עץ חנוכה

את חצאית המכנסיים המיליטנטית, הכרתי עוד בארץ כשנתנה קורסי מבוא בזמן שלמדתי תואר ראשון בחוג למיגדר פלסטי. כבר אז בלטה כאחת מאותן הנשים שתתמסרנה לנצח לשרשראות חרוזי קרמיקה ולגרבי ניילון ובלי קשר כולם ידעו שהקפידה לשחות בברכת האוניברסיטה ולשכב עם הדיקן שהיה נשוי פלוס שניים וכלב רופס תקציבים של שרת החינוך באותה התקופה והמלגות שחולקו בקמצנות היו על בסיס צמוד קרקע תמורת חומה.

אבל אני קיבלתי מלגה לשנה מלאה על בסיס מקום פנוי ממקור לא ידוע. לאוניברסיטת ייל שבניו הייבן, קונטיקט. עוד מקודם חיבורים מאולצים ריתקו אותי בעיקר סביב כל הנוגע לסמלים ריכוזיים מבחינה תרבותית, אבל קורסים כמו – התאוריה של הקהילה, הכנה למופשט, צבע על פני כתם ומשהו כמו – אקלים מדיני ופעולת היצירה – פשוט שינו את חיי ועשיתי ימים כלילות בספריה הענקית עם מנורות השולחן הירוקות ובפועל – במאבקי תרגום של שמות גוונים.

אך באופן מפתיע, דווקא הציור הקטן 'עץ חנוכה' (Hannukah Tree) שציירתי באותו החורף במעונות המחוממים למעלה מן הדרוש טרף אסימטרית את הקומפוזיציה. מה שהחל כבדיחה מילולית עורר כעס רבתי בקרב סטודנטים יהודים שראו והטיחו שנפגעו עד עמקי זהותם ובהשתאות בלתי אמפתית אצל חוגגי הכריסמס. עד כדי כך שלא העזתי להראות את פני במסיבת חנוכה של האוניברסיטה וכמשלים – אף אחד גם לא הזמין אותי לתלות איתו אורנמנטים נוצצים על עץ מוֹלד.

לא היה קל אך זכרתי את שנשאתי איתי מהבית בישראל, שמה שלא הורג מחשל וכשנותר לפני רק עוד סמסטר קיץ, היה יותר מטבעי שאכנס עם הראש בקיר ואקח את הקורס 'יהדות, פסל ותמונה' של פרופסור גלית מישראל, שמקביל קיבלה שם משרת קבע שמנה. ולא שהקפיץ אותי הממד האישי, אלא הגיבוב הרעיוני. ולמרות שהיה ברור שלגמרי עדיף לי לא להתיר כל רסן מחוץ לגבולות שישים ושבע, איפה שכל ישראלי שאתה פוגש הוא אח שלא מרצון, התרתי.

כי פרופסור גלית ליקטה כמה אמנים יהודים, במקרה כאלו שאהבתי וביצעה בהם שחיטה כשרה לטובת התאוריה המופרכת שלה בנוגע לתת מודע אתני שמכיל את הדיבר השני. אצל כל כולנו, בני ישראל באשר הם. למשל, היא הפכה את ג'ודי שיקגו לסוכנת מִקווה ואת מארק רותקו שעבודותיו המאוחרות נמצאות בקפלה ציורית בטקסס, לנביא זעם. היא אפילו העזה להשחיל ברמז דרך מושג 'העצמי' בפסיכולוגיה הרהורים בנוגע למניעי התאבדותו. טענה שהיהדות ההלכתית, גם אם איננה ממומשת באופן מסורתי מבצבצת מבעד לקוריהם של החילונים ביותר מבין אמניה ומקימה בהם קונפליקט עם המימוש הוויזואלי המתחרה בשכינה.

ג'יזס קרייסט, חרוזית! איזה שטויות! בשיעור השלישי היה לי ברור שאני מוכנה להקריב את עתידי האמנותי על מנת להשתיק את הפרה. אומנם לא נולדתי בירושלים או בחצור הגלילית אבל הכנתי אזכורים מתוך ספר הכוונות של הקבליסט, ר' אביתר רזיאל חובב האיקונות. וכך הוא כתב: 'התמונה אינה חוצבת צללים והפסל איננו אספקלריה נבובה של השם. נהפוכו ונחכימא, כי מעיד הדבר על פריון הרוח שניגר בכוונה משמיא. ועל כך יש להוסיף ולאמר – העיקר הכוונה, העיקר הכוונה'.

היא התנפחה כמו משוגעת והפגיזה עם ה'לא רלוונטי' המייגע ושלעומת רזיאל המקושט – חוקרים רבים הרבה יותר מוערכים מניחים ש… והטונים שלנו טיפסו הרבה מעל מה שאוזן אמריקאית מכוונת לשמוע וסטודנטים מסביב החלו להזיע ברקות ולהסמיק מרוב מבוכה עד שעברנו לכמה משפטי שטנה בעברית והצלחתי להכניס לה שגם 'לא תנאף' זו דיברה ששווה דפיקה.