קמפינג – פרק 66: על בסיס עובדתי

לקמפינג פרק 65: קולות של פיתום / עופר גורדין

עופר אבד לי (למרות שהפך במהלך השנים לאמן מפורסם), התגלגל במדפי התודעה שלי לאבקה נוסטלגית שתפקידה לתחזק מסעות רחוקים, שאין בהם עוד צורך. פעם אחרונה שריצד מחשבות, הייתה לפני חודש בערך, כשקראתי ראיון איתו, בתרבות של הארץ. כל כך ברוח התקופה – הרוב היה שיח תפל על הקרוקודיל הסעודי שהוא מגדל בבריכה שבנה מאחורי הבית. ואז אתמול, ללא הכנה מוקדמת, חיכתה לי מעטפה מרופדת בתיבת הדואר. הקטלוג החגיגי (עם הקדשה בכתב יד "לתמרי, על בסיס עובדתי") של "על בסיס עובדתי" – התערוכה הנוכחית שלו במוזיאון הרצליה. "גורדין רקם בכישרון רב, מיצב אלקטרוני יוצא דופן, המורכב בין היתר מחלקי מטוסים שהתרסקו בשטחי אויב ומשעוני מטר רץ – אותם השעונים המקוריים, שהפעיל במטעי הפקאנים והזיתים של שדות נעוריו בעמק החולה… מדובר בהרבה מעבר ליצירה פוסט-מודרניסטית שממזגת בתוכה קהילות זרות והקשרים קוטביים……גורדין מצליח לזקק מתקתוק מחוגי שעונים מזייפים וספוגי גשמים, שהיו בשימוש חקלאי בשנות החמישים והשישים – אופרה צלולה שמחזירה את הצופה ההלום, למגע בוץ בתולי ולציוץ נחליאלי", ככה הטקסט המלומד של ליאורה מנדלבאום-כץ בפתיח.

לא שאמרתי לה משהו, לזיווני – פשוט יש לה חושים של דבורה. למה שלא ניפגש, בתערוכה שלו? אל תגידי שבכלל לא מעניין אותך לראות מה הוא עושה היום? מאז שחזרה לקיבוץ היא נתפסת במצלתיים לכל דבר שיאלץ אותה לגלוש מהגליל למרכז ו-רסיסי נוסטלגיה, מתיכים אותה. אני זוכרת אתכם כמו דבק ביחד, אף אחד לא הבין למה נפרדתם, אולי תגלי לי כבר, חוק ההתיישנות, לא? מה קרה שם באמריקה? בחיי זיווני, אני לא מאמינה שזה עוד מעניין אותך. למה את כזאת סודית? …שכחי ששאלתי… אבל אל תביאי איתך את במבי, הוא יהרוס הכל. כן, אני יודעת.

מתוך האמנות שלו, שפעם ראשונה אני רואה באמיתי, צפו פתיתים רכים. באמת מפתיע – עד כמה נפלאות ונקמניות הן מנהרות הזיכרון. כבר שמעתי על כך בעבר, אבל לא הבנתי. הוא הציב עץ פקאן ענק, במצב נשיר וגרף על הרצפה אדמה מלאכותית מפי-וי-סי. מוזר ומרתק שאת השעונים המקוריים (מתוצרת גרמניה (!) – כתוב בהסבר שתלוי על הקיר), ניתן היה לראות אך ורק דרך מראות – מה שלא סתר את העובדה, שציפצופים וקולות נשמה, פרצו מהבבואות ברצף והתקבצו לכדי יחידה גשמית אחת. הרמונית.

זיווני הלכה לשירותים ופתאום נשארתי שם לבד. דמעות חנקו ובדיוק כשהייתי לגמרי לא בכיוון, שמעתי את קולו המוכר, מלווה באנגלית מנוסרת, אורח מעונב – דִיס מְיוזִיאוֹם אִיז סְמוֹל, בָּאת פִילְז לָייק אֶ-מֶייז (המוזיאון הזה קטן, אבל מרגיש כמו מבוך). המערכות אצלי השתוללו ולא יכולתי להימנע מלבקש עזרה – סוֹ רָייט! קוּד יוּ פְּלִיז תֶל מִי, הָאוֹ טוּ גֶט אָווּט אוֹף הִיר?… (כל כך נכון! אתה יכול לומר לי בבקשה, איך לצאת מכאן?…).

לקמפינג – פרק 67: פגישה בכפר / עופר גורדין

קמפינג – פרק 64: הזמן הקרוב

ארנסט האקל  / 1834 – 1919

לקמפינג פרק 63: בלי פואנטה / עופר גורדין

השתגעת? לא סיפרתי לה כלום עלינו! אבל כן הייתי ביוסמיטי – עם עופר. לבמבי התחשק לשמוע על זה, בערך כמו שלדג זהב בא לשחות בצנצנת. לא עניין אותי, החלטתי שהגיעה השעה להעמיד את קורות 'ההיסטוריה של הזמן הקרוב', על דיוקן ולסתום פערים של אמון. הייתי בת עשרים ושלוש וליוסמיטי הגענו בסוף הסתיו, כשבפארק היו יחסית מעט מטיילים. את הצוק המפורסם (אל קפיטן El Capitan) שרואים בכל הצילומים, היה לנו כמעט לעצמנו. עופר גם טיפס אותו, עם עוד חבורת דנים. אני לא. שישה ימים חיכיתי לו למטה, מקטלגת סחלבי בר – הפרח הכי ממזר בעולם, שיודע אגב, ללמד המון דברים על טעויות. אני לא רוצה להיסחף לפרשנויות תיאולוגיות, אבל כשעופ… נדמה לי שאז, כבר קראתי לו 'עופרון'… חזר מלמעלה, הוא היה אחר. הצמיח קרניים וגייס פרווה חלודה שהתרברבה עם הרוח בקצוות. הייתי צעירה מדי בשביל להתמודד עם שינוי כזה דרמטי ובלי קשר, כמו היום – גם שם, לא היה בי את הדחף להתאמץ בשביל להשקיף מלמעלה, או להזיע כדי ללכוד פרספקטיבה. אתה לא חושב שזה מוזר, שכשלוקחים זיכרונות ותופרים אותם ככה בסיכות, לקנה מידה גאוגרפי, תוך דקות לא נשאר מהם כלום על פני השטח?
סדק של חשדנות ועצבנות העמיק ותיזז בין עיניו. מתחילה עוד פעם? את יודעת שאת הורסת אותי עם הסיפור המפוצל הזה? לעזאזל איתך תמרי, תני כבר את הפואנטה! טוב, אל תתעצבן… אני נותנת … בכיתי בגללו הרבה, אבל בפועל, די מהר עליתי על רמפה אחרת וזיהיתי את עצמי ככוכבת הבלתי מעורערת של 'חלום כחול' ('כן, יש טיפות של שיגעון בינינו'), קורעת במות עם רמי פורטיס וצוחקת צחוק פרוע של 'שועל במנוסה'. מה אתה מסתכל עלי ככה? אף פעם לא אמרתי שאין בי צד אינפנטילי… סוף סוף צחק. קח, שתה משהו… תשמע במבי, מטורפים המעברים – עכשיו, כשפרנסואה מגיע לביקור ואני מרגישה אותו מתקרב כמו גל רחב ושקט – לא הכל, אבל הרבה ממה שהתפרק אז ליד 'אל קפיטן', חוזר.

לקמפינג – פרק 65: קולות של פיתום / עופר גורדין

קמפינג – פרק 56: בין אלות המסטיק

לקמפינג – פרק 55: פולסים במדיין / עופר גורדין

עשרים שנה לדרמה בעגמומית, במבי הבטיח חתונת כסף – כבוד גדול, חוגגים! מעלה הכביש הצר, מצחין מנבלות, כמו תמיד. באלף הקודם, במיוחד בקיץ, כשהיינו מטפסים ברגל את כל הדרך אל הר ונגעלים מהריח – היו שהסבירו בידענות זואולוגית, שחזירי בר באים בלילה לחפש אוכל, נכווים מהגדר ומתחשמלים ושבתצלומי אוויר אפשר לראות את הגוויות שלהם, מוטלות בחופשיות מסביב לאתר. אבל לתפארת אירועים חשובים כאלו – יש תמורה – יפה הבלורית: מדיין. תואר: אייקון. 'מדייני, מדייני', היא מכרסמת כמו אז בשיניים גלויות, שכולם ישמעו. מי לא זוכר את מיקה שגב, שהייתה פעם מתקן צר מותניים לכומתות ופלנליות? גם היום היא שומרת, לעומתה מדיין מזייף ומצטרף לעדר המכריסים ליד המצודה הצלבנית, כדי לפצוח בדבקת לוחמים (הגרסה הגלילית). כמו שעון חול, חובטת התחושה המוכרת שעל גבול הפוביה, מאיצה דופק ומסובבת סירנה בין הרקות. פשוט אין ברירה, אני מבקשת מפרדריק (השבדי של זיווני, גוי למהדרין ועוד בהילולה הזאת…), שנחרוג אל בין אלות המסטיק, בטוח הביא איתו קצת עשב רענן. לזיווני לא אכפת, היא חריף נוסטלגית על אחרים ביום כזה ובמבי תקוע עם מיגרנה, בין יינות נטופה לבושם היסמיני של מיקה – הספיק לזרוק קודם, שיש לו בעיה עם רוחב פסקאות, חייב לדבר איתי על זה. בסדר, ניראה אחרי העשב.

פרדריק מחייך בנדיבות. בכייף, הוא ישמח לעשות סיבוב, אולי נראה איגואנות! הוא קורץ שיהיה ברור ומכווץ עיניים מול השמש (בטח חושב שאנחנו על הגלאפגוס). בכף ידו הרחבה מרוכזים גלילונים כחולים. צריך להדליק… הנה אש, לשאוף! זנב הסוס הצהוב שלו ארוז בבנדנה ועל פי תנוחת כתפיו, ניראה שהוא משייט עכשיו לתוך פיורד רחוק במחוזות ילדותו. תגיד, מה אוכלים בארוחת בוקר בשבדיה? אין צורך במשקפת, אני כבר לא שם ושלווה נעימה נופלת בקצות אצבעותיי.

פתאום הם מתחילים לירות. קודם בודדות ובמעבר רך, צרורות. 'שירה צרופה' אומר הבלונדיני במבטא זר. קחי עוד, מתוקה. מה שאני הכי אוהב בישראל, זה שלכל דבר יש מלודי. ענק, פרדריק! לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר! מכיר שירים של הגבעטרון? הם גם מקיבוץ, כמוך. בלי אחריות, נדמה לי שהוא פוצח בשירת 'ים הכדורים' וישר אחר כך ב'שבדי ציני עם כינור גדול'.

לקמפינג פרק 57: אנו באנו לכרתים / עופר גורדין

קמפינג – פרק 40: מים כבדים

לקמפינג פרק 39 – כאן השריונים / עופר גורדין

בחזרה לעבודה. החדרים ב'הוצאת צרצר' (בעיקר המחסן) מדיפים ריח של – כמעט נוסטלגיה. צבי אומר שאני נראית כמו אחרי חופש, יפה לי. תודה, אני באמת מרגישה שאני יכולה לטרוף עכשיו פאי דובדבנים שלם, במכה אחת. את כזו ליצנית תמרי, אם ההומור הציני שלך היה יכול למכור ספרים היינו מיליונרים. מה ציני בפאי דובדבנים? ו…מיליונרים??? …. לצבי יש בפירוש דרכים מיוחדות לתאר מציאות… אנחנו הרי, כבר כמה שנים טובות – מונשמים דרך הצד המשונן של הגרדום.

…תני עדיפות לטקסט של גורדין. פגשתי אותו אתמול והוא עשה לי את המוות. שעתיים ניסיתי להבין למה הוא מתעקש על מספור בניטים ולא הוצאתי ממנו כלום. מנוול כזה!
הוא צודק. אפילו על מרשמלו וורוד מסביב למדורה, זה נשמע כמו חלום מסויט – לשבת שלושתנו ולסרוג לכדי ספר, את הטקסט הבארוקי שלו – "אלזה: אישה וחשמל". עד שתצא נשמתה של הדיווה בכל בית בישראל ויהיה קצת שקט.

אני פותחת את המחשב ומחדדת תדר צרפתי, למה למהר? מילים בעברית מחכות לי בערימות גבוהות, מפה ועד טולכרם. כרגיל, האייקון של שעון החול לוקח לעצמו את הזמן, רגוע. בונז'ור פרנסואה?….תאותת … המים הווירטואליים רוחשים בסימן גאות ועוד מעט יהיה מאוחר מדי. אצות אקטואליה יכסו את המסך במבזקי כזב, עד מחר לפנות בוקר או עד הודעה חדשה. בינתיים, אני קוראת ומגיעה לפרק על הטנקים…. ממש לא מזיז לי הכאילו אייטם על זיווני ופרנסואה, סתם ספין זול… אבל איך הוא דחף לשם את אמוץ?! אני צריכה אוויר. צבי לא קולט. במבי החליט הפעם לפזר מלכודות על כל פני השטח. יש אנשים שנולדים ככה ולא יכולים אחרת – רק מתים לסגור קפיץ על חיה אומללה שטעתה בדרך. אף מילה על קומוניזם, אבל זה כל כך מזכיר לי את האימרה המזרח אירופאית, שהושרשה אצלנו טוב טוב בבית: 'חופש תמיד כרוך בסימן שאלה'.

הופה… הנה… סוף סוף – הוא צף על הגלים! בערוץ דיסקברי כבר היו משתילים סביבו כמה דולפינים, שיצטלם יותר אטרקטיבי ויותר 'הומני'. חבל שהקליטה לא משהו היום… שומעים אותו ממש גרוע! אני מצליחה לפענח מתוך הבליל, שהוא אומר – שיש עוד לפחות עשרים מפות שחייבים לחבר דחוף, אחרת הוא אבוד במערבולת, שכחתי שהוא שוחה במים כבדים? לא שכחתי, אבל איך אני יכולה להתמודד עם כל זה?

לקמפינג פרק 41 –  חלומות / עופר גורדין

קמפינג – פרק 38: המריר

לקמפינג – פרק 37: מסיכת מוות / עופר גורדין

דודה שלי מבאר-שבע בדלת. הביאה לי מתנה הדפס חדש שכבשה – יונים על חוטי חשמל ומסוק צבאי, גווני חום-סגול-נגב, באמת יפה. את זוכרת שסיפרת לי פעם, שכשאין מוצא, את מאלו שעפים? אז זהו – במיוחד בשבילך, תמרי – 'שלום ובטחון'! התמוגגה מעצמה וצחקה בקול רם מדי. יונים גם מביאות מזל ועדיפות בהרבה מאווזים, שלא תגידי שלא הזהרתי אותך… אגב, נפטרת מהם כבר?
העברתי אותם לפריזר, התגוננתי.
טוב מאוד! ועכשיו היא רוצה לשמוע הכל על פרנסואה, הנער שאספתי מהמים, בתולת-ים שכמותי. כשהאוזניים שלה נפקחות אופקית, היא נראית כמו לוכד ארטילרי של גלי רדיו וגם מבלי להיות רוחנית מי יודע מה, זה מפעים וביומיומית אף מעצים.

אספתם בנורמנדי גם חרסים? …העבר יכול להיות מסוכן ולרדוף אחריך בכל מיני תחפושות. כמו שסבתא שלך הייתה אומרת על זרובבל, דוד שלך שהיה את יודעת, חבר ב'הגנה' – לא עזר לו בכלום שהיה בחור יפה ושאהבו אותו כל הבנות כמו בונבוניירה… שזה מזכיר קצת ממה שסיפרת, את החמוד הזה פרנסואה – כי לא האישיות, אלא התקופה חיסלה אותו והשאירה ממנו רק צללית מורבידית. בעצב כבד הזכירה את אחיה הגדול ואז, כמו עוף טורף, צדה בהנחתה את המריר שבמבי השאיר פה, כמעט לפני שבועיים. אפשר לפתוח?  'מכורה למתוק ולקפאין בכל צורה' – לא תכננתי, אבל זה צלצל לי באוזניים כמו פעמוני יום שלישי – המשפט מוכה הטינה, דרכו אימא שלי נוהגת להשמיץ את אחותה. בטח שאפשר, דודה. מבדר לראות איך כזו מרגלת מתוחכמת, דורכת לעצמה על הזנב. ברור שלא אמרתי כלום, ה'אקסלסיור' תשעים אחוז הוא שוקולד מעולה ונוטף קפאין, שתהנה לה… "מבמבי באהבה"….

חצי חפיסה נעלמה במהירות. האם אני יודעת שעבדה פעם כציירת חרסים? לפני המון שנים, בשביל רשות העתיקות. הם צריכים את זה לקיטלוגים שלהם. היה מאוד מרגיע להוציא מפעולת האמנות את העוקץ ולהתאחד עם שכבות דוממות שנקברו מתחת לאדמה. עד שהגיעו לחפירות בהן נמצאו עצמות אדם, ליד הכלא הרוסי במשולש. זה חתם מבחינתה את כל העניין – כי – סליחה, היא אמרה להם: עצמות ומסיכות מוות אני לא מציירת. אם זה בטבע דומם של סזאן – בסדר גמור, אבל בשביל שדוסים ופוליטיקאים יהפכו אחר כך את כל העולם, על מנת שלא נזכור שחול לא שווה אפר? חנקה בזעם ופניה האדימו. את לא חושבת ככה, תמרי? היית מקריבה את הכישורים שלך, כדי שכל מיני שמנדריקים יחגגו על דם ודי-אן-איי?… טוב, לא בשביל זה באתי עד לכאן, הוציאה מניפה פרחונית ונאנחה. אולי יש לך במקרה שרדונה?

לקמפינג פרק 39: השריונים / עופר גורדין

קמפינג: פרק 36 – הגרעין הקשה

לקמפינג – פרק 35: פאקינג חוף / עופר גורדין

 

חום אימים! לפני שנפלתי לסיאסטת אחר הצהריים, חשבתי על פרנסואה. קו אווירי לח שכמעט אפשר היה להרגיש, נמתח בינינו ודמותו האבודה של הצרפתי הדיפה חמצן מועשר וניחוח אלמוגים סגולים. למרות שבריריותו הפיזית, מוחו הצעיר מכה גלים ועושה את ההבדל – אתמול למשל הצלחנו להצמיד ביחד, וירטואלית, שלושים ושבע נקודות מגוז של עשר מפות מאזור הבונקר שבריף הדרומי! זה לא מעט! אני מתגעגעת ונרדמת. טלפון נכנס באמצע.

תמרי, זיווני שקעה. עוד פלאשבק מהפטריות שלקחתן בדרום אמריקה. לא עזר כמה פעמים אמרתי לה אז, כשנתקענו שבועיים בכפר של האלפאקות – שזה לא שמפיניוניות שמגדלים בשרון – היא לא שמעה או לא רצתה להקשיב. יכול להיות שהאוזניים שלה היו מלאות בגראס, או בחרא יבש של הבהמות היורקות – מי יודע. אלא שבמבי גורדין, מתעלק הפעם בהאשמות אישיות, מרומזות למחצה – היא מחכה עכשיו שפרנץ שלך, ייקח אותה לאכול לבנה וזיתים במג'דל שמס, היא גם מתמוגגת מכך שצנחנים אמריקאיים ממלאים את השטח ליד עגמומית. את יודעת מה זה אומר, נכון? חתך נמוך בסוף המשפט וחשף עד כמה הוא מודאג ועצבני. שוב הביא את הטיעון שאנחנו זה הגרעין הקשה, מכרים ותיקים שנקשרו בעת מארב ושאסור בשום אופן שמידע פנימי ידלוף החוצה. חומת מגן של העצמי – מעצמו. אפשר לחשוב… את מי זה מעניין שקצת אורניום אנושי, שוקע אל תוך מי התהום? פחות באר אחת, מה קרה?

זיווני היא משבר דורי, אבל במבי לא רואה את זה כי הוא נשרף אצלה עוד מלפני שהחליט לשנן ולשכתב את 'מיתולוגיית אלזה'. סתם הנחה סבירה – הזיכרונות מכים בו כרגע ברוורס… טוב, מי יכול לראות את קורי חייו מתחרפנים ולעמוד מנגד? יש לי אמפתיה לזה, בטח – מצד שני, אני מכירה את הטריקים השפלים שלו. הוא בטח תכף יספר לי על עכברים שניסו לשתות מים והתחשמלו ממש רגע לפני. רק כדי להפחיד… אוי-יוי-יוי מה מחכה לי!

עוד לא קראתי את הטקסט שהשארת לי על השולחן ותודה על השוקולד והיין… אני עוד בחופש, אתה יודע.
שום בעיה, אבל מה עושים איתה?
תן לי כמה דקות להכניס את האווזים למקרר ואני חוזרת אליך… מה פתאום? אני לא מבשלת כלום, השתגעת? יותר מדי חם היום.

לקמפינג – פרק 37: מסיכת מוות / עופר גורדין

קמפינג – פרק 32: טיימינג

לקמפינג – 31: פריימים הרי גורל / עופר גורדין

 

היה קשה להיפרד ולהשאיר על אדמה זרה, נער שיש בו הכל. אבל פרנסואה הבטיח שיבוא בחורף לביקור בתל אביב, אף פעם לא היה בישראל. שמע שזו עיר מ-ד-ה-י-מ-ה, זה נכון? עד אז, ברור שנהיה בקשר יום יומי וזה לא סתם דיבורים כי מחקרית, אנחנו מחוברים עכשיו. יש לנו מאות מפות תקופתיות של סוסוני ים (קוד כמובן), לעבד לכדי חומר שיוכל לשמש בסיס לאגף "חסרי חוליות" של "המוזיאון" שהם רוצים להקים שם. פתאום, חרדה קלה – אני לא סגורה שהמנגנון של פרנסואה מהודק בממשות, כלומר שהוא לא על סף פג תוקף מחוץ לגבולות האוויריים של צרפת, או משהו כזה. לפני שאני מנפנפת לשלום, אני מגרשת את המחשבה הזו הצידה ומתלהבת מולו – נוכל לנסוע ביחד לצלול בסיני! לא שמי יודע מה משעשע אותי לחצות את השסתום הדרומי בטאבה, אבל בשביל להראות לפרנסואה את הים האדום… הכל!

בסלון על השולחן, מחכה לי טקסט כרוך בסליל גס ועליו חבילת מריר אקסלסיור, תשעים אחוז פרפר שחור ובקבוק שרדונה. דרמה הגורדין הזה. פעם חשבתי שאם אחליף את המנעול זה יעזור. ממש, הצחקתי את עצמי. אלזה: אישה וחשמל – ככה בכותרת. במבי בארץ הפלאות, אבל אם להיות כנים וצוננים – מבחינת המוכנות של העולם לקבל מנהיגת ימין בגרבי רשת שחורות, טיימינג לא רע, לא רע בכלל… אולי אפילו סרט, מה פיילין יותר טובה? באותו עניין – גם זיוון השאירה לי הודעה בקולי, לפני כמה ימים. מאז שעזבה את ההוצאה ופרחה לגליל לגדל צמחי מרפא, היא לגמרי לא רגועה, איך נחמם מנועים? מה עם הרקטות? את רוצה שנגמור כמו אלזה, מתחננות להשתתף במיזמי חשק?
בחיי….קיבעונות זה הדבק הכי חזק ומייגע בעולם…. אז מה עם חלקנו בעבר פינת גדר בעגמומית ואצל צבי, חצי מקלדת…. ממש כואב בראש לנחות בחזרה. את הפוליטיקה שלי, אני עושה כבר מזמן רק דרך שנורקל, אבל יש כאלו, שלא יעזור בית דין לחוטי תיל, הם לא יצליחו להבין את זה.

לפרק 33: חלומו של פרנץ / עופר גורדין

קמפינג – פרק 30: פרנסואה

 לקמפינג פרק 29 – סיבוב על היאכטה / עופר גורדין

 

לא עוד כתיבה אסוציאטיבית, כמה אפשר? עדות ישירה. היום השלישי שלי כאן ומדהים לגלות מחדש מה יכול לשרוד בתוך הים כל כך הרבה שנים. מילא המתכות, אבל הבשר של העובדות… וזה גולש גם לרצועות החול – למשל פרנסואה, שצלל איתי היום (עבדנו בזוגות), נתקע בזמן – אבל נהיה הכי רלוונטי שיש. חתיכת היסטוריה וגם השתקפות משכנעת לדבר איתה על קטנות (איך האינטואיציה יודעת לכוון!). פעם כשצללתי בראס מוחמד בסיני, צוללן ותיק מאוסטרליה אמר לי שמניסיונו, הכי מרגש לחוש רב-תרבותיות מתחת למים, הרבה יותר מאשר מעליהם. למרות שהמילה "מרגש" – השחוקה כבר להתעלף, זה נכון – גם לי, זה עשה את זה עם פרנסואה. חייל שנטש מטוס בגיל תשע-עשרה, אבל עדיין אלוף עולם שני – בלוחות זמנים, בפיצוח קודים ובנשמה גואה. בא לי לקחת אותו בחזרה איתי לארץ, אחרי שנסיים את השבוע פה – לקנות לו מגבת, כמה טריקו בצבע לבן ולשמור אותו אצלי בדירה בבן יהודה – שלא ישתנה אף פעם.

הוא גם צלם. אחרי הצהריים, אכלנו צדפות חיות, שממש פרפרו לנו בפה עם הלימון ודיברנו שעות על תיעוד של זיכרון. זה מה שהכי מעסיק אותו – איך לתפוס זיכרון ולא לתת לו לברוח, זו הסיבה שבא לנורמנדי, להחזיר את הדופק (טוב, הוא לא היחיד…). אולי קצת פולני מצידי, שישר אני דואגת –  אבל כשהוא דיבר ובחנתי את שפת הפנים הכובשת שלו, ניסיתי לחשב כמה קומפלקסים כבדים יכולים לצמוח מהמוטיבציה לאחוז בחוזקה דברים שחלפו – אבל הפסקתי די מהר, כי יופיו הנערי של פרנסואה, סתר כל רמז לקווים אובססיביים. כוחו של הגנום הצרפתי, מלביש אותו בכנפיים ונונשלנט.

לא מפריע לו שאני מבוגרת ממנו בעשרים וכמה שנים (הוא חזר על כך, כמה פעמים), מוזר- גם לי לא… שינוי מרענן … אולי לא הכי קלאסי, אבל אני חושבת שאני שבי אחריו. אין דרך אחרת להסביר, למה כל כך מהר סיפרתי לו על פרנקי, העינויים הנורווגים והעבר הסבוך שלי עם המעצמות האירופאיות. ניגוד גמור לחוק יסוד אצלנו במשפחה, שאומר – שאסור לספר למישהו שחשובה לך דעתו, עניינים רגישים, עד שלא עוברות לפחות שבע שנים (!) מהאירוע עצמו.

דודה שלי (הבאר שבעית), תמיד מזכירה את ההורים שלי, כהוכחה ניצחת למה קורה כשסוטים מדרך הישר הזו. מעניין אם היא הייתה מעניקה חנינה במקרה של פרנסואה? אולי הייתה מוכנה להתגמש ולראות בו מקרה יוצא דופן בהתחשב בעובדה, שהוא בן תשע-עשרה כבר כמעט שבעים שנה.

לקמפינג – פרק 31: פריימים הרי גורל / עופר גורדין

קמפינג – פרק 28: דודה שלי

לקמפינג פרק 27 – מה שיותר כחול / עופר גורדין

 

בחיים לא עשיתי את זה ככה – זה נכון, מודה. אומנם זייפתי די הרבה דרכונים במהלך חיי – אם ללכת על המשמעות המורחבת של הפעולה – אבל תמיד הקפדתי לבצע במשרד ממוזג, פורמאלי – הכל על השולחן וגם לא – אין שום סיכוי שהייתי מתבלבלת ומחליפה שם זר, בקלסתרון. אני צריכה להסביר לך, במבי? אתה הרי יודע מצוין, שאצל כל מי שלוקה בפרספקטיבה הפוכה – המימד השלישי, פשוט דפוק.

זניח – כל אלו ביורוקרטיות וענייני מערכות, דברים להלחים – כי כבר ריחפתי מעל, מוצפת בהתרגשות עצומה לקראת הנסיעה לצרפת. המחשבות המיסו – אולי שכחתי שם אלמוג זרחני? או מסעיר מכך – לב של חייל? ניסיתי להצפין ממנו, אבל ללא הועיל – במבי הריח את הדיבור הפנימי שלי על "אירופה שלו", כמו כלב גישוש-עשרה-חושים ואף הצליח לקלוע בול: "לנורמדי?!", הנה הוא משתולל! בטוח שהמקום הזה רשום בטאבו כגן העדן הפרטי שלו.

אתה לא בא גורדין, שכח מזה. מדובר בשבוע צלילות ואתה שונא מים, חוץ מזה אני צריכה חופש. תעבוד על הכתיבה וכשאחזור לעבודה באמצע אוגוסט, אני מבטיחה לקרוא הכל, לנדנד לצבי ולעשות את המקסימום כדי לקדם את הספר שלך – כולל הפרקים על מנגנוני ההשהיה. הוא ידע שזו עסקה טובה והשתתק.

מזכיר קצת, איך פעם, דודה שלי,"הדפסית" מבאר-שבע ואני, פגשנו אותו במקרה, לכמה שניות, בדיוק כשמיהר לאימון סולמות זכוכית במתקן המזרחי שברחוב הרצל… זה היה אירוע מכונן! איך היא, במאמץ רב ובתיאטרליות מפילה, הביאה שם, את ה"נעים מאוד" הכי מלנכולי שאפשר – מתתי מצחוק! אחר כך, משכה אותי אחוזת אטרף ביד, לקפה הפינתי של הייקים החדשים – וקנתה לי עוגת נפוליאון מפוארת (בבית קראנו לנימרוחת הזו – קרם שניט), כמו פעם כשהייתי ילדה והיא הייתה מורה שמבינה בילדים ומספרת בזמן טריפת הקרם העשיר ועלי הבצק הפריכים באבקת הסוכר – מי היה נפוליאון. את צריכה לדעת דברים כאלו,  זה ידע  א-ל-מ-נ-ט-ר-י !

ללא כל ספק – המפגש החטוף עם במבי, סיפק לה בערה ולגיטימציה לחזור על תכסיסים מוכרים (כמו בתקופה שהייתי נשואה לפרנקי… כל שני וחמישי…) וכשסחטה לימון שלם לתוך כוס התה הגבוהה, ניגנה לי שוב את המזמור ההוא בקול רך – אני אוהבת אותך, את חכמה, יפה ומוצלחת – חשבת פעם, מה אמא שלך הייתה עושה לו ידעה?… ביס קטן מעוגיית המרציפן. שמו יותר מדי סוכר. תלתה בי מבט מסורתי מאשים ומבלי כל הכנה מוקדמת, החרידה את האוויר בצווחה דקה: מה את מחפשת אצל כל המשוגעים האלו?! בשביל זה סבא וסבתא שלך סבלו בחוץ לארץ??? אני לא מבינה… מה בדיוק הבעיה? למשפחה שלנו אין מספיק כסף??? במקום להרגיש משהו, המוח שלי עשה אנליזה פשוטה: אלוהים אדירים! אני באה מרקע כל כך בורגני……

 

קמפינג – פרק 29: סיבוב על היאכטה / עופר גורדין

 

קמפינג – פרק 26: כשירות הרמונית

לקמפינג פרק 25: כמו שעון / עופר גורדין

 

פרנקי נסע חזרה ודבר הוביל לדבר. באתר שאני מבקרת בו כמעט כל יום, אושן נקודה קום (www.ocean.com), פורסם שמחפשים אנשים עם השכלה בארכיאולוגיה ימית (עדיפות לדוברי גרמנית וצרפתית… פשוט בול!), לשבוע צלילות בחופי נורמנדי כבסיס למחקר שיתופי ברשת! זה לא יקרה שוב… כמו אז, שהדברים התפספסו. כשעברתי לתל-אביב, אחרי שסיימתי את המאסטר בציוויליזציות ימיות בחיפה, הלכתי לכמה פגישות של ייעוץ הרמוני. אני אפילו זוכרת את השם שלה – דר' זיוה חרמוני – נחשבה אז למי יודע מה מוצלחת. שפכתי שם הרבה חומר על הנסיעות למינכן ולבריסל והיא לקחה את זה כבד – ולחשוב שאפילו לא חשפתי את הקשר הלא ברור שהיה לי (ושעדיין יש לי) עם "השועלי" ממנחמיה… טוב, היה לי ברור שאם היא תדע עליו, זה יחסל בצ'יק את הכשירות שלי להתאים לרובריקה של "לקוח עם פוטנציאל להרמוניה כוללת" – זאת אומרת למישהי ששווה השקעה. גם אז, בדיוק נקלענו -"השועלי" ואני, למשבר נפט והנחתי שבין כה, בקרוב הכל יסתיים בינינו – כך שלא היה מדובר באיזושהי הטעיה מכוונת או במתן מידע כוזב. בלי קשר אליו (כי כאמור, הוא בכלל לא היה נוכח שם), בפגישה האחרונה ששרדתי את זיוה, דיברנו על עוצמתו של פיצוץ מקורה – כדימוי כמובן.

"את צוללת את החיים שלך הלוך וחזור, במקום לנשום בטרטוריה אחת ולהתמקד – עיסוק במילים יכול לשמש לך כעוגן לסביבה שהיא בית" – ככה היא אמרה לי החכמה הגדולה! כל כך כעסתי! שמעתי בברור את קינאת הנשים הפרובינציאלית מתפרצת מגרונה ואת השרלטנות המקצועית של "האני", מטפטפת מכל סוף משפט שלה. למרות זאת, היא הצליחה לחרוץ אז, את גורלי – כי בבוקר למחרת, חתמתי עם צבי על שהייה אינסופית בכלא המילולי שלו – הוצאת 'צרצר'. את חרמוני עצמה, לא ראיתי יותר – זה עלה הון ובשביל מה? מה פתאום שמישהו יחליט בשבילך עד איזה עומק מומלץ לך לצלול ובכלל, השאלה של מתחם אישי היא כל כך מורכבת!

זיכרון הבעת פניה הצדקנית היווה עכשיו, גם את הקש וגם את הגמל – כמו שאומר החנוך: אדם בתוך עצמו הוא גר – מילאתי און ליין את טופס ההרשמה, פלוס תמונה ויאללה – מצולות עולם שנייה, בקרוב אצלכם. לא שאלתי את צבי לפני ולא אמרתי לו – שאם הוא משלח בי עוד פרוזה אחת לקריאה, אני מתכלה – אבל זה היה באוויר ובאופן ממש… הרמוני (!), הוא בא ואמר שהוא סוגר מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט. חודש שלם. חופשה עם תשלום. כולם פה זקוקים לזמן ריק. הוא הסתכל בי בחום, התקרב ונגע קלות בכתפי – זה נורא הביך אותי – לא שראיתי בכך רמיזה מינית או משהו, אבל לא הייתי פנויה לדקויות. "השועלי" תמיד משנן לי בנימה אבהית: איפה שאין גדר כנראה שלא צריך אותה, אבל אל תתפסי לשאננות, בת. הוא איש כל כך מצחיק, לו רק היה בן-אדם.

 

לקמפינג – פרק 27: מה שיותר כחול / עופר גורדין