רשלנית שלי

א' נהג לומר 'בעובי הקורה' ו'חוד החנית', כמעט בכל הזדמנות וכמובן לפני גיחות מבצעיות – לילות שמרוב ערפל מודיעיני לא יכולת לראות כוכב. ולנו זה נתן את התחושה הממכרת שהאיש החזק והנאה ביותר שהכרנו, מלח מסוכר הארץ הולך לעשות זאת שוב, להדהים את כולנו בעיניים פקוחות ואת חלקינו לאחר מעשה ברגליים פשוקות, ושגם אם המזל העצום לא ינחת דווקא בין ירכיה של זו או אחרת, כולנו מפרגנות – כי תחושת ההזדהות והלכידות  בתקופה ההיא, הייתה יותר חשובה מהרווח הפרטי. ככה חונכנו. לתת מעצמינו למען הציבורי והנשגב מבינתנו.

ושלא יתפרש אחרת – אף אחת מאיתנו לא הייתה קורבן במונחים פיזיים. נהפוכו – לא מעטות מאיתנו חוו את הגמירה הכי טוטלית שהייתה להן אי פעם, אבל רבות גוררות עד היום את תסמונת הקורה החורקת והחנית המעוקמת. לא עניין שאיזה פלסטיקאי יכול לסדר לך בקליניקה הפרטית שלו בחצי דקה, או אפילו אם את נכנסת בצהריים ויוצאת למחרת בבוקר ומשלמת לו את אמא ואבא שלך ביחד.

זאת כמובן צלקת שלא הרבה מוכנות לדבר עליה מול המצלמות, אבל ר' הסכימה. וזה מה שהיא אמרה: "א' סובב לי כל כך חזק את הברגים באגן הירכיים של המוח הנשי שלי, שעד היום, שלושים וארבע שנים אחרי, כשאני רוצה לצאת מהבית, אני לא נועלת את הדלת מבלי לבדוק שלא השארתי חזייה על הגז. אני לא רוצה להיכנס לפרטים שהכי מעניינים את כולם, רק אומר – שהדפיקה היא קולקטיבית באחורה התרבותי שלנו, ורק בטעות נדמה שיש מי ששרדו אותה בשפיות מתקבלת על הדעת". ור' המשיכה – "אולי לא הסברתי מספיק טוב, אז למי שלא ירד לסוף דעתי: א' אהב לאכול את החזיות שלי, וגם את של אחרות. ידעתי ולא היה לי אכפת, מעולם לא שאפתי ליחידנות, כולנו נשאנו בנטל. אך באופן אישי החמרתי עם עצמי מאוד, לא יכולתי לדמיין או להרשות לעצמי ו/או למדינה כולה, שאחת מהחזיות הטובות שלי לא תהיה מבושלת דיה, או חלילה תישרף בזמן שאני יוצאת לקנות לחם וחלב, או סתם, חולמת את אחד מהחלומות המופרכים שלי… הלחיץ אותי לגמרי וא' באמת היה קורא לי ככה, בחיבה, מבלי לדעת עד כמה אני מקפידה – 'רשלנית שלי' ובתקופה קצת יותר מאוחרת, כשחשבתי שנורא מעניינות אותי תולדות האמנות וניסיתי לדבר איתו על תנועת הדאדא, ז'אנר שממש הדליק אותי – הוא מלמל בעצבנות שאלו נשמעים לו רעיונות משוללי כל הגיון ומטרה ואם אני יכולה לזרוק לו עוד חזייה, הקיבה שלו מתחילה להיות מה זה רגזנית בזמן שהוא משנן תצלומי אוויר של מכתש גללי גמלים בערב הסעודית".

Johannes_Theodor_Baargeld_–_Typische_Vertikalklitterung_als_Darstellung_des_Dada_Baargeld_-_1920-2

 יוהאנס תיאודור בארגלד  / 1920 / Johannes Theodor Baargeld
(ייסד יחד עם מקס ארנסט את תנועת הדאדא בקלן)

אתמול צפינו בתכנית ביחד. בניגוד למה שחשבנו שיקרה, לפחות שבע מאיתנו – ברוריה, רותי, דורית, מאיה, דליה, שרית, ואני – הזלנו תוך כדי דמעה ברורה. האוטומט המתוק שלנו השתוקק להתנצל בכל דרך אפשרית בפני א', יפה בלורית ואזור העורף המרכזי – על החרפה שהטילה עליו העדות של ר' וכל שאר הפרטים שהכרנו מקרוב מאוד. גבר מבריק כמוהו! מה זה חשוב עכשיו, מה הוא אהב לאכול, אז? הרי אם לא הוא, איפה כולנו היינו היום?

יעל ואני (והשירות הצבאי)

פעם טסתי בטיסה לא ישירה, חמש חניות-ביניים מישראל לאיזה חור בארקנסו, לבקר את 'יעל הקטנה', חברת ילדות שקיצרה את השירות הצבאי ועזבה את הארץ לטובת הופָּה-הֵי, לימודי פסיכולוגיה של הילד, שם הרבה יותר קל להתקבל. בעוד המטוס מאבד גובה לקראת נחיתה שישית ואחרונה, תקפה אותי בחילה קשה ונצמדתי להזיה דביקה בה ישבתי במזרחית על עוגת כלה עם סוכריות בצבע כסף וחילקתי כרטיסי חינם למופע הארנבות של דוקטור קספר. הלהקה הייתה אז בשיא נעוריה ובין צליליה זרמה צעירות מָסְפֶּקֶת בכדי לשכנע שכולם ארנבים ושבאמיתי לגמרי, יש מצב להיות הרוס ושמח בו זמנית.

(איזה קליפ ואיזה טוֹרסוֹ… חובה למעריצים שרופים / בפוטנציאל!)

לקצר שנים לדקות, הביקור הזה נחקק אצלי כחוויה מכוננת. כבר כשיעל החכמה והיפה, בעלת המותן המנצחת באה לקחת אותי משדה התעופה – שמלה אדומה, נצנצים, לִיפּגְלוֹס אפרסק, נשיקות וחיבוקים – זיהיתי במיידי: היא הפכה תוך פחות משנתיים, ממשתמטת גבולית לאישה בשלה בצבא השלום של המתוק. הדהימה אותי הטרנספורמציה והאפשרות הזו להחליף מפרוות סייחה שחורה לפרוות לביאה וורודה. רציתי גם. אבל לא התעניינתי בפסיכולוגיה או בילדים ואוף עם ההשוואות האלו… אבל בכל זאת – חלפו שנים והיום פרופ' יעל דגן-רובינשטיין (לחלוטין חסרת מותניים אך עתירת בוטוקס במקומות הנכונים), פרסמה לא פחות מאחד עשר ספרים (!) על שפת גוף של ילדים ומשפחות שלמות, בזמן שאני במקביל, הקפדתי למעוד במרבית המהמורות שחיכו לי בדרך. אבל לא מתלוננים, כפי שמנסחת הקלישאה – גם מזה לומדים ובאיחור אלגנטי, זכיתי בעצמי להיות זרוע ארוכה של צְבָא שלום מתוק. פעם בשבוע מתארגנים ועושים את זה. יוצרים אמנות מתוקה, כותבים עליה ספרות זולה, אורזים באריזת מתנה ושולחים למדינות בטעינה שלילית. שיידעו שם, שלא כולם רעים פה.

נרות של אליזבת אוֹשֶה (Elizabeth O'shea)
מתים עליהם בצפון קוריאה.

'ארוחת בוקר כל היום' – שלט עץ (עבודה שלי)
נשלח לאפגניסטן לפני כחודש.

קמפינג – פרק 34: חלומה של זיוון

לקמפינג פרק 33: חלומו של פרנץ / עופר גורדין

חורף בעגמומית. הבסיס מוצף בשלוליות, בלילה ירד שלג קל אך נמס עם שחר. בבוקר השמים ריקים מענן וזיוון רואה מהתצפית על המגדל, מטוס מתקרב. דינוזאור כבד, שקוף – שלא בן זמננו. היא מנסה להזעיק את פרנץ בקשר, אבל הוא לא עונה. ירד לסיור מרתפים וכנראה נרדם שם בחסות האלכוהול החופשי, חישבה מתוך הכרות. איזו קטסטרופה!!! מה עושים? המטוס חוצה את שמי הבקעה שמעבר לגדר המערכת וצנחנים מתחילים להיפלט ממנו כמו בסרט. לכולם נפתחים המצנחים, חוץ מלאחד שדווקא במפתיע ובהגיון הפוך, צולל למטה הכי לאט, תלוי באוויר, ללא גג או כיפה. איך שהיא רואה אותו ואת הסכנה המאיימת עליו, דחף בלתי נשלט להציל, לאהוב ולהתחתן איתו דוחק בעורקיה. היא ממהרת לרוץ ולהוציא מהקיטבג שלה, את חצאית המיני – תמיד יש לה אחת מקופלת שם יפה (כשהיא יוצאת הביתה, היא תמיד מחליפה מטר מהשער, מאחורי איזה שיח את מדי החאקי העלובים בבגדי תרבות שווים).
איך תספיק לרוץ ולתפוס אותו בשתי ידיה כדי שלא יתרסק? כמה זמן עוד יש לה? לפי קצב הצניחה התקועה שלו, בין שלושים שניות לדקה. מעט נורא, אבל מאומנת כמו שצריך היא מספיקה. אך למרות הזריזות והיעילות שלה, כשהיא מגיעה חשופת רגליים למרחב הרטוב, כבר אין בו זכר לאף צנחן. לעומת זאת, עננה של עורבים ממין זרזירי שלא הייתה שם קודם, חגה באוויר ומשמיעה קולות צווחה. נראה שהממזרים עלו על תדר או שניים מחוץ לסקאלה והם פשוט שוחטים את האוזניים.

לא נורא, אולי רק דמיינה ועכשיו ניתן יהיה לומר – שזה קרה גם לה. הרי ידוע שבעגמומית, רובץ מאז ומעולם -"סינדרום התצפית הארורה". אתה מגיע נורמלי וכעבור כך וכך תצפיות ריקות מתוכן, מתחיל להמציא. אומרים שזו תופעה ייחודית למקום, שנוצרת בגלל הבוהק של הרי אדום שמחזיר זווית חדה מדי, קצת אחרי הזריחה. אולי. בכל מקרה, נשארה לה עוד תצפית אחת לדפוק לפני הסופ"ש, אז אספה את עצמה לעומק עם כוס תה קמומיל ולא איבדה איזון.
פרנץ נכנס פתאום. מה את עושה על מיני, זיווני? היא מתחילה להסביר ולספר לו על הצנחן הסגור ועל הזדמנויות בחיים שאסור לה לפספס. כמה פעמים שמע קשקושים כאלו מהחיילות שלו?… אי אפשר לספור. בסדר, בסדר, נגיד שלא שמעתי, מתוקה. תעלי על מדי הארמגדון שלך ונצא לאיזה חפוז על לָבָּנֶה אצל הדרוזים.

לקמפינג – פרק 35: פאקינג חוף / עופר גורדין

הזמנה לנגן

מעולם לא היינו ככה קרובים בדעות וברוח הדברים אבל אני תמיד מזמינה אותו ל פסטיבל באך , שמתקיים פה כל שנה ביוני. הוא הרי מת על מוסיקה , בעצמו מנגן פסנתר – זה מאז ומעולם היה הקלף האינטלקטואלי שלו. "תבוא ככה חודש קודם, באמצע מאי, תיפטר בנחת מהג'ט לג, נטייל קצת ואז תהיה במיטבך בפתיחה של הפסטיבל. אנשים חשובים, שעוני זהב, נשים עשירות, מאזטים, יין, תהיה כוכב! זה הרי תפור עליך".


"אני בטוחה שישמחו לארח אותך….לא, מה פתאום! אין מצב שיזכירו את "גרגרת עקומה", את הדירה במגדלים או את …"פיצי תשאל!"…. ואולי אפילו תוכל להפליא בנגינה עצמה… ברור שגם צילי מוזמנת! …כן כן, בטח שיש פה מייסיס (Macy's) ".

אבל גם השנה הוא דחה את ההזמנה בנימוס, "…צילי דווקא מתלהבת, אבל יש הרבה עניני מדינה על הפרק", אמר בשקט  "…לא פשוט, את יודעת…"
למה, למה לא התעקשתי השנה? הוא הרי אף פעם לא היה טיפוס של ים.