בדרך להגשמת חלום

עצרנו בחנות של לגו, האמיתית והיחידה מסוגה באורגון. באחד מפרברי פורטלנד. חנות שיש לה מועדון שמתכנס אחת לחודש ומוכרים צעירים בסינרי החברה שעוזרים ומחייכים. טוב אפשר להבין, זאת עשויה להיות עבודה מאוד מלכלכת עם הפלסטיקים האלו, שיכולים להיות כל כך בלתי צפויים ולהשפריץ עליך מי יודע מה.

בהחלט, סוג של שוחד מקדים עם פתיחתו של מסע שייעודו פרקטי נטו. אני יודעת ששיחוד ילד, יכול בקלות להתברר כחרב פיפיות, בעיקר אם את/ה נוטה להחשיב את עצמך להורה סותר קפיטליזם, ועדיין, התפעלתי מהעיצוב של החנות וגם, אמרתי למשה, תראה כמה הרבה ילדים יש פה ואיזה שקט והוא זרק בחזרה את האוטומטי – אז רק תתארי לך איזה שקט יש בחנויות שלהם בגרמניה.

אחר כך החנינו את האוטו בשולי הדאונטאון והתחלנו ללכת. הביזנס העתידי שלנו עם פורטלנד נמצא ברחוב סלמון. טוב לא התכוונתי לחשוף, אבל האמת היא שאני עומדת לרכוש מסעדה. מאכלי ים. לדעתי יש לי את כל הכישורים הדרושים לניהול ממלכה שדינה תרבות אוכל משגשגת. גם שאלתי אחרים והם הסכימו איתי ובכלל בשנה האחרונה עבדתי קשה כדי לדבוק ברעיון שאדם צריך להגשים חלומותיו ויהי מה. עד מתי אצייר פרחים וחתולים על קרשי חיתוך? אם לא עכשיו אי מתי ואם מישהו מצקצק עכשיו, אז לא, אני לא חושבת שזה אומר שקפיטליזם רוחני קנה אותי – בימינו, אמנות שלא ניתן לאכול היא אמנות עקרה.

כשאנחנו מגיעים לסלמון פינת תשע, אני מספיקה לצלם את הנכס שנייה לפני שרגליי מתקררות ואני נשטפת בהזדהות מפתיעה עם יציקת סלמון הזהב שתקוע מלמעלה בין הלבנים האדומות. הוא הרי לכוד שם בכל מזג אוויר! מה, השתגעתי לגמרי?… אני מזייפת סחרחורת ובחילה ומבקשת להתרחק. מהר. אז מה אם קבעתי. אני לא היחידה בעולם שמשנה את דעתה ברגע האחרון. אחר כך אתקשר ואמרח משהו.

כל הדרך הצידה אני מקשקשת לבני משפחתי על אנרכיזם וסותמת לכולנו את הפה בחנות השוקולד מון-סטראק, שהיא אלא מה, מוכת ירח. מצידי שישיבו את רוחם עם פרלינים, לעצמי אני מבקשת לוח שלם של שוקולד מריר עם שקדים עניין של 450 ג'. כבר המראה מקל עלי את הנשימה ומחליש את הריח החריף של הדגים.

מה פתאום ויתרתי. אחרי השוקולד לעיסה יסודית וחיסול, עשינו פרסה וחתמתי על הפנטזיה הימית שלושה עותקים, חמישה עמודים בראשי תיבות. הקץ לזעירות, מעכשיו זה בגדול.

נדב פה

כשנדב אחי (הגיע שלשום לביקור), שאל אותי אם זה רציני – אמרתי שכן, מאוד רציני, הכי רציני שאפשר. שאלה קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שלא כל יום אני עומדת מול פָּיילה מלאה בסלמונים טריים עם קרח יבש ואוחזת בלהב פראי שכבר לא רואים כאלו היום ונדב הבכור, מכיר אותי מאז שנהייתי, יותר מארבעה עשורים ויודע שאני לא מאלו שחומדות אידרות לשווא, או חוגגות על אומגה 3 יד ראשונה – כי כמה שדגי סלמון בריאים, טריוויה יומיומית שהם בהכחדה ונשמרים מצוין במקפיא.

זו פשוט בת זוגי כבר כמעט שנה, רוזטה, שביקשה ראשי סלמונים לשולחן ראש השנה. היא יהודיה למחצה וציידת דובים במקצועה, אבל לא מבשלת בכלל. מה שכן, מאוד חשובה לה, המסורת. ריסיה הג'ינג'ים נפערו מולי ופיזזו כשחיברה בשובבות שאם אין קרפיון, יאכלו סלמון וחוץ מזה היא מוכנה בתמורה לעשות כל מה שאבקש.
…כולל גם לחצות איתי את המאוחדות מזרחה לאחת מהמדינות שבהן מותר, כדי למסד את הקשר? הרי אין דבר שאני רוצה יותר, איתה. כמובן שלא העליתי את הסוגיה, כי למדתי כבר שכשרוזטה מדברת על מילוי משאלות היא לא מתכוונת לחוזים או הסכמים. אני יודעת אותה בכף ידי חמש אצבעות.

ולמרות שספטמבר כבר פצח והמעמד של חזרה לשורשים בדרכים מיימיות קצת מביך, ממש נהדר שנדב פה. אחי האהוב והמועדף יישאר איתנו עד אחרי הכיפורים. מן פרויקט קירבה/הימלטות שהוא הטיל על עצמו, לאחר ששרית גיסתי הפָּרה, מצאה אותו יורק רסיסים בעבודה והלשינה עליו לממשלה. ולשמוע איך הוא עוד עושה לה הנחות ומסביר שאפשר כאילו להבין – כי הרי היא זו, שבאמצעות קשרים אישיים מאומצים סידרה לו את העבודה באלביט.

הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים – מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו – לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים – זוכים בעדנה – מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה – דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע – מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג – "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools ). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים – אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים
(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף אבל פה ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה….המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?

"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" – שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " … בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.

ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

(איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)
לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".
אחד מהדליים של הסטודנטים
כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי – גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי בעיניי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.
אטרף

האמת – לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת – פינת ליטוף ימית – עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.
פינת הליטוף
בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.