אבל את המגע (הטאץ') האמנותי הרוויחה דווקא בטכניון בחיפה – שם העבירה לאחר כמה שנות הצלחה בתחום, קורס מבוא לעיצוב במתכת במחלקה לארכיטקטורה שנה א' – ולקראת האביב פגשה חזיתית את מה שהכרמל יודע לעשות לךְ אם את פנויה. רגשית כמובן, כי מעשית היא לא הייתה פנויה. אבי כבר נסחב אחריה יותר משבע שנים, מתוכן שלוש של נשואים ובימים שהיא הייתה נשארת ללון בחיפה היה מתקשר או מסמס לה כל מקסימום שעתיים היא לא מגזימה, עם שאלה או בשורה טריוויאלית אחרת.
אז בדרך כלל באולמות הסטריליים של המחלקה, אבל ביום סיור אחד עם הסטודנטים ברכס הכרמלי לאחר סקירת יסודות במנזר של המוחרקה כשהמשיכו לסריקת חורש טבעי שספג על בשרו את השרפה האיומה היא פתאום הרגישה את הטרנספורמציה מבפנים ובקשה מכולם סליחה. היא הייתה חייבת כמה דקות לעצמה, הים התיכון נשבר לתוך האופק הרבה מעבר לפרופורציות, כאילו הוא אוקיינוס ובקצות אצבעותיה דגדגה בערה שקשה לתאר, ליצור מכלום בשביל כלום. וכשאבי מעצב תעשייתי בעצמו, התקשר תוך לא יותר משעה לספר לה על הפתיחה לתערוכה של דניאל ג. שלמד איתם ועכשיו מעצב מיניאטורות של שעוני יד וקיבל חלל מדהים ביפו להציג את ההישגים הנמכרים שלו לחו"ל – כשראתה את המספר על הצג פשוט לא ענתה, לא היו לה מילים בשבילו, אפילו שהוא התקשר מהבית שלהם בכפר סבא. עיר נורא נחמדה.
כבר היה יום חמישי וסוף שבוע מלא משמעויות ומשפחה שני צדדים עמד לה מול העיניים והיא חשבה שהיא משתגעת איך תרוקן אותו, במיוחד כיצד תשתיק קצת את אבי שיפסיק לקדוח לה חורים טרנדיים בראש ולא ייתן לה לחשוב ריק. בנוסף, מלבד אותה פנטזיה למחוק מסרים תרבותיים וציבוריים היא מצאה את עצמה משרבבת את האותיות כ', ר', מ', ל', כמו איזה פסיכית שנדפק לה הראש בהודו מרוב צ'אי מסאלה. ואפרופו מסאלה באמת לא היה לה עם מי להתייעץ חוץ מעם שיפרה המורה המעולה שלה ליוגה שהייתה חריפה מנטלית אך לחלוטין לא מחוברת, זאת אומרת לחיים שלה באופן פולשני ושפרה ישר אמרה – תיסעי, תעזבי את אביל'ה בבית ותיסעי. לאן לנסוע, שיפרה? לכרמל או להודו מה שיותר קרוב בשבילך, את חייבת את זה לעצמך.
מתמיד הייתה בחורה רגליים על האדמה ולמרות הנזקקות הזמנית לעצה דחופה לא היה קשה לברור את האורז מהעדשים, הרי כל מורה מתחיל ליוגה יגיד לך 'להודו' והיא ארזה מזוודה קטנה ועל שבת בבוקר הטיסה את עצמה לשפיץ של האוניברסיטה בחיפה הבניין המכוער ששובר את הנוף ומחודד מרוב אתיקה עד למחט דקיקה שלא רואים. שם בדיוק, על הקצה, התיישבה מרפדת תחת בכרית שקופה והתחילה לפסל מהזיהום הצפוף חמסות שש אצבעות ללא עין הרע. היא לא הייתה באותו הזמן במחזור וגם לא פעלה מתוך אנרגיית מיחזור מאגית, אלא בנטו הכי שפוי ואפשרי, יצרה לעצמה אירוע מכונן, פרטי מאוד, של אמן נולד.
אומנית זעירה 
