טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

nana

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

ימינה במחלף מעלה הדוגית

זה לא אישי?!!
זה הכי אישי שאפשר!!!
קפצו עליה פה אחד, רושפות כמו ארבה,
כשהעזה להפריח,
התרסה מדודה בישיבת הצוות
של 'המכון הפסיכולוגי לפיתוח תרבות וירטואלית אחרת'
(ימינה במחלף מעלה הדוגית, ליד המוסך המרכזי של סובארו).
אז איך בדיוק, את מגדירה 'אישי', ליאת???
השתלחה בה החבילה ממודיעין,
פניה שומניות ושמלתה עמוסה בחבלים
ובאפליקציית שושנים עבודת יד.

 

 

הן היו מוכנות לצלוב אותי!
אני אומרת לך – זה הכל בגלל המיזם של העכבר הסנסואלי!
רותחת, סחטה בערב לבעלה.
טענו שאני יותר שוביניסטית מגבר, אתה מאמין?
מה מאיים עליהן כל כך, תגיד לי?…
פסיכולוגיות – תחת שמן… עם של דפוקות!
מאיר היה עייף.
הסיפורים על האינטריגות בפרויקט
המתמשך והכושל 'עשי זאת ברשת',
כבר שעממו אותו למוות.
איפה הוא היה, כשהיא חתכה ימינה
במקום שמאלה?

קמפינג – פרק 12: האמן ככלב


 

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

אולי גם אני הייתי פעם מעפילה – כי אני זוכרת היטב, את ילדותי המאוחרת בקיבוץ נווה-תלתן. מצד שני סביר יותר, שלו הייתי מהגרת – הייתי מעדיפה את מעלה ההר על פני דרך הים. יפה לראות, איך הכל כמעט מתחבר – הרי רק עכשיו חרשתי את הטקסט הפשוט מעולה (!), של אביתר ב. גלאון (אגב, הטוב ביותר שקראתי מזה לפחות עשור!), שלוש מאות עמוד של תיאור שייט-צלפים מסביב לעולם, בתנאים לא תנאים. תוכן קיטשי, עלאק השרדותי – אני לא מיתממת, אבל איך הוא עושה מכל מילה סנפיר! מופת!

הוא עצמו, יושב כבר כמה שנים טובות בלונדון, ביג דיל מול הביג בן. אז מה? בימינו מייל אחד ואני אצלו בבית. הודעתי לצבי לפני עשרה ימים. אני נוסעת אליו. מחר. לקחתי שבועיים, נראה לי מספיק כדי לבדוק.

שלוש שמלות חדשות בהדפסי אלמוגים, דגים וקונכיות בסגנון הגל הישן, כבר מקופלות במזוודה המשובצת שקניתי פעם ברומא. כמה זמן לא לבשתי שמלה… אולי מאז שהתגרשתי מפרנקי. סימנתי לי אז – קו הפרדה ברור (היו לו מנהגים פרועים) ודווקא עכשיו, מתחשק לי מחדש, לנפנף ברוח בקצת בד עודף. זו אולי יכולה להתפרש כהתקפת נשיות מתפרצת, אבל מדובר אך ורק בשיוף מתוכנן של האינטלקט. הי – אני לא נוסעת עד למלכת אנגליה בשביל להזיל דמעות…

על ספל ארל גריי מר במיוחד, גלאון שופך, שתמידית מאשימים אותו בבריחה – בגלל שנמלט מהארץ מיד אחרי לבנון השלישית… מה שעבר עליו בשירות בעגמומית…. גם הוא טבע בה? לא יאמן! איזה עולם קטן! סיפרתי לו שנסעתי לשם עם גורדין (מכיר אותו מהמוזיאון הימי בחיפה), רק לפני חודש ושראינו את אלזה – מיתולוגיית הרשע בהתגלמותה, אתה יודע…. היה שם מילואימניק אחד, שצווח עלי כמו משוגע שאני זונה, הצחוק שלי הגעיל אותו… אבל בפועל טען שאני מסכנת את ביטחון המדינה… תאר לעצמך – איזה שוביניזם צרוף וכמה שנאה…

לא הרכנתי ראש. ראיתי. לא עניינו אותו הסיפורים שלי. בקושי הישיר מבט, כשהמשיך להקיא את הבליל שלו במרץ, כאילו הוא לא מעלה את אותה הגירה, בפעם המי יודע כמה: "אבל גם כאן אני חי כמו כלב… מה שלא מבינים בישראל, זה שאמן זקוק לספייס ולסביבה עם נימוסים ששזורים במסורת שמהודקת ללב והאנגלים מה לעשות… אלופים בזה!".

בסוף, מכל הבין-לאומיות והגבריות הרוחשת שפיתתה אותי לנסוע עד לשם – הרשיתי לעצמי להרגיש את השורה התחתונה: הוא הריח רע והתחיל אחרי כל כך מעט זמן (!), עם הזיבולים על חיי האמן ככלב דחוי. בערב, לקחתי את שלושת השמלות החדשות והשלכתי אותן לפח האשפה שברחוב אוקספורד (מקום דוחה!), ליד הכלבו המאובן של מרקס-אנד-ספנסר. הכי נוח במכנסיים.

 

לקמפינג – פרק 13: במבי / עופר גורדין

ההכרה

ינשופה סילברמן באה ואמרה לי:
פטישה, אני הולכת על זה – אני לוקחת את הסקייטבורד ואיזה ציפור
וממריאה עם זה,
שלא יספרו לך מעשיות!

את מכירה את מסלול הריצה האולימפי בדרום העיר?
גם מעליו אני חורשת. מטיסה אותה ב 100 קמ"ש.
כי חופש ופמיניזם, חברה יקרה…
זו לא רק הדרך, זו בעיקר ההכרה.

ואחר כך אתן עוצרות במגדלור ובגלידה?
בטח שעוצרות – ציפקאלאך חולות על וניל עם דובדבן בלקני,
ואני את יודעת, אוהבת לצ'פר את הפועלות.
(למרות השם המבטיח, מורכבת זאת כמו אגורה מזויפת בארנק ריק,
אבל מה זה אמביציוזית, דינמית, ורבלית – רעבה – בהינף משפט חונקת רווחים).

בכל זאת עמיתה לנשק, למי השושנים? יש זכר על פס החוף?

יש ויש מרמלדה שלי.
הוא מתופף ומכל היבשת במחול יוצאות.
נתלשו כבר שערות רבות על חשבונו.
עוד מעט יתקינו מדורה.
ואני אגב, מעדיפה את הנהר, את הגדה הערפילית,
לא בכדי נוצותיי מתבדרות.

כשאת אומרת כן *

ארוחת בוקר על הדשא / אדואר מאנה / 1863 – 1862

כן, זו אני האישה הלבנבנה שמסתכלת ישר אליכם. ממש התלבטתי אם לשים את התמונה הזו דווקא – כי לא רואים בה שום באגט, מצד שני – בתמונות האחרות שלי מהזמן האחרון, האור לא נופל בצורה כל כך רכה ומושלמת כמו כאן. חוץ מזה, פה רואים את ארבעתינו (כל הצוות – פאולה, אלן, ז'אן-לואי ואני). אוקיי, עוד הבהרה בקשר לתמונה הזאת  – זה לא מה שרובכם ודאי חושבים. אני יודעת שכבר בנו עליה תילי תילים של פרשנויות, פתחו על גבי החשוף מול לבושם החורפי והמחוייט של אלן וז'אן-לואי קורסים שלמים בתולדות האומנות, אחר כך שבו ונפנפו מולי במחאות על הפקרות, פריצות וניצול ולבסוף הלא יאמן – עברו כל גבול – ניסחו שילוב בזוי ושילחו בי את – "אומנות הפיתוי"! בשינאה ובנחישות התחילו למכור טריקים על חשבוני, עלאק עם ביסוסים היסטורים – החל מטריפת התפוח ויחסי עם זוחלים וכלה בשיווק המהות שלי ושל אחיותי כמין החלש והיפה. פאולה תמיד אומרת שזו קונספירציה פטריאכלית. אני נוטה להסכים ולהוסיף – גם שיכרון כוח של הרע במיעוטו.
בחיי שכמעט הוציאו לנו את החשק – זה הפך להיות קרב כמעט אבוד, על כיצד לאכול את הבאגט ולהשאיר אותו שלם. לכן פתחתי את ה'מרכז לאומנות הבאגט', כי אני בפירוש דוגלת באמירת "כן" לבאגט איכותי. קיראו לי צדקנית, אבל בשביל ריקמה או גובלן מחוטים אמיתיים, אני מוכנה למכור את מזמרת הוורדים שלי. למזלי לא הייתי צריכה לעשות את זה. פאולה שבנוסף לשאר מעלותיה היא גם אמנית מחט מלידה, הכינה לי הפתעה ורקמה על בד גדול (מטר על שמונים!) את "כן לבאגט" שחיברנו ביחד. מיסגרנו אותו אצל פייר ממול והוא תלוי מהיום ממש בכניסה של המרכז, כך שאי אפשר יהיה לפספס:

"כן" – כשיש מזג אויר טוב ואפשר לצאת לפיקניק – שיארוז בסל מפה משובצת, טעם וריח, חוש אסתטי. כשנוח לי להישיר מבט. כשלא ממחפשים בי כפתורים או מטיחים בי סררה או מבוכה (יחי הקימורים). כשיש לאייל הצפון משהו טוב להגיד לי. כשהוא מעניין, נדיב והכי חשוב משעשע. אוי כמה אני אוהבת לצחוק!


* נכתב בהשראת הפוסט "כשאת אומרת לא" של חנה בית הלחמי.

ענין של גאומטריה

בת דודה שלישית שלי, ענת – פזרנית רזה ונמרצת, הזמינה קפוצ'ינו כפול שהגיע בספל רחב כמו מרקיה. כשלגמה ממנו, היה נדמה שהיא תיכף מטביעה את עצמה בתוכו, שוקעת עד מעל הראש בחלב המוקצף מרוב שמחה. בבום זה הזכיר לי, איך כשלמדנו ביחד בתיכון והייתי לפעמים באה לישון אצלה, לפני שהיינו מתחילות לטחון במילים את כל הקולגות המחוצ'קנות אחת אחת, היא הייתה מציעה בטון מתפנק – "בא לך שוקו על חלב חם?", כאילו מובטח בספל המהביל משהו שהוא מעבר לתענוג. לא משנה שאף פעם לא נשביתי בקסמיו של ה"שוקו החם", עכשיו סיפרה לי שהתאהבה בבלוגר אחד מערב-הסעודית. "אחד הכוכבים החזקים של בלוגספוט נקודה קום. חמש עשרה אלף מנויים!"
– "סעודי??? באיזה שפה את קוראת אותו?", מודה – מסרטים אמריקאיים שאבתי את כל הידע המועט שלי על גברים סעודים – באר נפט, שפם, גלביה, כפיה, כסף, גמלים.
– "…. באנגלית, הוא כותב אנגלית מדהימה! תואר שני בארכיטקטורה מברטלט בלונדון", הסמיקה והשוויצה ממש כמו פעם כשהייתה מתפארת בדודים שלה (מהצד השני) שהיו שנתיים בשליחות באוקספורד. אוי-יוי-יוי ….
– "ענת! – ערב הסעודית! – אפילו נאקות לובשות שם רעלות!…"
– "ידעתי שתתחילי עם זה. אז זהו שזה לא מה שאת חושבת בת דודה – הוא פמינסט". היא עמדה לפתוח את הלפטופ החדש שלה, "אני אתן לך לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא כתב על מבנה שהוא מתכנן עכשיו – שלוש קומות ללא פינות עם חדרים עגולים חלונות אליפטים ותאורה עמומה של נורות אגסיות – מקסימום עשרה ואט כל אחת! חלל מיוחד לנשים בלבד. הוא כתב פשוט מקסים על ההשראה הריחמית שמלווה אותו בעבודה על הפרויקט. את לא חושבת שזה מסעיר שגבר יוצר מהרחם?"
… נתתי ביס גדול מדי בגבינת פירורים ופיקפקתי בלב …אהה… בטח איזו אכסנית כלא לכל הנשים שלו, שיסתובבו במעגלים, יחשבו שהן לא רואות טוב בגלל התאורה העמומה יתקלו אחת בשניה ולא יבלבלו לו את המוח… שכחי מזה אחות – המשכתי לכעוס בשקט – אין צ'אנס שאני הולכת לשבור את השיניים על איזה טקסט צבוע על הומניזם נשי באנגלית בריטית מגונדרת ומזויפת.
– "נשמע מענין…"' הצלחתי להוציא.
כבר מזמן היה נראה שפייסבוק לקח מענת את שארית הכבוד העצמי אבל – אדריכל וירטואלי על גמל מוזהב … זה באמת יצירתי… אפשר לומר: הידד! אפילו פואטי.
– "אני מחוקה לגמרי" המשיכה, "זה יותר חזק אפילו ממה שהרגשתי לצביקה. היסטרי. אני לא מסוגלת להירגע בין פוסט לפוסט שלו, כל פעם פוחדת שזו הפעם האחרונה שהוא שם ואז כשהוא מפרסם אני מרגישה כזה אושר, כזו שלווה ואמונה בקיים – דומה קצת למה שהרגשתי באשרם בוראנאסי".
– "אבל זה לא החיים האמיתיים וזה לא וארנאסי – זה כולו בלוג!"
– אז יש לי חדשות בשבילך יקירה: בזמן שכל המדינה הזו תפיץ ריח של עובש מהפה ביום כיפור, אני הולכת לפגוש אותו בכרתים, לראיין אותו למחקר שלי… נכון!" הישירה מבט "הוא גם ממש אוצר …מקצועי בשבילי", גמגמה בחינניות.

השראה ריחמית
ללא פינות

כבר שנים ארוכות היא עובדת על מחקר (לדוקטורט בבאר שבע) על 'צורות גאומטריות ונשים במזרח התיכון'. בפסיכולוגיה בגרוש שברה את הראש איך לשלב את החוש המדהים שלה לעיצוב עם ההערצה הגורפת לדוד מנחם האנתרופולג (אז מאוקספורד, היום בדימוס מחדרה) ולדודה חווה – אישה נקיה מאוד, וזה מה שיצא.
– "לא נכון…" נשמעתי מובסת. אחרי שהתעשתתי, אגב תחושת קינאה קלה ושורפת, ניסיתי לצנן אותה בגורף מהקטע של הבלוגרים.
– "כולם היום, וזה כל כך משעמם כבר להגיד את זה – גרפומנים-מגלומנים ותאבי פרסום והבלוגריסטים הכי גרועים, בחצי קליק כל אחד מזבל על כל דבר, ואין להם אף פעם אמא או אבא זאת אומרת מישהו שמוודא שהם באמת שם. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תפנטזי שמה שאת קוראת זה גם מה שתפגשי – רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. כמו זו ריטה או סימה או איך קראו לה… שכתבה מתכונים עם תמונות נפלאות והכל היה פארש ובסוף הסתבר שזה איזה מוסכניק מובטל שניסה להצחיק את עצמו וגנב את התמונות מספר בישול הונגרי".
היא ביטלה אותי בניפנוף יד – "עם אנשים כמוך לא בונים מדינה, עלי זה לא כל אחד! הוא סוס אציל, דם כחול על אמת!"
כאילו נשארה ברירה, הפכתי דף וראיתי אותם יושבים על החוף. המים היווניים לא מאכזבים – צלולים כמו בפרסומות וכמה נתחי פטה בשמן זית מחכים בסבלנות על השולחן. ענת בביקיני סרוג כמו זה שהיה לה בתיכון, הערבי ביריעת בד לבנה, טבעת זהב ענקית על הזרת ודיבור של פיסטוק חלבי. הוא מתאר לה בנועם את התפיסה האורבנית שלו לגבי הבדלים מגדריים, אחר כך מעמיס מילים רכות על אמו (מוציא תמונה מהארנק) שאופה (עד היום!) את הפיתות-יד הכי טעימות בעולם (‘איזה אישה’) ועל ההרצאות המלאות עד אפס מקום שהוא מעביר בלונדון (‘מת על האנגלים’). הוא צוחק הרבה בזמן שהיא, ציפור גרומה שכמותה, מתבוננת בו בתשוקה, מחשבת בעיניים פקוחות כבר בפעם המי יודע כמה את משפט פיתגורס.

בסתיו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח ואשה אחרת התאהבה במטבח "החדש" שלה. השניה זאת אני. נדדתי כבר בין כמה וכמה מטבחים וצללתי אל תוך מספר לא מבוטל של התאהבויות בחיי והנה עכשיו שוב, בבית שברחוב פוטר אני שדודה לגמרי, עבד נרצע.
זהו מטבח אמריקאי ישן, אבל מאז שכף רגלי דרכה לראשונה על ריצפתו דמויית אריחי הקרמיקה (פי-וי-סי בעברית) – אני למטבחי ומטבחי לי. כמו שכבר טענו לא מעט גברים שעירים לפני – ניראה שמצאתי את מקומי. חד משמעית, זוהי צומת פמניסטית נוספת בחיי. אולי זה הטפטים הישנים והחינניים אולי ארונות ותיקרת העץ, אולי החלונות – אחד עם חממה פנימית לעציצים והשני מעוטר בוילון תחרה זול ואולי קולט האדים. בכל מקרה זו קומוניקציה משובחת שלא מוצאים כל יום, עד כדי כך שאני שוקלת למקם לי מיטה קטנה ליד המדיח, ללילות שהנפש מתבלבלת ובועטת. כי לפעמים כידוע, מטבח הוא חבר.

זה בעצם מה שהוביל אותי לרעיון המפגש. אני יודעת, זה לא רעיון מקורי שלי. דב אלבוים פגש את האבות כבר לפני כמה שנים טובות וג'ודי שיקגו כבר הזמינה 39 חברות קלאסיות לסעודה סימבולית במיצב שלה "ארוחת הערב" (The Dinner Party) ב- 1974. בתערוכת קבע ב מוזיאון ברוקלין, השולחן המונומנטלי והמשולש שהיא בנתה אז, עם אותן צלחות וגינליות עדיין מחכה.
וגם לי בא. ללא ספק משהו יותר סולידי, בלי איברים סמי-פנימיים, אולי אפילו אכין צמחוני. אבל כן, שתיים מן האורחות שהיא הזמינה גם אני מתכננת להזמין למטבח שלי. את וירג'יניה וולף – שאתמוגג לחלוטין אם לפני המתאבנים, תתן איזה קריאה של פרק מתוך "גברת דאלווי" ואת ג'ורג'יה אוקיף – שרק כשביקרתי בבית שלה באביקיו, ניו מקסיקו וראיתי את הציורים המקוריים שלה, לא בלוחות שנה או מפיות שמודפסות בסין אלא באמיתי במוזיאון ג'ורג'יה אוקיף בסנטה-פה הבנתי את המושג "סוף הדרך". גם הציורים וגם המקום.
אבל הכי בא לי שאליס מונרו תבוא. היא – אליס, בטוח תדע להעריך מטבח מתגמל שכזה, על כל המשתמע מכך – יחסים בין אשה לקערה, איכויות של חלב מוקצף, מדפים, וילונות, מאפה תפוחי אדמה עם רוזמרין וכו'. יש לה את זה.

לאחר שתסרוק איתי ביחד את כל הפינות ובתום קפה עם איזו נשנושית היא תספר על מאיפה היא הביאה את שני הסיפורים הממוטטים שלה – "תחנה בערבה" ו"הבתולה האלבנית" (מתוך הספר "סודות גלויים") אחר כך גם תרחיב קצת על הסיפור "בריחה" (מתוך הספר "בריחה"). גאונה האישה הזו.

ומה עם ג'ודי שיקגו, רעיונאית המקור? – בכייף שתבוא גם, אף פעם לא מזיק לתגבר את הצוות היהודי ויש גם בית כנסת קרוב. אגב ג'ודי, בלי לחץ – אבל יהיה נחמד עם תביאי איתך איזו צלחת אירוטית מהארוחה ההיא, הן ממש מהממות ואני פשוט מטורפת על כלי קרמיקה.
כרגע המפגש מסומן לסתיו, כשהיופי פה בחוץ לא מותיר מקום לכשלונות. ברור שאזמין גם כמה חברות מהארץ. למה לא? שיקחו קצת אויר מהילדים ו/או העבודה ו/או הבן זוג ו/או הקפואים שבפריזר. זה יהיה נפלא! נחגוג ביחד את מקומנו החדש בפמיניזם בסגנון רטרו!

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול – גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי – יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם – טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית – תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"
לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב…מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי – "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? – קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.


ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה…. משפחה לדאוג לה…. בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום… לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות…"
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה  "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"….), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.