ללא זדון, רק כגיבוי

באותו ערב נוראי כשהכל התרסק לרסיסים, היא חפרה וחפרה עד שבא לה הרעיון לשכפל לעצמה פרופיל של גבר. כגיבוי.

לגמרי מתבקש. איך לא חשבה על כך קודם? שלכל אישה מגיע לאיזון גם פרופיל של גבר, לפחות על פני הרשת. ומבחינה רעיונית בכלל – כל כך מסקרן.

ו-גם מעולה! היא תוכל להעלות לשם את כל השירים החצי אפויים שלה וגם את הכן אפויים כשתכתוב מעכשיו, כגבר, אולי גם קטעי פרוזה, למה לא? כדי לבדוק בביטחון מסוג אחר, איך זה עובד וכמה אטרקטיבית תהיה בתוך גופו הווירטואלי של איש מילים רב רואי, כי בתוך אישה היא כבר יודעת. שנים ארוכות שהיא מפסטת.

חוץ מזה, הרי תמיד תהתה מה היה אילו נולדה במקום בת רביעית להוריה – בן זכר, מה שכולם רצו שיקרה, הנס הזה עם הזרג. ומה עם שם? הוריה בטח היו קוראים לה על שם מישהו שמת. נורא. רק בגלל שנולדה רביעית יצאה מזה בשלום – אחיותיה רותה, ציפי, וראובנה כולן על שמם של קרובי וקרובות משפחה משני הצדדים. למזלה, סבתה, יוכבד, מתה חודשיים אחרי שנולדה, רק ככה יצאה עם שם נקי כמו ענת. אגב הכי נפוץ בשנתון גילה.

אבל בעצם היא לא חייבת שם מלא, אפשר רק אות ראשונה עם נקודה מפרידה ואז שם משפחה. רק חשוב למצוא שם משפחה עם נוכחות וכזה שתרגיש אליו קירבה אולי כמו זה של עדנה. רוזנטל. היא אוהבת את השם הזה הפורח והלא מעוברת. אבל בעצם למה ללכת דווקא על אשכנזי, למה לא אבוטבול? או אטיאס?

ללא זדון. היא לא תזיק לאף אחד. הפייסבוק ממילא מלא בשקרנים אבל היא תתנהג נחמד. כגבר. ממש שווה. שקט עם המון עומק, לא פרובוקטיבי, אבל כן חריף מרוב רגישות. נעימה.

רק לחשוב על לבוא באחורית למי שהיא כבר מכירה וחברה שנים ומלייקקת קבוע ולתת מעכשיו עוד לק זכרי כאילו בתמימות. אוף… קשה לחשוב על משהו יותר מסעיר מזה.

ותמונות, מה היא תשים בתמונות? היא שונאת צילומים נוסטלגיים ועכשווים עוד יותר, גם בפרופיל האמיתי שלה בקושי יש חצי צילום שלה רוכבת על אופניים, מרחוק, והרוב של החתול שלה ג'ירונימו בכל מיני מצבים אבסורדים ובתמונת הפרופיל שלה יש את הציור שציירה אותה פעם איזו אומנית זעירה. לא דומה בכלל. הכי נוח.

midnight-with-a-cat-cu-s

אז מה היא יכולה לשים לרוזנטל-אבוטבול-אטיאס שלה בתור תמונת פרופיל? אולי… מיקסר ישן, או טוסטר, או מאוורר שיפזר את כל האוויר הדחוס מכל הנודים החברתיים האלו שעם חלקם הצליחה להסתבך בקוצים ובכשרון. כן, כן, זה מה שהיא תשים שם בריבוע של הנעים מאוד להכיר – מכשיר חשמלי, מעמעם מושג, שיחלמו בלילה כל המיוחמות הפואטיות של פייסבוק איך ניראה המשורר המקסים, הצנוע והמוכשר שלה בריל לייף.

היא מסתכלת במראה וצוחקת בקול. לא מצליחה להפסיק ואף אחד לא הצליח להצחיק אותה מאז שהמלחמה המזוינת הזאת התחילה, אבל עכשיו – היא הצליחה את עצמה. ועוד איך היא צוחקת, כמו תותח וגם מזהה בקו הרוכסן איזושהי התעוררות מפתיעה כלפי מעלה.

תמימותו של הסלפי

את מייגן כבר הטרידו לפחות שישה גברים ברשת. רובם יותר מבוגרים מאבא שלה ואת אשלי – הרבה יותר משישה, גם, בכל הגילאים, אולי בגלל שהיא יותר יפה, אם זה נחשב לתירוץ. שתיהן בנות תשע עשרה וחצי, חברות ממש טובות ולומדות להיות שינניות. וזה טבעי בעיניהן, ההטרדות, כמעט כמו לדפוק סלפי בטבע, למרות שברור שהן מעדיפות בעיר. אולי כי בתכלס, הן באות מבתים ששיניים זה לא הכי חשוב, כלומר, חשוב, אבל יותר חשובה המנה העיקרית, למשל ביצים.

רגע, למה הכוונה ב'הטרידו'? סתם, לא מינית, אינטלקטואלית, זאת אומרת רק במילים. כי הן מפרסמות את הסלפיז שלהן ביחד לפחות פעם בשבוע ומקבלות מאות לייקים. וגברים מהמון מקומות בעולם כותבים להן, ושואלים כל מיני שאלות מאתגרות, אם הן תאומות? ומה הן אוהבות? ואיך הן מעבירות את הזמן? ושולחים להן לינקים לכל מיני דינוזאורים, או מה שיותר דומה במבט של חמודות כמוהן, לעופות על סף שחיטה – לדוגמה אחד בשם רוד סטיוארט ועוד אחד ששולחים להן המון – מיק ג'אגר – וואט דה פאק??? הן מצחקקות במבוכה, זה היה פעם סמל מין???

selfy

והכל הלך ממש בכיף ובשליטה עם כל המטרידים האלו, עד ששלשום, אשלי, בשתיים עשרה וחצי בלילה, החליטה משום מה להיכנס ללינקים מלאים ששלח לה איזה סקוטי בן חמישים וארבע, ושמעה פעם ראשונה את 'אנג'י' של האבנים המתגלגלות ואחר כך ישר את 'אני לא יכול להגיע לשום סיפוק' בהופעה חיה. מהתחלה עד הסוף.

באותו הלילה, חלמה שכל השיניים שלה נופלות, מתפזרות ומכתימות בדם טרי סדין עם הדפס של דגל אנגליה ומישהו דוחף לה מנת יתר, עד שהיא עומדת עם הגב לתהום, מצטלמת סלפי עם מייגן ובום מתרסקת אחורה לאפס חתיכות.

כשקמה בבוקר, ממש הרוסה, כתבה לדינוזאור הזקן שלא יכתוב לה יותר, שהיא שונאת את המוזיקה שהוא שלח לה ועל הסיוט שעבר עליה בגלל שהקליקה על הלינקים.

הוא קרא את ההודעה שלה כשהיה באמצע הבירה השלישית שלו, אם סופרים מהצהריים, נפח נוד נוראי, ועיווה את פניו בגועל. כל האמריקאיות הסתומות האלו, הכל יופי חיצוני משעמם וניוון של תרבות רדודה… קצת חושניות אמיתית ותוך שנייה מתפוצץ להן המוח.

בקרון

היא לגמרי בנבכי הספרות הפופולרית אבל לא נוהגת להתנסח באופן ספרותי, אך הפעם הדבר באמת נחת כבד כמו חולד שמתרסק על קרקע בתולית שמשלמים עליה בדם ויזע. וזה קרה בבית התה שבנו מקרון רכבת. לפני שהוא הביא את זה, הוא סיפר לה, שעד לפני שנתיים המקום הזה היה חנות ספרים נהדרת, אבל עכשיו אפילו אם כוס תה עלובה עולה שלושה דולר, זה כבר יותר שווה מלספור תולעים בתוך ספרים שאף אחד כבר לא קונה פיזית בחנות.

tea-house-outside

tea-house-inside


tea-house-inside1

כמי שהוציאה לאור לא מעט נפוחים כמוהו, היא התחילה להריח את המסר. מישהו/י אחר/ת מציע/ה לו פרס על על הבירבורים שהוא כותב ועל אף שהקהל שלו כולל את טובות חברותיה, היא אף פעם, אם לומר בכנות – לא החזיקה ממנו סופר גדול. סתם עוד אחד שמתלבש נכון ושהזרם ישטוף עם הזמן – מה שכן היא לא שיערה שיש לו דעות על תה. עד כמה שהיא מכירה הוא כמעט מחובר עם אינפוזיה לאלכוהול.

tea-house-from-window

אבל זה בכלל לא מה שהוא הלך לספר לה. הוא לא בורח לשום מקום, להפך. יש לו רומן חדש, כמעט מבושל לגמרי על משפחה נורמלית, שהגבר משתגע שם בעקבות יחסים שפיתח בפייסבוק עם גבר יפני שאוסף דיאפרגמות משומשות ומצלם אותן על סיכות, כאילו היו אוסף פרפרים מיובשים. נוצר ביניהם עניין ודברים מתחילים לפרוץ אל מחוץ לרשת.

ובהקשר הזה, הוא ביקש להיפגש איתה. בא להתייעץ, יש לה ראש נקי משטויות ואולי היא תוכל לעזור לו. כי מה שהחל אצלו כרגיל, כתיבה על בסיס עובדתי אמיתי, תוך גלישות לסנסציוני, הפך למציאות. הוא באמת הכיר גבר כזה שאוסף, וגם טוען שכל אלו שהוא מצלם היו בתוך גופן של נשים שהכיר בפייסבוק. כמה דוחה, היא חושבת לעצמה אבל לא אומרת כלום, רק לוגמת אחת גדולה מחליטת הלבנדר עם הרימון סיני, בשבילה ללא קפאין.

tea-house-cups

וכשאשתו גילתה שזה לא שיש לו איזה סיפור אהבה לוהט עם אישה אחרת בפייסבוק, כמו למלא אחרים, אלא שזה משהו יותר עמוק – קשר גינקולוגי על בסיס יום יומי עם גבר אסייתי. היא חקרה ולא הניחה עד שהוא סיפר לה את כל האמת ואז היא השתגעה לגמרי. למרות שהסביר לה – תביני, זה הכל מילים, אני סופר וחייב גירויים, מה את רוצה? והיא אמרה לו את מה שאני רוצה אתה כנראה לא יכול לתת לי, חתיכת סוטה!

בשבילו לשמוע שהוא סוטה, זה כמו לומר לו בפרצוף שאבא שלו מעולם לא אהב אותו. נכון, אבל גם בלתי נסבל. ומה הוא יעשה עכשיו? בניגוד למיתוס, הוא מדבר אליה כבר בעיניים אדומות – רק מתוך תחושת נורמליות הוא מסוגל ליצור. ובלי אשתו איך הוא אמור לראות את עצמו? כְּגֵיי שהיה סגור בארון על בסיס פתולוגי-סדיסטי?

up-girls

tea-house-y-chairs

היא לא הגיבה. מה היה לה לומר? שהוא מגעיל אותה משהו כמו… פי עשרים מלפני שסיפר את מה שסיפר? מצד שני, ברור היה לה שהוא נמצא במצוקה אותנטית. היא התבוננה בצעירות שישבו בסמוך אליהם וחשה קינאה, הן לא צריכות להתמודד עם מה שתקוע לה עכשיו מול הפרצוף.

היא מעולם לא השתמשה בדיאפרגמה כאמצעי מניעה וגם לא התנסתה ביחסי מין בין גזעיים. למעשה כבר כמעט עשר שנים שלא עשתה סקס בכלל. ולא שחסר לה, מרגישה מצוין עם עצמה. היא מו"לית נחשבת ופה ושם גם עורכת, רק את הטובים ביותר שהם גם חברים – לא מגלומנים חסרי כישרון כמוהו, שהיא מחזיקה בלי חוזה ורק בגלל הכנסות יציבות.

חֲבֵרוּת

כשמשיח בן-דוד, אחד שהכירה דרך פייסבוק אמר לה: 'מותק – שֶׁלְּפִי אידרה, אָת דג משוקולד', הבינה שהם לא מתאימים. זה לא שהיא לא אוהבת להקשיב למוזיקה של קורין אלאל, או נמנעת ממתוקים, או שהלכה רחוק מדי וחשבה שהוא רוצה אותה לסבית – אלא ש-סליחה, לא לשווא קראו לה סתיו – היא מאוד סלקטיבית עם גברים וגם עם נשים. את חברותיה הקרובות אפשר לספור על אצבע אחת: אֵליה כהן-לוי (נכון, מסורתית אז מה?). הברייה היחידה בעולם שהיא יכולה לשאת את מחיצתה ליותר משעה וגם לצחוק איתה. הן מסוגלות להיקרע אותנטי, חסר סנטימנטים, מתובל בסירופ רשעות שקרוב לבכי. ולחשוב שְאליה עובדת כפסיכולוגית, כבר למעלה מחמש עשרה שנה, יותר מעשרים מטופלים בשבוע, שעות על גבי שעות של ריתוש הזיכרון בחוריהם השחורים של אחרים ועדיין מצליחה לגעות כמו מטורפת עם סתיו הסוציופתית. לגמרי לא מובן מאליו.
אז אפילו שכהן-לוי מרוב דיבורים על מצוקות של מטופלים, מנטלית לא יכולה להכניס אפילו עוד שיחה אחת עם חברה על ענייני פנים, היא נאלצה להקשיב איך המשיח העיז לזרוק ככה דגים כמו ישו ולא אהבה בכלל את המאבק התאולוגי שפילח בה מצפון, אגב יחסי חברות שאמורים לשעשע. כי מה שסתיו סיפקה לה בדרך כלל – היה זמן איכות של בדיחות מלוכלכות ואינפורמציות בטלות על חופשות מוזלות (סתיו סוכנת נסיעות).
מצד שני, כהן-לוי אישה סקרנית וחקרנית. כך שכבר באותו הערב, ביקשה חברות פייסבוקית מאותו משיח ועל בונבוניירה ישָנה של לשונות חתול, גרגרה בקול למראה אותם תבשילים חילוניים ומילים טְרפוֹת להכעיס שנעץ אצלו על הקיר.

 

הַפוֹרֶל של ג'וֹרְג'

הייתי סקרנית במיוחד לפגוש את ג'ורג'-קַרְנֵי-אָיַל ואת אשתו ג'סיקה-זְהַב-ארנבת שהכרתי דרך פייסבוק לפני כמעט שנה. לא בגלל הַאני החייתי שניסחו, פשוט אהבתי את מה שראיתי באלבומי הצילומים של העבודות שלהם והאפשרות לשוחח איתם על קדרת צדפות וסרטנים (הבטיחו בפרסומים של המפגש שיש מסעדות מעולות בְּיָכַאטְס / Yachats) ולחוש את דגי הקרמיקה של ג'ורג' באמיתי, נשמע כמעט כמו חוויה מטפיזית. אז הלכתי על זה, על הכנס החד שנתי של אמנים זעירים שנוגעים במים.

האביב האיר פנים בגשם זלעפות, רוחות וגאות שמוכנה לטרוף אותך אך ג'יסיקה לא הגיעה, חטפה שפעת יומיים לפני. אבל ג'ורג בא. פאות לחייו ארוכות מבצילומים שהעלה לרשת אבל פרט לכך, לא היו הפתעות. יצאנו לחוף לשמוע את הגלים מקרוב ולהכיר את הרוח. הוא הדגים לי חיקוי ממש מצחיק של בּוּש וזה היה מטעה ומעורר – כי יש המון שיחים על החוף ומסעיר להתבלבל בין חי לצומח.

החוף ב-Yachats אורגון, הרבה שיחים

כן, התהדק בינינו קליק שהתחזק ברגע שהוא שלף מכיס מעיל החצי-חצי שלו, את יקר ליבו המגנט – טְרָאוּטִי (בתרגום לעברית – פוֹרֶלִי), יצירה שלו שלא ימכור לעולם. קורה שבמגנט אחד הכל ברור והחוף עוד הוסיף דרמה והקצין עוצמה. אבל לחשוב שבתום לב הבאתי איתי, דווקא את סדרת כרטיסי הברכה המאצ'ואיסטיים שלי, זו עם הכרישים… לא בדיוק שיא הנשיות… טוב, רציתי ללכת על בטוח, אני חרדתית בגדול ובמקום כמו יָכַאטְס, המוגדר בעשרות שלטים לאורך הכביש כאזור מועד לצונאמי, אני לא אקח נשים מחבקות חתולים ודברים כאלו, כן?

מתוך סדרת כרטיסי הכרישים

הלינה הייתה בבקתות קטנות עם מטבח צנוע, אך מלא בכל הציוד הדרוש. לקראת תנאים כאלו, אני תמיד מביאה כמה מתכונים של עוגיות. למקרה שלא אהיה במצב רוח חברותי, או על כל צרה שלא תבוא. הגשם הכה בחלונות שלכדו בתוכם גזעי עצים גבוהים הנטועים בחול ולא נוצר בנו רעב לפטפטת של אמנים אחרים, אז נסענו עם הפורד הישנה שלי (ג'ורג' הגיע בטיסה, מבוסטון), לחנות המזון היחידה שבעיירת החוף, לקנות חומרים להכנת עוגיות שוקולד צ'יפ ושיבולת שועל.
כשהוצאתי מהמזוודה את המתכון, הוא נשפך לגמרי מיופיין של האותיות העבריות ומן העובדה השחוקה שאנחנו קוראים וכותבים מימין לשמאל. לפעמים אני שואלת את עצמי: מי יותר פרובינציאלי? הפרוטסטנטי הלבן או הציוני הדיגיטלי? בינתיים, כמחווה לתרבות עתיקה, הצמיד את המתכון עם טְרָאוּטִי שלו למקרר ואחר כך נישק אותי המון זמן.

טְרָאוּטִי של ג'ורג' אוחז במתכון

בבוקר הגשם נירגע ויצאנו שוב לחוף. בתמורה לטריק מדהים בערבוב צבעים מלנכוליים שנידב לי, ביקש את הרשימה המלאה של מיני הכרישים ששוחים במימיי הפסיפיק. נתתי לו, בכיף.