אבישלום היפה

הם היו חבורה של חמישה משיחיסטים, תחרות לא פשוטה על תשומת ליבו הרחמנית של הבוחן מלמעלה, חוץ מאבישלום היפה שאף אחד לא העלה בדעתו שהתמקד בסתר ליבו דווקא באלוהים שביסוד הדברים שעל ובתוך הקרקע. הוא לא חשף בפניהם איך הוא מנשק בלילות בסיסי גזעי עצים, בעיקר פיקוסים שיש להם כוח כביר בשורשים ושיכולים להרים בית שלם אפילו כמה קומות ואיך הוא נכנס לאקסטזה מביקור במערות ברגע שכבר לא רואים את אור חור היציאה. טוב, אפשר להבין, אם היה מגלה להם היו חושבים שהוא פרימיטיבי.
ולא סתם קראו לו ככה, אבישלום באמת היה מאוד יפה. כמעט לא ראו עליו שהוא משיחיסט, הוא לבש כובע קש במקום כיסוי ראש מהסוגים המקובלים בתור וריאציות, כולל את אלו הסרוגים והרקומים הודי והחזיק צמה דקה עד התחת.

tree-of-life-hansa-card-w-b

ונירית הנמוכה עם עצמות הלחיים המחודדות, שעבדה במשתלה ליד הצומת כבר עלתה עליו – איך שהוא בא לפחות פעם בשבוע, לא בשבת ברור, לברר כאילו פעם ראשונה על זנים חדשים, אם במקרה הגיעו. היא משוחררת כבר שנה וחצי מהצבא וכמה מחסומים יותר מדי עשו ממנה מועמדת ראשית לדוקומנטרי שהולך להתחיל להצטלם בסתיו, אחרי שמתן כ' הבמאי שהחליט לעשות בכל רף מחיר, יחזור מגיוס כספים המהול בחופשה באזור מונטריאול. יש לו משפחה וקשרים שם.

וכאילו לא היו דברים מעולם באותו שלישי שְרָבִי כשהוא הגיע, היא הרגישה סקרנות כמו אנתרופולוגית מול דמותו היפה והקדימה אותו עוד לפני שהספיק לשאול. קיבלנו זן חדש של ערבות בוכיות, זה יכול לעניין אותך? אבישלום היפה הסמיק, העביר את הצמה קדימה והתחיל למולל כאילו הוא מוסלמי שממזמז למחרוזת תפילות בתחתונים והוא בחיים לא, ברור שלא!

היא הבינה שזה אומר שכן, שזה מעניין אותו, למרות שזה היה לגמרי לא – נקבות בוכיות מעולם לא השתלבו אצלו בחזון. רק מתוך נימוס, כי בכל זאת קודים ואבישלום היפה מאז ומתמיד נעים הליכות והלך אחריה לאזור של שתילי העצים בשלווה שכבר לא רואים היום וכשעברו ליד שורת הזיתים הוא נעצר לרגע והיא אמרה – מהרי יהודה והוא חייך אליה כל כך לעומק עד שהיא כמעט סיפרה לו על הסרט.

לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל

דיינה לא יהודיה, אך נולדה בדיוק בט"ו בשבט של שנת שבעים ואחת ומקרי או לא, הפכה למטורפת על עצים כבר בגיל צעיר. לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל – הכל וזה צמח עוד ועוד עם השנים ובקולג' כשסטיבן התאהב בה, היה לו ברור שהוא נקשר לאשה שכולה יער צפוני מערבי וזה הלהיב אותו מאוד, במיוחד המחשבות על המגוון שאפשר לעשות עם מייפל. טוב, סטיבן היה טעון בהמון רצון טוב.

לפעמים לא ידעה איך לאכול אותו, כל כך רומנטי, הרגישה עצית לידו. אבל בסך הכל הלך ביניהם לפי הסדר וכמתנת חתונה או משאלת לב, נטע מול לשעבר ביתה של סבתו ועכשיו רשמית ביתם, מעבר למדרכה, מעגל עצי צפצפה ובמרכזו ספסל ואבני מדרך. חברים אמרו לו שהעצים לא יוכלו לצמוח כמו שצריך כל כך קרוב אחד לשני, שישתול מאחורי הבית איפה שיש מספיק מקום, אבל הוא לא הקשיב והתעקש ששם כי רצה שכל מי שיעבור ברחוב ידע כמה הוא אוהב וכשדיינה ראתה את השתילים הקטנים רוקדים במעגל עם הספסל לקראת עתיד קסום, עלו בעיניה דמעות שמחה שכן ידעה שעשתה את הדבר הנכון – לעולם לא תמצא מישהו שיאהב אותה כמו סטיבן.

אבל אבחנות לחוד ומעשים לחוד – קצת אחרי ט"ו בשבט, מקרי או לא – בולנטיין דיי (חג האהבה) שנתיים אחרי שנטע בשבילה, היא נכנסה עם המרצדס הישנה למלא דלק ואחר כך למשתלה לקנות עץ בונסאי שכופפו לצורת לב, מתנה לסטיבן ובחור ישראלי בשם אלון שעבד שם במקביל ללימודי יערנות מטעים וצמחי נוי תואר שני באוניברסיטה הסמוכה, מלגת הצטיינות, עזר לה כשהתלבטה וכששאלה מיותר לגמרי למה עשתה את זה, מה המשמעות של השם שלו בעברית, השיב בשפתיים חכמות – Oak (אלון) וכבר לא הייתה דרך חזרה.

זה היה לפני יותר מחמש עשרה שנה. דיינה קיפלה הכל, עזבה את סטיבן באמרלד ועשתה עלייה עם אלון רחב הכתפיים לרחובות הפקולטה לחקלאות, הוראה. לאחר שנולדו להם תאומים והיא שקעה בדיכאון מדינה, זה הפסיק לעבוד. היא גם לפני לא התחברה לעצי הוושינגטוניה והזית, שאמנם היו אקזוטיים בעיניה אך לקו בכובד ולא היו בידיה כלים לשאת, עד שלקחה את עצמה ואת שני הבנים אורן ושקד לאמריקה שלה, שיגדלו ליד יערות אמיתיים ושאם אבא רוצה שיבוא לבקר בחופשים.

חצי שנה לאחר שנסעה עם אלון לישראל, סטיבן עזב את הבית ברחוב אמרלד. מכר, לא יכל לפגוש את הזיכרונות ועזב לעיר אחרת. לקחו לו כמה שנים טובות להאמין שוב לבחורה ובנוסף הוריד אותו לגמרי מהעץ של נשים שמחוברות לטבע, צרה בפני עצמה. אבל ספסל האבן והצפצפות עדיין שם והאנשים שגרים מולם לא מאמינים ביד המקרה.

נורטון הצעיר

מכל המקומות שאפשר, הוא עבר לגור דווקא כאן. קראתי על כך במדור התרבות של המקומי ואז יום אחרי ראיתי אותו בסופר ולא שהרבה מכירים אבל אני זיהיתי כי הפורטרטים העצמיים שלו, במיוחד אלו עם עצמות האדם נחרטו אצלי בתודעה של העצמי האמנותי וניגשתי לא אופייני לי לצד המדפים של הפסטות ורוטב העגבניות והעזתי, סליחה אבל אתה נורטון הצעיר. כן, זה הוא.

את צילומיו של נורטון הצעיר הכרתי כשבעצמי הייתי פרגית בקורס בחירה בתולדות הצילום העכשווי, נכון לפעם. הוא היה אז קצת פחות מארבעים ונחשב לגמרי אמן צעיר. לחצנו ידיים והוא שאל מי ומאיפה ומה אני עושה. באמת??? הולי קאו שלימדו אותו בג'רוזלם! לא, הוא לא היה, אבל מתכנן להיות וביקש לראות עבודות שלי. אמנם למדתי פיין ארטס כלומר אמנות פלסטית וביומרה לגבוהה, אבל היום התנצלתי, אני זעירה. במקרה היה לי בתיק כרטיס ברכה של הקולאז' עם העכברה והרכבת והראיתי לו. הרגשתי כל כך חשופה.

נורטון הצעיר גיחך שיניים צהובות והדליק ג'וינט גלויה מחוץ לסופר. חמוד מה שאני עושָה למרות שהוא שונא להתעסק בקטנות, אבל אם אני רוצה הוא מקים פה עכשיו תערוכה בגלריה של האוניברסיטה, בא לי לראות? הוא צריך לחתוך לשם עכשיו, ענייני תאורה. בטח שבא לי, עדיין לא מאמינה – זה נורטון הצעיר!

רוני קריספל אמן ישראלי ששמו מכבד תערוכות יחיד קבוצתיות ולמד בשנות השבעים צילום בניו-יורק וחזר לארץ ללמד אותנו את תולדות העכשווי, חבר שלי בפייסבוק. מאז שהתחברנו – הפייס המליץ כי יש לנו הרבה משותפים, לא הייתה בינינו שום תקשורת אבל עכשיו ברור שהגיעה העת וכתבתי לו. היי רוני, אתה לא מאמין את מי פגשתי פה היום. הוא באמת לא האמין והאמת שהתאכזבתי כשהבנתי שאין לו מושג מי אני ויותר גרוע מזה. אפילו שהוא אמר שהוא זוכר אותי, לפי השאלות שלו הוא בלבל אותי עם דנית אברהמי שלעבודת הגמר שלה הצטלמה מנקה את השירותים של כמה משפחות ערביות מעבר לכביש, בכפר עיסאוויה כשלגופה לא יותר מסינר עם מגן דוד מדמם והיא מתכופפת הרבהזה נכון שהיינו אז קצת דומות מבחינת מראה – נמוכות, קארה שחור ומשקפיים, אבל איפה דנית ואיפה אני. עד כמה שאני יודעת כמה שנים אחרי, היא עשתה פרסה חדה ועמוק בבית"ר עילית.

זיכרון באבן אדומה / נורטון הצעיר / 2012

כאן גרו  / נורטון הצעיר / 2012

עצים בבית הקברות / נורטון הצעיר / 2012

הצעיר כבן שישים, לא מציג יותר פסיכולוגיה של פורטרטים עצמיים כמו אלו שגרמו לי בעבר להתאהב בו מרחוק ובכלל בגלריה אמר לי שהוא שונא את החומר שפרסם אותו, אבל זה לא לציטוט. היום, אולי בגלל שהסמים יותר טובים, חריצי חיוך פלחו את לחייו, הוא מעדיף חומרים מתים – אנשים לא מעניינים אותו, אין לו אפילו סבלנות לשמוע מוזיקה ווקאלית, רק אינסטרומנטלי. על קצה הלשון רציתי לומר שיש קשר, הרי הפורטרטים העצמיים שלו משנות השמונים עם העצמות, כך שהרומן שלו עם המוות לא מהיום, אבל הוא בדיוק אמר שהוא חייב להרים טלפון לגלריסטית שלו בסן-פרנסיסקו ומתוך הכרות עם התחום רעננתי לעצמי שאני לא שם בשביל להשמיע. 

בכל זאת זה צובט בלב

פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה – נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים – שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?

איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני בערך שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.

אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.

בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט – דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום.
הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.

באמת הגזמת דויד!

"ככה זה מתחיל בקטן, בקצוות. קופא בלילות ומכתים, לפעמים בהמשך מאדים. ממש עכשיו עכשיו זה קורה. הם כבר קלטו את כיוון הרוח וצניחת הטמפרטורות בלילות היא כבר 'חדשות ישנות', אבל כמו שמועה טריה הם מעבירים את הקוד מאחד לשני. אח"כ יקחו נשימה עמוקה ויתחילו עם זה. בטח שלא, לא כולם מגיבים אותו הדבר, אחרי הכל לחלקם פלומה רחבה, לאחרים משוננת ולמספר לא מבוטל עלים בצורת לב*. "מצפונקיקים" קראנו להם בשנה שעברה. לא שאני מעודדת הכללות ובכל זאת, זה התאים להם, כל הזמן היכו על חטא ודבקו באיזו האשמה עצמית-קולקטיבית. נודניקים אפשר לומר. לעומתם, במבט של שניה, יכולת לזהות את עלי המייפל – אלו יודעים את העבודה, זן ברזל, כל כך מאורגנים על אמירה ברורה. איזו רהיטות. פשוט תענוג. בדיוק, כמו זה על הדגל של קנדה".

ככה זה מתחיל – עלי המייפל

בחיי שהוא לא ידע אם היא סתם מבלבלת את המוח או שהיא באמת מנסה לומר לו משהו שמחזיק מים. במחשבה שניה, מתאים לה. בזמן האחרון היא כל כך מגזימה עם כלבים, קוראת בשירת ימי הביניים ועכשיו יופי! גם מאבדת אורינטציה בגלל עצים… בכל זאת הקשיב. מחזיק שקית מלאה בגרעיני דלעת בשרניים, הביט בה ופיצח (אולי היא רוצה להגר לקנדה?).

"זה הולך להיות כל כך צבעוני בקרוב, כמו פוסטר שאי אפשר לשמור…." , מה פתאום! היא לא מעונינת בשום תיעוד בורגני, אין בכלל על מה לדבר! היא לא הולכת ליבש אותם ולהדביק אותם אחר כך במחברת מבושמת. "זה רעיון כל כך פטרוני מצידך, דויד!"
כמה ענינה אותו השלכת אי שם ביבשות הצפוניות? כקליפת השום, כמו שאמרו חכמים ממנו. הוא לא אוהב שינויים וגם לא בנוי להשפיע. בכל זאת הרגיש דרמטי – כלומר חצוי בכל הנוגע לבת שבע.

*(למשל עלי ה Catalpa speciosa)