נורטון הצעיר

מכל המקומות שאפשר, הוא עבר לגור דווקא כאן. קראתי על כך במדור התרבות של המקומי ואז יום אחרי ראיתי אותו בסופר ולא שהרבה מכירים אבל אני זיהיתי כי הפורטרטים העצמיים שלו, במיוחד אלו עם עצמות האדם נחרטו אצלי בתודעה של העצמי האמנותי וניגשתי לא אופייני לי לצד המדפים של הפסטות ורוטב העגבניות והעזתי, סליחה אבל אתה נורטון הצעיר. כן, זה הוא.

את צילומיו של נורטון הצעיר הכרתי כשבעצמי הייתי פרגית בקורס בחירה בתולדות הצילום העכשווי, נכון לפעם. הוא היה אז קצת פחות מארבעים ונחשב לגמרי אמן צעיר. לחצנו ידיים והוא שאל מי ומאיפה ומה אני עושה. באמת??? הולי קאו שלימדו אותו בג'רוזלם! לא, הוא לא היה, אבל מתכנן להיות וביקש לראות עבודות שלי. אמנם למדתי פיין ארטס כלומר אמנות פלסטית וביומרה לגבוהה, אבל היום התנצלתי, אני זעירה. במקרה היה לי בתיק כרטיס ברכה של הקולאז' עם העכברה והרכבת והראיתי לו. הרגשתי כל כך חשופה.

נורטון הצעיר גיחך שיניים צהובות והדליק ג'וינט גלויה מחוץ לסופר. חמוד מה שאני עושָה למרות שהוא שונא להתעסק בקטנות, אבל אם אני רוצה הוא מקים פה עכשיו תערוכה בגלריה של האוניברסיטה, בא לי לראות? הוא צריך לחתוך לשם עכשיו, ענייני תאורה. בטח שבא לי, עדיין לא מאמינה – זה נורטון הצעיר!

רוני קריספל אמן ישראלי ששמו מכבד תערוכות יחיד קבוצתיות ולמד בשנות השבעים צילום בניו-יורק וחזר לארץ ללמד אותנו את תולדות העכשווי, חבר שלי בפייסבוק. מאז שהתחברנו – הפייס המליץ כי יש לנו הרבה משותפים, לא הייתה בינינו שום תקשורת אבל עכשיו ברור שהגיעה העת וכתבתי לו. היי רוני, אתה לא מאמין את מי פגשתי פה היום. הוא באמת לא האמין והאמת שהתאכזבתי כשהבנתי שאין לו מושג מי אני ויותר גרוע מזה. אפילו שהוא אמר שהוא זוכר אותי, לפי השאלות שלו הוא בלבל אותי עם דנית אברהמי שלעבודת הגמר שלה הצטלמה מנקה את השירותים של כמה משפחות ערביות מעבר לכביש, בכפר עיסאוויה כשלגופה לא יותר מסינר עם מגן דוד מדמם והיא מתכופפת הרבהזה נכון שהיינו אז קצת דומות מבחינת מראה – נמוכות, קארה שחור ומשקפיים, אבל איפה דנית ואיפה אני. עד כמה שאני יודעת כמה שנים אחרי, היא עשתה פרסה חדה ועמוק בבית"ר עילית.

זיכרון באבן אדומה / נורטון הצעיר / 2012

כאן גרו  / נורטון הצעיר / 2012

עצים בבית הקברות / נורטון הצעיר / 2012

הצעיר כבן שישים, לא מציג יותר פסיכולוגיה של פורטרטים עצמיים כמו אלו שגרמו לי בעבר להתאהב בו מרחוק ובכלל בגלריה אמר לי שהוא שונא את החומר שפרסם אותו, אבל זה לא לציטוט. היום, אולי בגלל שהסמים יותר טובים, חריצי חיוך פלחו את לחייו, הוא מעדיף חומרים מתים – אנשים לא מעניינים אותו, אין לו אפילו סבלנות לשמוע מוזיקה ווקאלית, רק אינסטרומנטלי. על קצה הלשון רציתי לומר שיש קשר, הרי הפורטרטים העצמיים שלו משנות השמונים עם העצמות, כך שהרומן שלו עם המוות לא מהיום, אבל הוא בדיוק אמר שהוא חייב להרים טלפון לגלריסטית שלו בסן-פרנסיסקו ומתוך הכרות עם התחום רעננתי לעצמי שאני לא שם בשביל להשמיע.