הקטנה של 'אני הולכת לדפוק את האידיוט', כמו שהיא סימנה לי שבוע שלם לפני, בנוגע לכמה ישראלים בסיני שהלכו לה אחרי התחת כאילו שלא ראו אישה יפה בחיים שלהם. אז לא התרגשתי יותר מדי ומצאתי את עצמי מצייתת לתכנית שלא אני המצאתי. לקחת בחשבון שאחותי גם גדולה ממני בחמש שנים.

שאולי נכנס לבגאז' ברצון, נשכב בתנוחת עובר כמו תינוק ואחותי סגרה מעליו, נעלה, נתנה לי בחזרה את המפתחות ואמרה – סעי. ישבנו בפאב על שני חצאי ליטר גרמני לפחות שעה וחצי, הזמן ממש רץ. לפני שהלכנו היא נכנסה למטבח שלהם וביקשה לקנות ביצה. גם אותי הפתיע לראות אותה פותחת את הבגאז' בחשיבות עצמית של שחקנית פורנו ומפצחת לשאולי שהיה חצי מעולף את הביצה על הראש תוך כדי צווחות שקטות – גם זו ביצה שיכל לצאת ממנה אפרוח! לתשומת לבך, שאולי.

שאולי היה גמור מעלבון, תשישות ופחד ואני רחמתי עליו ואמרתי לו בוא נחזיר אותך הביתה, אבל הוא לא רצה ונשאר שם עומד בחניה סחוט, מלוכלך והמום. היה ברור לנו שהוא לא יתלונן במשטרה או בשום מקום אחר. מה הוא כבר יכל להגיד? שתי מטורפות שלא האכלתי להן את התרנגולות טסטוסטרון נעלו אותי בבגאז' ומרחו עלי ביצה חיה?
הוא באמת לא הגיש תלונה לאף אחד רק עזב את הישוב כעבור כמה חודשים, לא חושבת שבגלל זה. ואנחנו לא דיברנו על זה יותר. עד היום.

יוקדש לאיתן קש

את ספרי השלישי ('רומן זורם למתחילים') שיצא לאור באביב ובמרכזו עלילה דלילה אך מגובשת, אני עומדת להקדיש לאיתן קש, אהוב זמני שהכרתי בסוכות בשנת תשעים ושש באחד החופים של סיני. לבשתי אז בגד ים שלם בצבע טורקיז בוהק, עם הדפס של כמה כרישים חייכנים ששחו בספירלות וזה היה התירוץ למשפט הראשון שאיתן ניגש לומר לי – תגידי, הכרישים האלו לא נושכים? לא שזה היה מצחיק, אבל צחקתי והסתקרנתי – כי קש הציג את עצמו כְּרֶסְטוֹרָטוֹר שמשפץ רהיטים עתיקים בסטודיו רחב בדרום תל אביב וגם כמי שמחובר לאישה בהריון מתקדם שנשארה בין שיניה בבית. לא נשואים, סיפר ולא הסתתר מאחורי כל מיני ובמקביל מהר מאוד סיגל לעצמו מבט של שקיעה, טון דיבור של משורר ופתח יותר משחשב – כשחשף שהוא בן מזל מאזניים.

לא החשבתי את עצמי אז לאחת שמחפשת צרות ולמחרת החלפתי לרזרבי שהבאתי איתי, בגד ים עם פסים בצבעי הדגל. ולא עזר, כי כשישבנו לאכול צהריים על הכריות הצבעוניות והמאודות מחום המדבר, ראיתי לו בברור את העורק הראשי בצוואר. וזה לא שאי פעם נחשדתי או נעצרתי על ערפדות, אבל זה היה מעל ומעבר – עורק אתרוגי מאה אחוז טעינה דחוסה שקשה מאוד לא לחמוד. בהתחלה הוא עשה את עצמו כאילו שאין לו מושג מה, אבל אחרי שהבטחתי שאני יודעת מה שאני עושה, הוא הסכים. האמת כמובן, שלא ידעתי ומזל שהבדואים שהריצו את המקום בחרו מבעוד מועד לרפד את החושות בלולבים טריים ומנעו בכך אפשרות לשצף רבתי.

לצערי, הזמן כרסם ואני לא זוכרת משם הרבה, למעט הטעם החריף והמשפט הסתום שאמר לפני שהתפוגג:
'יש לי אֵיי-בִּי, שרק למעטים יש, אבל לא קשה להשיג… הוא מקבל אוניברסלי'.
מצחיק כזה, לקחו לי יותר מעשרים שנה להבין שהוא לא התכוון לתואר ראשון.

קמפינג – פרק 90: האוצר מְאָסוּאָן

לקמפינג פרק 89: למען יראו וייראו / תמר המר

צבי מתקשר לראות אם הכל בסדר. מצוין ואצלכם? דברים מתגלגלים יותר מיופי, אפילו פנטסטי! לא צריך לתפור חליפות, תמרי, מסתבר שאלזה שלו כבר תפרה לכולנו. צריך לדעת עם מי להתחתן, ממי להתגרש ועל מי לכתוב ספר ו-במבי עשה זאת! הפעם הוא ידע על מי לכתוב. אתמול ישבנו בארוחת ערב עם המו"ל והכותב של הספר  'זמנים רקובים' – מיסטר אֶם דִי אוליבר בכבודו ובעצמו! מאמינה? ….באמת? נורא מתרגשת! תביא רגע את במבי. אה… לא בטוח שכדאי, תמרי. למה, מה קרה? הוא קצת… זה בסדר, צבי – אפשר לחשוב מה עוד לא ראיתי, תן אותו. טוב, רק תגידי, את זוכרת להשקות את הפיקוס?

מה קורה גורדין? בול קליעה, תמרי – ותראי מה זה – כמה שנים לקח לי לשחרר אותה מהסחי הגרמני? עשרים שלושים שנה והנה – עכשיו היא מחזירה בגדול, על כל ניצוֹל היא מודה לי! והיום, לא ממציא – היא באה אלי לחדר במלון – פעמיים(!), כאילו כלום. וצבי? לא ראה אותה, מה את חושבת שאני דפוק לגמרי? ההפך, אבל פעמון רינג רינג, במבי – היא רק חתיכת גֶנוֹם נאצי שגזרת מז'ורנל של הרייך השלישי – כל השאר שלך.

השיחה הזאת רבצה עלי במשך כל היום – ועוד האינטרנט מרוח בתחזיות על ג'וזפין, סופת חורף שהולכת, כך מבטיחים – לכסח מחר לקראת הצהריים, את החוף המזרחי של ארצות הברית והם עכשיו בפילדלפיה. פעם לקחתי סדנה על תורת האנרגיות בין זוגות תאומים, כך שלפנות ערב נכנסתי למצב חירום – רוקנתי את הסוּפֶּר מסָייפנים ואוזני-פיל ובישלתי מרק גרגירי אוֹדֶם-הַגדִי עם הרבה פטרוזיליה. מתכון שתומך מערכתית בכל מי שנולדו בדצמבר-ינואר, דוּךְ כמו שור על הסימון הכוכבי של הנער הַתנ"כי עם הקרניים. מוטרדת, ניסיתי ללכת לישון מוקדם. אם פה ערב, אצלם עכשיו בוקר – זמן קלסי לסיים חלום לח על רוח פרצים וְגָרְזֶנִים ספרותיים שמוחתמים בכל רחבי העולם ושיהיה לכולם לבריאות, כי אם שחיטה – אז עדיף במתורגמת לקול מקצבֵי תוף מרים.

קלישאה קשישה היא, שהמוח האנושי בנוי באופן אסוציאטיבי ודברים שמרגישים בבטן סוחבים אותך לנבור בשאריות. ככה, שהרתחתי מים לתה ולמרות שהיה קפוא בחוץ, יצאתי למרפסת ושלפתי אותו מתוך אדמת עציץ הבטון עם הנענע. שטפתי בזהירות והנחתי על השולחן. כל כך הרבה זמן עבר. לא סתם סחבתי אותו מְאָסוּאָן – הוא יפיפה, פשוט אוצר! איך שבוע שלם בסיני, היינו כמו מוטציה של זיווג תרבותי לא מוצלח, אבל כשהגענו למעבר טאבה כבר לא ראו עלי כלום.

קמפינג – פרק 32: טיימינג

לקמפינג – 31: פריימים הרי גורל / עופר גורדין

 

היה קשה להיפרד ולהשאיר על אדמה זרה, נער שיש בו הכל. אבל פרנסואה הבטיח שיבוא בחורף לביקור בתל אביב, אף פעם לא היה בישראל. שמע שזו עיר מ-ד-ה-י-מ-ה, זה נכון? עד אז, ברור שנהיה בקשר יום יומי וזה לא סתם דיבורים כי מחקרית, אנחנו מחוברים עכשיו. יש לנו מאות מפות תקופתיות של סוסוני ים (קוד כמובן), לעבד לכדי חומר שיוכל לשמש בסיס לאגף "חסרי חוליות" של "המוזיאון" שהם רוצים להקים שם. פתאום, חרדה קלה – אני לא סגורה שהמנגנון של פרנסואה מהודק בממשות, כלומר שהוא לא על סף פג תוקף מחוץ לגבולות האוויריים של צרפת, או משהו כזה. לפני שאני מנפנפת לשלום, אני מגרשת את המחשבה הזו הצידה ומתלהבת מולו – נוכל לנסוע ביחד לצלול בסיני! לא שמי יודע מה משעשע אותי לחצות את השסתום הדרומי בטאבה, אבל בשביל להראות לפרנסואה את הים האדום… הכל!

בסלון על השולחן, מחכה לי טקסט כרוך בסליל גס ועליו חבילת מריר אקסלסיור, תשעים אחוז פרפר שחור ובקבוק שרדונה. דרמה הגורדין הזה. פעם חשבתי שאם אחליף את המנעול זה יעזור. ממש, הצחקתי את עצמי. אלזה: אישה וחשמל – ככה בכותרת. במבי בארץ הפלאות, אבל אם להיות כנים וצוננים – מבחינת המוכנות של העולם לקבל מנהיגת ימין בגרבי רשת שחורות, טיימינג לא רע, לא רע בכלל… אולי אפילו סרט, מה פיילין יותר טובה? באותו עניין – גם זיוון השאירה לי הודעה בקולי, לפני כמה ימים. מאז שעזבה את ההוצאה ופרחה לגליל לגדל צמחי מרפא, היא לגמרי לא רגועה, איך נחמם מנועים? מה עם הרקטות? את רוצה שנגמור כמו אלזה, מתחננות להשתתף במיזמי חשק?
בחיי….קיבעונות זה הדבק הכי חזק ומייגע בעולם…. אז מה עם חלקנו בעבר פינת גדר בעגמומית ואצל צבי, חצי מקלדת…. ממש כואב בראש לנחות בחזרה. את הפוליטיקה שלי, אני עושה כבר מזמן רק דרך שנורקל, אבל יש כאלו, שלא יעזור בית דין לחוטי תיל, הם לא יצליחו להבין את זה.

לפרק 33: חלומו של פרנץ / עופר גורדין

מבוא לפטישיזם

שנים היא סובלת מיובש בכפות הרגליים, בכל קיץ הדבר נהיה פשוט בלתי נסבל. הכל נסדק. נורא. והשנה כבר באביב התחיל ענין חדש לגמרי – תשוקה בלתי נתפסת לאריזות, קופסאות ומדבקות של כל מיני מוצרים – מדברי קוסמטיקה (שפה אולי למצוא הגיון מסוים) ועד למוצרי מזון, ניקיון ותחזוקת הבית. אבקות כביסה, ביצים, אטבי כביסה (כבר שנתיים שיש להם מייבש), תחבושות היגייניות ואפילו קפואים. היא החלה לחזור בחיוכים חשודים מהסופר, עמוסה בשקיות אינסופיות. כל פעם שאמר משהו ענתה בקול מתפנק – "אני כל כך אוהבת את האריזה, לא יכולתי להתאפק".
– "של במיה?!!!" שאל מבועת, בזמן שהיא דחסה שלוש שקיות של במיה קפואה עמוק לפריזר, "את הרי שונאת במיה, את תמיד אומרת שזה כמו לאכול מדוזה!"
– "נכון, אבל ראית איזה איור מהמם של במיות רוקדות על רקע מדברי הם שמו על האריזה? זה החזיר אותי בטיל לחושה ההיא בסיני, לים, לשנירקול, לדגים, לשמים בלילה עם כל הכוכבים, איזה כייף היה שם!". כל מה שהוא זכר מהחופשה ההיא בטרבין, היה את השירותים המטונפים שגרמו לו לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר בחזרה לציוויליזציה. כך או כך הבמיה הזאת, הקפואה, שברה אותו. בשלב הזה, כבר היה לו מאוד ברור, לנתי, שלא כל כך מזמן לקח שני קורסים – ב"מבוא לפטישיזם", וב"מגדר ופטישיזם" שהוא חייב לקחת את הכלב ולהסתלק. הכי טוב לדודים שלו בהולנד. זה רחוק, זה נקי והוא מת על אמסטרדם. אבל טומי בן האחת עשרה היה כלב עצלן, לא דלוק על שום חומר לא קונבנציונלי ובעיקר שונא שינויים. כששמע את הרעיון ההולנדי, תוך דקות יצא עם פתרון בייתי ופשוט, שלא ידרוש ממנו שום אריזת מזוודה, מתנות למארחים, טיסה בתא המטען או שיקוף ברנטגן… חתיכת טיפוס…. ערימת פרווה שאין בה חצי שערה שמתבזבזת על חוסר וירטואוזיות.
"תצרוב לה את המדפים של הסופר על דיסק. אני מוכן לבוא איתך, נצלם את כל האריזות ונעביר לדיסק או לצו'פציק הזה… איך קוראים לו? פלאש דרייב? היא תוכל להמשיך להיות דבוקה ללפטופ שלה אבל תפסיק לחסום לנו את כל האויר בבית במיליון שקים של חול לחתולים (?) וקופסאות של צמר פלדה."
שבע רצון מעצמו, כאילו לפחות בא עם רעיון של אינשטיין, נשכב על הגב, פיהק ואמר: "בטח אמרו לכם בקורס ההוא של הג'נדר – שלפעמים אצל נשים יובש בכפות הרגליים, מייבש גם קצת את השכל, אז אל תקפוץ למהלכים דרמטים שכולנו נצטער עליהם אח"כ. עם קצת טכנולוגיה נוכל לסדר לה את הראש בחזרה למצב של חורף".

נתי ושני (בחורף)

"הי הי טומי, עכשיו הגזמת! מה זה הבדיחות השוביניסטיות הנמוכות האלו? …", טומי נאנח באכזבה, זה נתי שנהיה כל כך כבד, או מה שהצחיק פעם כבר לא תופס היום?… כניראה שהוא מזדקן… טוב, אחת עשרה שנים של כלב – כמה זה? שבעים ושבע שנה של בן אדם? נו בטח – קשיש!

טומי, קשיש בן 77

"נכין לה מצגת כזו שהמוצרים מתחלפים כל הזמן ואיזה מוזיקה מלטפת של ויוואלדי, ארבע העונות (או אולי כדאי רק שלוש?) ברקע, עם כמה קלישאות בין לבין על יופי וארוס. היא תאהב את זה. שני הרי, היא אולי היחידה בעולם שפותחת את כל הפורוורדים עם המצגות המייגעות על כמה העולם מלא בכל טוב וקסם, שהדודות של אמא שלה, שולחות אחת לשניה במייל ואמא שלה לא מפספסת ומעבירה אליה."
הכלב המשיך לברבר ונתי התחיל להרגיש שהוא בעצמו משתגע, כל הפריזר מלא בבמיה, טומי, כלב נעוריו מסדר לו משימת סריקה וצריבה בלתי נגמרת  ובנוסף, כל הזמן גם לא מפסיק להפליץ. הכל לופים על לופים. אין בזה שום טעם. הוא חייב לנסוע  בקרוב לראות את פיט מונדריאן. מאוד בקרוב. יש תערוכת קבע מצוינת שלו במוזיאון העירוני של האג . נדמה לו שפרופסור דליה קנון אמרה את זה בקורס שלה, "הפרטי מול הקונספטואלי" – "הקנבסים עם הגרידים והריבועים של מונדריאן מסדרים את המחשבה ומתחזקים את ההומניסט שבך". זה כל כך נכון. חוץ מזה אומנות תמיד הייתה בשבילו מקור לנחמה.