חתולים אוהבים ציפורים?
מאוד.
וציפורים מקור-ארוך, אוהבות פרחים?
אוהבות, אבל מעדיפות תולעים או דגים.
ולפרחים לא אכפת להיות תחליף?
ממש לא, אם תחשבי על זה,
זה מה שהם בעצם תמיד.
אז על שלושה דברים, עומדת?
לגמרי
ואם באה בחשבון מתכת אצילה
גם נצמדת ללב.
כמו מגנט.
אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5X7.5 סמ').
הכל התחיל לפני כארבע שנים כשמינדי בודוויץ' הזמינה ממני פורטרט של עצמה על רקע פריחת הדובדבן. חודשיים אחרי, צילום שלו נמרח על העמוד הראשי של העיתון המקומי לכבוד פתיחת חנות הפרחים שלה ברחוב החמישי וזכה להדים רבים. לא יאמן מה פטפטנות כתובה מסוגלת לעורר והגיעו לאוזניי רק חלק מהקולות. אמרו שיותר משהיא כזו מעודנת ורזה במציאות, הציירת כנראה – חברה מאוד טובה שלה, או פחדנית, או מגוננת, או מכילה, או תומכת, או שקרנית… או מאוד יכול להיות – מעורבת מבחינה רומנטית. הכל אפשרי.
מינדי / אקריליק על עץ / 2009
אז, כמו היום – כשאני נקלעת למצבים כאלו אני נעזרת בקול פעמונים מן העבר. אמן שלא רגיל שישחיתו את שמו לשווא, אינו בשל להתמודד עם בגידת הצבעים – כך אמר לי בצעירותי המורה צביקי ימפולסקי, שליווה מקרוב את היכרותי עם רזי הרישום המונוכרומטי. מילים שהן נכס שהולך איתי לכל מקום, משנת פנינים. בכל מקרה לגבי מינדי, מאז שנקשר בינינו סוד הכזב הנשי שבהסכמה, אני ממוסמרת אצלה ברשימת המכותבים האוטומטיים ואין לי שום אפשרות להתחמק מסדנאות הנשים שהיא יוזמת ומארגנת חדשות לבקרים. על פי רוב מדובר בפעילות תרפויטית המשלבת פרקטיקה בוטנית תוך חיזוק ההיבט המגדרי.
בכל שנה, כשחשכת החורף נמוגה והימים מתארכים, מנדי מטעינה הורמונים ומתחילה עם ההפתעות שלה. לא ענין כלכלי טהור, יש לה נשמה גדולה. בשנה שעברה למשל, כבר באפריל הציפה את הרחבה שממול החנות שלה בפלחים של אבטיחי נוי סגולים שנתפרו חזק עם סדנה בשם 'נקודת הג'י / תוכיח שאני לא אבטיח'. כמעט כל נשות העיר נמנעו באותו הקיץ מאכילת מלונים. שוב, לא חדש אבל תמיד מעצים: האישי הוא הפוליטי.
והשנה ישבנו ודנו בכך כבר בפברואר (אני יושבת אצלה על התקן של 'היועצת האמנותית') ושררה בינינו התלהבות מענגת בנוגע לפתיחת העונה ברוח אימפרסיוניסטית, על פי יצירותיהם של פייר-אוגוסט רנואר וז'ורז' סֶרָה. גברים חסונים שהיו רודפי פרחים, שימשיות ופיקניקים במהות.
יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גרנד ז'אט / ז'ורז' סרה 1886
מאי 2012 – פתיחת העונה ברחבה שמול החנות של מינדי.
אבל מינדי לא סיפרה לי הכל. גילויי לב וקתרזיסים – מעולם לא אפיינו את החברות שלנו, כך שגם אותי היא הצליחה להפתיע בַּשוס הקובע של אירוע פתיחת העונה. איך שנגמר הקוקטייל האימפרסיוניסטי – שלושים אחוז גבינות, שבעים אחוז יין ואינסוף גבעולי סלרי ברוטב ראנץ' ואלף האיים, משאית ענק פרקה בתזמון שווייצרי, מאות עציצים של chenille firetail / red hot cat's tail (בתרגום חופשי: 'שניל זנב-אש / זנב חתול אדום לוהט') בגדלים משתנים.
גם חובבות כלבים מושבעות התנפלו.
זנבות בייבי
זנבות בוגרים
'ציפור קיץ' – 6 כרטיסי ברכה, אקריליק על נייר במבוק
מרי, ג'סיקה, סוזן, ננסי, כריסטי וקימברלי הן לא אחיות או קרובות משפחה. מה שמאחד אותן, בעיקר פיזית, היא העובדה שכולן בעלות ציצית וחברות של ד"ר ג'ניפר סֶלְף (Self), פסיכולוגית רחבת אגן מניו-אינגלנד.
גילוי נאות – עם סֶלְף דיברתי לא מעט על עצמי, כשלקחתי אצלה טיפול און-ליין, עשרה מפגשים בני חמישים דקות, לאחר שצללתי לתוך מרה שחורה בעקבות הרומן שניהל בזמנו, בעלי. אפשר לומר שהתחלתי עם רישומי הסחלבים בזכות ד"ר ג'ניפר – היא עודדה אותי לאתר דימויים נשיים, כדי לחזק את תחושת האני המגדרי שלי, לאחר שעקביה המעוצבים של אורכידאה בת עשרים וארבע חוררו אותו לכל אורכו.
אני יודעת שזה נדיר ואולי אפילו לא אֶתִּי בחלק מהמדינות בארצות הברית, אבל לאחר שסיימתי את הטיפול, מחוזקת ומוכנה לרומן הבא, בעלי קנה לעצמו מכונית אדומה עם גג נפתח ואני התחלתי לצייר כל בוקר, בעיקר פרחים. זה באמת חיזק את הדימוי העצמי שלי ומאז כבר הצטרפתי גם לחוגים שבועיים בשזירת חרוזים ובניית רהיטים מעיסת נייר.
שמרתי על קשר עם ג'ניפר, שתוך כמה חודשים הפך להדדי – אבל היא לא הרימה טלפון בגלל זה. את יודעת, בתקופה הזאת של אחרי החגים, אנשים פה מטפסים על הקירות, לפני או אחרי שהם מרוקנים כמה בקבוקים של משקאות חריפים. נו, דיכאון חורף. בטח קשה לך להבין כי זה רחוק מהתרבות שאת באה ממנה ומאקלים חם, העלתה על נס זמני את המנטליות הים-תיכונית. האזנתי בכובד ראש למצוקתה ובו זמנית סקרתי את דמותו של בעלי שבדיוק התכונן לצאת, אמריקאי מבוסטון שניראה מצוין בעניבה כחולה עם צללית חרמש ואי אפשר היה לזהות אצלו כל סימן המעיד על תוגה בסוף ינואר.
לאחר ששמעתי את מכוניתו השקטה מתרחקת, התרכזתי ביתר קלות במה שביקשה. היא רוצה שאשלח לה את הקיץ. בטח שבציור! אפשר לחשוב מה את עוד יודעת לעשות… הצחיקה את שתינו. אם אפשר לא פרחים, אולי רק בסימבולי. כן, בשביל ששת החברות שלה – לא משוכפל בדפוס, משהו שיגרום להן להתחבר אל עצמן במקור ולהתמלא באנרגיית שמש. אני מכרטסת להן אצלי מפגש בעוד שבועיים, מה פתאום קבוצת תמיכה? השתגעתי? היא פוֹבִּית לגמרי בכל הנוגע לסגירת מעגל.
לקמפינג פרק 49: מיסטר קלמנט / עופר גורדין
הם שיחקו בציידים והניחו שעכשיו, עם הטרנד ההיסטרי של רכיבה על אופניים וכל האביזרים הנלווים, לא תהיה שום בעיה למכור אותו. שלא לדבר על האפקט האירופאי / הנוסטלגי – כריכת לבד ירוקה עם סל קש בחזית הכידון, כמה נתחי סינטה אדומים ושובל מתנפנף של מפת פיקניק משובצת. זה הצטלם טוב בראש, אלא שהטקסט עצמו היה גרוע. חואן קלמנט, הסופר שנהוג להיות מקוטלג ומוגדר כסופר עממי – בסופו של דבר, גם בתרגום מבריק לעברית, הוא נאצי עלוב של מילים. וזה לא שבגדול אני נגד טרנספורמציות, להיפך – הן לדעתי ז'אנר מבורך, אבל המוטיב הקיטשי של מיזוג יבשות ושפה אנאלית, דוחה בעיניי. שוב צבי ואני לא מסכימים – לפני כחודש על מוטקה 'הקוף' ועכשיו על הגרמני המחופש. מזל שאני הולכת מוקדם היום. התחלתי לקחת שעורים בשזירת פרחים יפנית, לפי שיטת 'איקבנה' – שמארגנת צומח בזוויות. בדרך לשיעור, אני קונה פרחים, לא הרבה והכי חשוב שיהיו טריים. מאצ'יקו, יפנית שהיגרה לישראל לפני שלושים שנה, בגלל אהבה (יש גמל כזה) מלמדת אותי. אחרי קידה מסורתית היא מראה לי כיצד גבעולים יכולים ליצור קומפוזיציה ולחייך האחד לשני. נו, ברור מאליו שהיא מוכרת סוכר. לא שזה כזה פשע גדול – אבל לא ראיתי חיוכים. מנגד הצלחתי לשמוע שיחות. סגרתי אצלה רק שישה שעורים והיא כבר הספיקה לרמוז לי, שאנשים מילוליים מדי, מפספסים את העיקר. זו הסיבה שביפן נשים חכמות מקפידות לשתוק. מתתי לענות לה – מזל שהן מוותרות על רעלה, אבל שתקתי (…). עם כל הכבוד לחכמת המזרח, אני חייבת להביא איתי אליה, את דודה שלי מבאר שבע שתתן לה לבלוע קצת ארס מזרח אירופאי. גם לנו יש מורשת עם שיטות וקישוטים.
לפני שאני עוזבת, היא שואלת אם אני מכירה מישהו שיודע 'לנהוג' (שיבושי העברית שלה כל כך משעשעים!) בחץ וקשת. בטח, במבי! (יש לו הרי את הסט המפואר מהנחושת, ירושה מסבא שלו) למה? בסוף השבוע יש מטווח אירוסים ומסתבר שלארגון האיקבנים בישראל חסרים צלפים. היא מתלהבת – זה עניין אוטופי נטו – את מתכוונת בישראלית מדוברת, לאירוע שנתי שפותח מזל? כן! היא מצמצמת עוד יותר עפעפיים – גם ליורים וגם לקהילה ברחב. אומרים שיכול אפילו לגרור לשלום אזורי. בדיחה טובה. היא משפילה מבט, אי אפשר לדעת. טוב, במבי רק חזר עכשיו מצייד נאצים בצד השני של העולם, כמעט נפלט לי, אבל אני אשאל אותו אם בא לו על פרחים.
"קלאסי אני רוצה את זה הכי קלאסי שאת יודעת. אהבת חיי – דורה, שם שני סופיה, היא נסיכה פר אקסלנס שמכורה לאומנות פלסטית ולכל מה שנוגע לבוטני. היא מתעבת שיכפול! בעיניה, זו אחת הרעות החולות של העידן שלנו וזו הסיבה שאני קונה לה אך ורק יד ראשונה ומקורי, חד פעמי, מה שנגזר לפי מידה במספרי פלדה ולעולם לא אריג או נייר עטיפה עם דוגמה חוזרת. כזו היא – מפוקסת וכזה אני – בעל ראיה מרחבית, רומנטי, רחב לב, יסודי".
לדיוה שלו – של קארל, אני מציירת כבר כמה חודשים כרטיסי ברכה. לרוב פירחוניים על נייר ממוחזר ומשובח. בערך אחת לשבוע הוא מזמין שניים-שלושה או אפילו ארבעה כרטיסים "טריים" ולא רק ממני, גם מאחרים שעוד מעיזים לצייר פרחים מהריאליטי של החיים.
יוני – פרחים באגרטל אקזוטי.
יולי – גרברות בואזה וורדה (פרט).
ספטמבר – שני ורדים.
"היא אוהבת גרברות, ליליות, וורדים, אירוסים, סייפנים, קולרים וחיות מחמד", כתב לי. אז בבקשה בשוטף – פרחים. הרבה. אבל היו גם כמה יוצאי דופן, לאירועים מיוחדים. למשל, לכבוד יום הולדתו של הכלב (דני ענק, גזעי) צ'סטר. חגיגית, ביקש חבורה שלמה של כלבים "שיהיו שמחים ועם הרבה צבע" (היא אוהבת צלילים כחולים) וחודש אחר כך – עוד יומולדת – של ניקו הלבן – אז חשק בג'סטה ויקטוריאנית: רחב השפם, ישן לצד ואזה עם שושנים וורודות. סתם אנקדוטה – יום לאחר מכן, בשני לנובמבר כתב בסטטוס שלו בפייסבוק: "היא יכולה להתבונן בו שעות וגם לפנק אותו במתנות אם הוא ישן בתוך קומפוזיציה מושלמת". תוך עשר דקות קיבל על זה יותר מעשרים "לייקים", כאילו שמישהו שם הבין על מה הוא מדבר ואז מרוב אהדה חברתית של הרשת, לא יכל להחזיק את עצמו ושם לינק ליוטיוב לשיר הדביק Memory ("זיכרון") מתוך המחזמר הלעוס "קאטס" (Cats).
אוקטובר – יום הולדת לצ'סטר.
נובמבר – יומולדת לניקו.
דצמבר – ליליות אדומות באגרטל כחול (פרט).
ברור שלא נפגשנו מעולם – זה הרי מה שקוראים "אנטי קונספט". הכל מתנהל דרך חוטיו הבלתי ניראים של היום יום – צ'טים, מיילים ושלט רחוק, חוץ מזה יש בינינו חתיכת יבשת. אני רק יכולה לדמיין מה הוא עושה עם כרטיסי הברכה שאני אורזת לו כל פעם בנייר צבעוני עם סרט ושולחת במעטפה מרופדת עם שליח. הרבה פעמים חשבתי על זה, על איך בדיוק הוא נותן לה את הכרטיסים. האם הוא מצמיד אותם לזר פרחים אמיתיים? או אולי הוא משאיר מעטפה עם כרטיס, חתומה בשעווה על שולחן עץ המהגוני שבסלון… לפנות ערב או לחילופין עם הנץ השחר…?… נו… כל זה טוב ויפה אם הם "על פי חוק"… אבל אם לא? אם לא, אז לאחר שהם חולקים מעליות ורק כאחרית דבר, לפני שהוא נאלץ לנוס לעניניו הוא מעניק לה את תעודת היושר הזו, מאחורי וילונות מוגפים.
ספקולציות. אבל איך שהוא לא עושה את זה ומה שהוא לא רושם לה בפנים, זה בשר ודם יחסים כאלו. ועוד יותר מכך, כי קארל וולטר בנג'מין הוא לא השכן ממול, גם לא החבר מהעבודה ואפילו לא חובב צילום (מלאכה שהיא הרי הבסיס לכל ה"קופי-פייסט" שהיא לא סובלת….). למרות ואולי בגלל זה – הוא פשוט אשף בלהקפיא בשבילה את הרגע.
אתמול, קו ישיר מרמתיים. אביבית. נשמעה צרודה.
– "תשמעי רציתי להזהיר אותך לפני שאתם נוחתים כאן כמו תיירים – הוא צולה כהוגן, משהו בסגנון ברביקיו סדום ועמורה. אני חושבת שאלו גחלי יום הדין".
– "הוא? יום הדין?! אחותי, מה קורה?", הצמדתי את האלחוטי, פתחתי עוד חלון לאוורר את הבית ושמתי עלי עוד שכבה – בבוקר די קר פה.
– "אני חושבת שאני פשוט נמסה, נהפכת לשלולית". היא נשמעה חנוקה.
אביבית, איך לא, נולדה בפסח, בול בליל הסדר, אבל האביב זה מה שקבע. את השם. היינו תמיד שרים לה, 'באביב את תשובי חזרה' גם אם לא עמדה לנסוע לשום מקום. עד שקיץ אחד נסעה לחופש לדודה שלה בסן פרנסיסקו וחזרה מהודקת טוטאל לשיר הזה "סן פרנסיסקו" של סקוט מקנזי ,"אם את נוסעת לסן פרנסיסקו אל תשכחי לשים כמה פרחים בשיער" (If you're going to San Francisco be sure to wear some flowers in your hair). כמו מצה לשוקולד היא נדבקה למשפט הזה והחלה תוקעת כמה בשערה באופן קבוע, אגב זימזום בלתי פוסק של השיר, כמו מנטרה.
בחתונה שלה, מתחת לחופה, רותם – שממש תיעב את הקטע הזה שלה עם סן פרנסיסקו – עשה ג'סטה לא אופיינית ונעץ בגולגול סבתא שסידרו לה על הראש כמה מיני-נוריות צהובות. מהר מאוד, אמא שלה וגם הדודה מקליפורניה לא עמדו ביופי הזה ופרצו בבכי.
סקוט מקנזי – "סן פרנסיסקו" – קול פעמונים ושיר שהיה להמנון
"כן פשוט נמאס לו מאיתנו, שם עלינו אבני בזלת לוהטות בקונסטלציה של חומת יריחו" המשיכה בטלפון.
"מאיתנו? חומת יריחו?" , נדהמתי.
"כן אני גם חלק מזה, זאת אומרת – אנחנו – הבהמה, אני והילדים. חמש נפשות שמייצרות מציאות לא אקולוגית בלשון המעטה. טונות של פסולת פלסטיק, מאות מטרים של נייר כסף שכיסו פיירקסים עם אלפי עופות בתנור (מלאים באנטיביוטיקה) שהכנתי לארוחות יום שישי, חיתולים בלתי מתכלים ועוד אינסוף חטאים מצטברים שהסביבה, או אם תרצי – כדור הארץ פשוט לא יכול לשאת יותר".
לא ידעתי מה לעשות, היא נשמעה לגמרי מאודה ועכשיו היא בטח גם לא פותחת את הברז כדי לצנן קצת. ניסיתי בדרך רציונאלית.
"אביבית, תוציאי עכשיו את החמניה מהשיער ותקשיבי לי טוב: איך אומרים הניו אייג'ים באמריקה ויש התנחלות לא קטנה שלהם את יודעת, בסן פרנסיסקו – העיר שחוברה לך יחדיו: הכל לטובה – אם מרכז החיים סובב עכשיו סביב מזג האויר, סימן שמתקיים חיבור עם הטבע וזה דבר טוב. גלגל החיים, עונות השנה, בריאת העולם, אדם לחברו, ככה צריך".
– עכשיו התנפלה עלי, תיאבון של שנים – "את גרה רחוק ואין לך מושג איך זה לחיות פה. את לא יודעת על מה את מדברת, איזה חיבור תגידי לי? מדובר בהתכה!", גערה בי בזעקת צבר שלא נטש את ארצו והדפה בסיפוק את נסיונותי הקלישאיים (יש להודות) לחלץ ממנה הקלה. לא היה קשה להרגיש, החוט נמתח – אין מנוס ונותרה רק האופציה הלאומנית-דתית:
"חליק אביבה" קיצרתי את שמה, "הוא משלנו, הוא בחר בנו, לא יסתובב ככה פתאום וישתין נגד הרוח, אפילו אם חמסין. מעבר לזה תני קרדיט – הוא איפשר לנו להמציא את הנייר כסף אז עכשיו החלטת שזה מביא לו את הסעיף?"
האמריקאים לא מבינים מה זו חברות ישראלית. זה תופס אותך בבטן, זה מטלטל בך בצהריים, זה הולך איתך לישון. סגרתי את השיחה ועננת אובך של קירבה ציקצקה בעורפי. אלו הגעגועים, הכרתי. אחר כך, שלא כהרגלי נחלצתי אל הפרקטי. אל הקניון העירוני. כמה חולצות 100% כותנה בטח לא יזיקו לי שם במולדת, אולי אקנה גם שתיים שלוש לאביבית, תמיד אפשר למצוא כאלו בעיצוב פירחוני.
אני הרי נוסעת, כמו ששרה ורדינה כהן – בעקבות האהבה ומובן מאליו – דברים שרואים משם לא רואים מכאן (וגם ההיפך נכון).
אומנית זעירה 
