אמנות בכפייה / סתיו

למרות שאנחנו אוהבים לאמץ חגיגות – הלוויין הוא לא חג שלנו. אנחנו בילדותינו ולמרבה התשישות גם בבגרותנו המוקדמת, חגגנו בתחפושות את פורים ואוזן המן מעולם לא הייתה דומה לדלעת, למרות שרבות בחרו להחליף זהות לסינדרלה. אבל יחי ההבדל! כי מה שלא אמרו או עשו עם האוזן – לא חפרו בתוכה ודחפו לה בתור מילוי נר בוער בלילה של קדושים זרים, כדי שילדים יגיעו מחופשים לדפוק על הדלתות ולדרוש מאחורי מסכה – 'טריק אור טריט' ('ממתק או תעלול').

ופרי בני ובנה של המקבילה לי – מפעילת אמנות בכפייה (כבר די זמן), כבר בן 9 וחצי וגיבש לעצמו השנה שלושה נימוקים בשרניים שיביאו לו את הגאולה הנכספת ממנהגים בטלים של אחרים: הוא שונא להתחפש, נורא קר בלילה של הלוויין, כך שללכת בין הבתים כדי לאסוף ממתקים זהו כיף מפוקפק והכי משמעותי שאנשים בדרך כלל נותנים ממתקים לא משהו. אז אנחנו נשאר בבית ורק נפחיד וניתן ממתקים שווים לילדים פחות ביקורתיים.

זאת אומרת שבשורה התחתונה, מה שנשאר לנו לעשות ותודה גדולה למישהו קדוש באשר הוא, זה להתמקד בערכה החינוכי של אמנות בכפייה – שהיא חובה מוסרית ומתבקשת מאליה לדעתי בכל יחידת זמן פוטנציאלית, לא כל שכן, חג.

והדיוט ראוי, עשוי לשאול ובצדק למה לצבוע עלים כשהסתיו מסביב נותן אותם טבעי בשלל צבעים? שאלה במקומה וכדורבן, אבל אז – איפה אלמנט הכפייה דרך מחזור חומרים מהטבע? ואיפה עלים שחורים שיפחידו? ואיפה הילד שמחזיק מכחול ומערבב גוונים של שלכת בעצמו? מצד שני ברור שהייתה (בלי קשר למה שקורה בחוץ), לא מעט התנגדות והיו גם צעקות.

שערורייתי אך מעורר השראה

ושלא יובן לא נכון, אני מאוד משתדלת להימנע מפנאטיות, אך בנושאים מסוימים גדול עלי למַתֶּן ועדיין לא נתתי את הספִּיץ' שלי על חשיבותה של משמעת רדיקלית באמנות אימפרסיוניסטית, עניין שכנראה ידחה – כי לא ממש נושא שהולך יד ביד עם קניבליזם פעיל של ניקוי ראשי גרעין כתומים מבפנים. עוד מטלה שמתוקף הנסיבות התחייבה להיום והכשרה שלמרבה המזל, עברתי עוד בישראל ואני מודעת לחלוטין לכך שמבחינת ביטחון פנים, העובדה שאני מעלה את זה כאן, מהווה תקדים למשהו שיכול לסבך אותי כהוגן. אבל הֵי – הרי כל פקיד אף בי איי מתחיל יודע שיש פה ביערות טיפוסים הרבה יותר מסוכנים ממני.

הוא תמיד צוחק כשאני מספרת לו שהייתי פעם חיילת,
כך שבהתחלה היה לגמרי בטוח שאני משקרת בנוגע לראשי הגרעין

בכל מקרה, עד שיתחילו במעצרים (או בגיוסים) וכפי שמלמד הניסיון ולא בפעם הראשונה, הכפייה האמנותית – בניגוד לאחיותיה בעלות עורף הפַּר – מריחה נהדר ולבסוף גם קוצרת פופולריות ומזכה בתחושת שימחה.

זה היה סיפור עם דלעת, לא יותר

חברה ביקשה ממני לכתוב פוסט על הדלעות בחיי. היא טענה שאני דוחה את זה כבר המון זמן ועכשיו, אחרי שסיפרתי לה ברמז על האחרונה, הודתה בפני שהסקרנות הורגת אותה – איך זה עם דלעת? ספרי כבר!
אז לומר את האמת, ליחסים אינטימיים איתן, הבשלתי רק השנה וזאת למרות השהיה הממושכת (כמעט שמונה שנים), באזור בו דלעות מכל הצבעים והמינים, הן מזון חורף בסיסי. אבל אני התעקשתי להימנע, אולי מהסיבה הנוקשה שאצלי בראש, עוד מהבית תקוע המשפט העוקצני – "יש לזה טעם של דלעת" – שפירושו, תפל ולא סקסי בכלל.

בסתיו, יצאנו לקטוף את הכתומות הענקיות – לרוקן ולחרוץ להן את הצורה, כדי לדחוף נר שיבער בתוכן בליל כל הקדושים (האלווין). כמו כולם, בסגנון – ברומא היֶה רומאי. אז, עוד רק השתעשעתי ברעיון הקירבה ואפילו הצטלמתי כאילו שיש בינינו משהו.

נו, מעניין מה פרויד היה אומר על זה…

 סימולציה על יבש

משה נקט ברצינות אתגרית, לקח צעד קדימה את תחביב האפייה החדש שלו והכין פאי דלעת – שזה אחד הקינוחים הפופולריים ביותר בעונת החגים פה וגם אחד מפערי התרבות הקשים ביותר לעיכול – טעם מוזר מאוד, אך הטאץ' הביתי הוביל קלי קלות להתמכרות מרצון ותוך יומיים שלושה, כבר נהיה לי די ברור עמוק בלב, שמתפתח קשר.

ואז הגיע החורף, הקור בחוץ האיץ להתכנס ולבשל, אך ירקות במחירים מופקעים וטעם של פעם מציפים את הַסוּפֶּרִים בעצב. קילו עגבניות בשמונה דולר, כל מלפפון חיוור בדולר שמן והבזיליקום נעלם. רק ערימות של דלעות צבעוניות משלל זנים, שנשמרו מעולה מהסתיו, זורחות וקורצות בתוך ארגזי ענק במחירי יום חול – ועוד אורגני ומקומי, אז איך אפשר לא להתפתות?

בהתחלה טבעי שבָּצנוע ובָּנוזלי – מרק, מרוסק גם עם בטטה – ליתר בטחון, אחר כך בָּנקי – נטו חצאי דלעות קטנות אפויות עם פלפל, שום ושמן זית (לא בטלוויזיה, אמיתי…) והשבוע, סוף ינואר – פריצת דרך של ממש – דלעת במילוי בשר, שזה לפחות מבחינתי – ללכת עד הסוף.

קמפינג – פרק 68: הצריף של תמרי

לקמפינג – פרק 67: פגישה בכפר / עופר גורדין

את הביוגרפיה של דורה אני שומר ליד המיטה. היא הייתה אהבת חיי, את יודעת. לפעמים באמצע הלילה אני מדליק אור קטן, מציץ פנימה ורואה. לפני המלחמה ניצלנו את החוף בנורמנדי כמו שצריך – שמשיות, עפיפונים, אגסים, יין, באגט, קממבר ובחורף הבהייה המחובקת מבעד לטיפות. היא הייתה יפיפייה. חד פעמית. חמוד פרנסואה, מספר עליה הכל, שלא תהיה אישה אחרת בינינו וגם מתקתק על המסך שהוא שולח לי עותק של הספר. אני קוראת צרפתית ובווילונות השקופים, שקיעות של תחילת נובמבר. סתיו. קל לי לדמיין את שניהם בשלכת זרה, כלומר באחת צבעונית ומתעתעת.

צבי מאוד מעוניין לתרגם את 'דורה'. בהחלט, טקסט מרתק, תמרי. אם נקבל את התרומה מגרמניה, תוכלי להפוך את זה לאחד מהפרויקטים של "הצריף של תמרי" (סדרה חדשה בניהולי, עד כה בגדר פנטזיה). הברקה בעייתית של צבי – אני מתכוונת לשם, מה אני גננת? ברור, לא משנה כרגע, העיקר הרעיון -ספרות נשים, או ספרות על נשים. מתאים לי – אני אישה, לא? אם זה לא היה צבי, הייתי פוצחת במתקפה פמיניסטית, מה הקשר ו-אני יכולה לעבוד טוב מאוד עם חומרים של גברים, למשל מלחמות או ספורט, אבל אין לי כוח, להתווכח. הוא צודק ולא מתבייש לצמצם עיניים כדי להריח – הרי מדובר במוטיבציה שהיא בנשמתי – אם אקח חלק בפרויקט על דורה, פרנסואה יאהב אותי לנצח.

קיוויתי שיעבור בשקט, אבל עופר התקשר על הבוקר (מאיפה השיג את המספר שלי?), הוא רוצה להיפגש איתי. למה ברחתי ככה מהתערוכה שלו, אתמול? ….צופה כל כך אקטיביסטי עוד לא היה לו… מצחיק מאוד, עופרון (לזכר הימים הטובים). הרגשת שאת נחנקת? טוב תמיד היית קלסטרופובית, לא? …אני מודה שהחלל שם יצא קצת דחוס, גם לטעמי, אבל מה חשבת, חוץ? זה מורכב… (שוב חיפשתי מוצא) מאוד חזק, ניסיתי. הוא קנה את זה (כמעט קלישאה, אבל לא פחות מאמת מגולפת – שאמנים צורכים אהבה לפי קילו – גם אם היא מרומזת). ראית את האיש שבא איתי? במאי גרמני. הוא יעשה עלי סרט, ילווה את העברת המיצב לברלין. אני אחזיר להם את השעונים הארורים שלהם והם אולי יחזירו לי כמה זוגות נעליים… משתלם לא? מה דעתך? נהדר… או שאולי מילה אחרת. ומה אִיתָך? אה… משונה שגם לי יש עכשיו עניינים עם אירופה. באמת, מה? מערבבת ביזנס ופלז'ר, השבתי באינגלוז מטומטם.

לקמפינג – פרק 69: חרסינה / עופר גורדין

בכל זאת זה צובט בלב

פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה – נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים – שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?

איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני בערך שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.

אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.

בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט – דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום.
הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.