בד על עץ

בין שמונים ותשע לתשעים ושלוש נסענו הרבה הלוך ושוב, סטודנטיות לצילום אפליקציות בד על עץ  – 'מהמצטיינות שהיו לנו', ככה אמרו שאנחנו באקדמיה הנוצצת שהקימו כמה שנים קודם על קו התפר בין הכפר של הנוצרים החדשים והעיר שתקעו ליד הגבול. היינו, כפי שמקובל להגדיר – כאלו שניצלו ממדרון ההתחרדות התובעני בזכות כישרון אמנותי. בגיל רבע לתשע עשרה, ברגע האחרון לפני שהלבישו עלינו סופית אחד כבד שנשמור לו שבת-חגים-ילדים, חטפה אותנו הקרן הפמיניסטית לחילול מרצון והעבירה אותנו פאזה. ובאמת היה בנו רצון עז לחילול, עוד איך היה, בעתליה אפילו יותר מבי. אבל נאחזתי בהתלהבות שלה וגיליתי על עצמי די מהר שגם לי לא חסר. ממה לברוח.

זה בא לידי ביטוי בולט בעבודות שלנו כבר בסמסטר הראשון ולא שעשינו דברים דומים – לעתליה כבר אז, היה קטע אינטנסיבי עם קורדרוי על אורן ואני, שהייתי פחות מובהקת הלכתי למובן מאליו להתפנק עם תחרות על אלון. היינו מיעוט למהדרין והמפגש עם סטודנטים שלא באו מהרקע המיוחד שלנו, הפעיל עלינו לחץ די מיידי / מביך לחשוף את עצמינו. אם לא בציור-צילום עירום, או עירום למחצה, אז פורטרט עצמי כזה שרואים כל נקבובית ולו האדמדמה ביותר ועוד על לוחות דובדבן.

עתליה לא נכנעה ללחץ. היא ניחנה בביטחון עצמי ובעקשנות טובה, זאת אומרת בסוג של פוריטניות והמשיכה לאחוז פלחי נוף מסורתי בקורדרוי משתנה – צפוף עד מרווח לא משנה מה, אבל אני התחלתי להסתבך עם מה חושבים עלי ואיך אני נראית בעיני אחרים, נטייה שהובילה אותי בסוף להחלטה הטוטלית להצטלם עטופה בכפייה עשויה תחרה ירוקה, רק העיניים גלויות. ירוקה בדיוק בגוון הפס התחתון של הדגל הפלסטיני, חיבור שעבד מבחינתי מעולה על מנת לספק את מימוש הבגידה של מאיפה באתי.

מדובר על זמנים של לפני העידן דיגיטלי, כשצילום עדיין היה עובר דרך פילם ודובּי המורה לפיתוח צבע עזר לי לבנות בסטודיו של המחלקה הצמוד למעבדה, סט עם תאורה שתבליט פוליטית את מה שחשוב. הוא אמר שזה מצוין שהגבות שלי עבות, לא דקות ולא מסודרות מדי ובכלל שהצבעים שלי כהים וקשה להחליט עם אני שייכת לזן של הפולניים השחורים או בכלל מעדות המזרח על כל מה שטעון. כשהוא תחם אותי ככה כמעט לפאנל מפלגתי, הרגשתי שאני לא בעד ספק ומלאת דחף להחצין משהו שיש בו דעה אחת מתפרצת.

443px-Anonym_18_Jh_Dame_mit

פורטרט של אישה מהודרת / אמן לא ידוע / סוף המאה ה-18

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי גם בצילומים עצמם, או שחצובה עם טיימר לשימוש עצמי יספיקו לי ומרוב שלא הייתי רגילה להיות עם גבר לבד בחדר, אמרתי שכן, שאני רוצה שהוא יעזור לי. נראה שזו הייתה התשובה הנכונה והוא התחיל לדקלם בפני שוב את כל הנושא של צמצמים מול חשיפה – ארוכה או קצרה. ברור שלא זכרתי בעל פה את כל מה שלמדנו בכיתה ושקוף שיתרון הידע השרה עליו נינוחות מועצמת והוא התחיל לפתח שיחה.

מאיפה את? כאילו שהוא לא ידע. הרי השונות של עתליה ושלי זרחה שם כמו גחלילית עם אלף קליינטים למרחקים ארוכים. אבל עניתי לו כאילו כלום מאיפה והוא שאל אם ההורים שלי הם מ'הדתיים הקשים', אלו שהיו מסדרים לי שידוך ומה זה אומר שאין לי בכלל בחירה. כל הדיבור הזה חיבל ביכולת שלי לגייס מסר חד משמעי בעיניים אבל הכל כבר היה מסודר והוא צילם אותי המון ובין לבין הציץ עלי בלי עדשה והמבט שלו נהיה רעב עד שהתחלתי לדמיין שאני עוגה.

כמעט עשרים שנה מאז שנטשתי את תחום היצירה האמנותית, השלמתי דוקטורט בלימודי נשים ומגדר וכיום אני מרצה מן המניין בחוג לאמנות ומגדר באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. בכל קורס שאני מעבירה על התאוריה המאוד מורכבת של אנה ג. גריישן שמתמקדת באפקט נוֹפָרֵי התחרה בין נשים לגברים, אני מספרת לסטודנטים (לרוב סטודנטיות), את ההתנסות האישית שלי – איך כבר היה מאוחר בערב ולא נשאר אף אחד חוץ מאיתנו במעבדת הפיתוח כששמנו את הקונטקטים באמבטיית החומץ וחיכינו לראות מה יצא, דובּי המורה התפשט פתאום וביקש ממני לקחת את כל התחרות היפות שהצטלמתי איתן, להכניס פנימה עד שיספגו טוב טוב את הנוזל (כלומר עד שהחומץ ישחוט להן את הצבע), לסחוט ולנגב לו איתן את הכתפיים ואת הגב ואחר כך את החזה ואת הבטן ואת כל השאר. זה מאוד שרף לו, אבל זה מה שהוא ביקש אז זה מה שעשיתי. 

נורטון הצעיר

מכל המקומות שאפשר, הוא עבר לגור דווקא כאן. קראתי על כך במדור התרבות של המקומי ואז יום אחרי ראיתי אותו בסופר ולא שהרבה מכירים אבל אני זיהיתי כי הפורטרטים העצמיים שלו, במיוחד אלו עם עצמות האדם נחרטו אצלי בתודעה של העצמי האמנותי וניגשתי לא אופייני לי לצד המדפים של הפסטות ורוטב העגבניות והעזתי, סליחה אבל אתה נורטון הצעיר. כן, זה הוא.

את צילומיו של נורטון הצעיר הכרתי כשבעצמי הייתי פרגית בקורס בחירה בתולדות הצילום העכשווי, נכון לפעם. הוא היה אז קצת פחות מארבעים ונחשב לגמרי אמן צעיר. לחצנו ידיים והוא שאל מי ומאיפה ומה אני עושה. באמת??? הולי קאו שלימדו אותו בג'רוזלם! לא, הוא לא היה, אבל מתכנן להיות וביקש לראות עבודות שלי. אמנם למדתי פיין ארטס כלומר אמנות פלסטית וביומרה לגבוהה, אבל היום התנצלתי, אני זעירה. במקרה היה לי בתיק כרטיס ברכה של הקולאז' עם העכברה והרכבת והראיתי לו. הרגשתי כל כך חשופה.

נורטון הצעיר גיחך שיניים צהובות והדליק ג'וינט גלויה מחוץ לסופר. חמוד מה שאני עושָה למרות שהוא שונא להתעסק בקטנות, אבל אם אני רוצה הוא מקים פה עכשיו תערוכה בגלריה של האוניברסיטה, בא לי לראות? הוא צריך לחתוך לשם עכשיו, ענייני תאורה. בטח שבא לי, עדיין לא מאמינה – זה נורטון הצעיר!

רוני קריספל אמן ישראלי ששמו מכבד תערוכות יחיד קבוצתיות ולמד בשנות השבעים צילום בניו-יורק וחזר לארץ ללמד אותנו את תולדות העכשווי, חבר שלי בפייסבוק. מאז שהתחברנו – הפייס המליץ כי יש לנו הרבה משותפים, לא הייתה בינינו שום תקשורת אבל עכשיו ברור שהגיעה העת וכתבתי לו. היי רוני, אתה לא מאמין את מי פגשתי פה היום. הוא באמת לא האמין והאמת שהתאכזבתי כשהבנתי שאין לו מושג מי אני ויותר גרוע מזה. אפילו שהוא אמר שהוא זוכר אותי, לפי השאלות שלו הוא בלבל אותי עם דנית אברהמי שלעבודת הגמר שלה הצטלמה מנקה את השירותים של כמה משפחות ערביות מעבר לכביש, בכפר עיסאוויה כשלגופה לא יותר מסינר עם מגן דוד מדמם והיא מתכופפת הרבהזה נכון שהיינו אז קצת דומות מבחינת מראה – נמוכות, קארה שחור ומשקפיים, אבל איפה דנית ואיפה אני. עד כמה שאני יודעת כמה שנים אחרי, היא עשתה פרסה חדה ועמוק בבית"ר עילית.

זיכרון באבן אדומה / נורטון הצעיר / 2012

כאן גרו  / נורטון הצעיר / 2012

עצים בבית הקברות / נורטון הצעיר / 2012

הצעיר כבן שישים, לא מציג יותר פסיכולוגיה של פורטרטים עצמיים כמו אלו שגרמו לי בעבר להתאהב בו מרחוק ובכלל בגלריה אמר לי שהוא שונא את החומר שפרסם אותו, אבל זה לא לציטוט. היום, אולי בגלל שהסמים יותר טובים, חריצי חיוך פלחו את לחייו, הוא מעדיף חומרים מתים – אנשים לא מעניינים אותו, אין לו אפילו סבלנות לשמוע מוזיקה ווקאלית, רק אינסטרומנטלי. על קצה הלשון רציתי לומר שיש קשר, הרי הפורטרטים העצמיים שלו משנות השמונים עם העצמות, כך שהרומן שלו עם המוות לא מהיום, אבל הוא בדיוק אמר שהוא חייב להרים טלפון לגלריסטית שלו בסן-פרנסיסקו ומתוך הכרות עם התחום רעננתי לעצמי שאני לא שם בשביל להשמיע. 

תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.

הלקח היומי

ארטישוק שפרץ בגינתי לא התפתח לכדי גודלה של ארוחת חינם, אז הנחתי לו להתנסות במחזור חיים שלם עד שהבוקר נתן כיפוף כהשתחוות דתית וגרם לשוֹק רבתי כששלף פריחה זרחנית סגולה. ללא כל התחשבות בצניעות המקובלת על זולתו – שרי העגבניות הנעריות, סלסולי האורגולות המשכילות ועלעלי הטימין הרכים. הילתו המגונדרת נצצה וטענה חשמלית תשוקה את האוויר בשאלה המתבקשת: איך זה שארטישוק אחד מעז? הדבר ניער והפך את עולמי – מה, הוא בעצם כוכב???

אבל זה עוד כלום, כי אחרי הצהריים בברכת השחייה המקורה פגשתי שלד אדם חשוף ללא הבדל דת גזע או מין, עומד מאחורי זכוכית משוריינת ונותן עצות רשומות שחור על גבי לבן בנוגע לשבריריותו של גלגל החיים. אנשים סביבי הנהנו לעומתו בהסכמה וחבטו במצפוני הרדוד מתוך הרושם המסורתי אך המוטעה, שאין חכם כבעל ניסיון.

מחר יום חדש.

לעוף בחזרה


קולורדו

איידהו

אורגון
(מושלגות קרוב – שלושת האחיות, בהמשך – הר ג'פרסון וממש באופק – השפיץ המחודד של הר הוּד)

אורגון



שדה התעופה ביוג'ין, אורגון

אם תתנהג יפה

לקראת פתיחת התערוכה שלי בגלריית 'שניצר אנד מורטי' בניו-יורק, בה אציג את צילומי הקליידוסקופ שלי בעוד כשבוע, הוזמנתי להתראיין לתכנית בוקר בתחנת הרדיו הציבורי (NPR) ולספר על אופן עבודתי כדי למשוך מבקרים. אומנם אין דבר יותר מייגע בעיני, מלתאר או לשמוע על תהליך יצירה (ועוד דרך מדיום לא ויזואלי…), אך עם השנים למדתי לומר פחות 'לא' והרבה יותר 'בטח! בשמחה!'. התלבטתי האם לפתוח בפני קהל המאזינים מהזן שוחר התרבות, את פרשת שברי הזכוכית שמכר לי הכלב הצ'כי בתור יהלומים, שתה לי תכניות חסכון וחזר לאשתו ולילדים… ואז – איך ואולי בגלל, המהלומה הרגשית וחבטת הבגידה – הלכתי וצילמתי. כל היום צילמתי… בהתחלה צילום ישיר ואחר כך… הנה אני רק מתחילה לשחזר בראש וכבר באות הדמעות… אז מה? שאני אשב שם בתוך אולפן זכוכית אטום ואתפרק כמו חומר צהוב להמונים?



מתוך סדרת 'הקליידוסקופ' / 2011-2012

המראיין דווקא נחמד, גם נראה לא רע (להוציא את השביל בצד) ולפני שאני שמה את האוזניות, הוא שואל אם אני בסדר ואומר שראה תערוכה שלי בפריז לפני שנתיים ומאוד אהב. מה שסוחט אותי לגמרי. בקולו הרך והמלא, הוא מתוודה באצילות נדירה, שהוא יותר בקיא בתאטרון מאשר באמנות פלסטית ו-נכנס לשידור. על הצילומים שלך נכתב – ואני מצטט מתוך ה'ארט-ריוויו מגזין' – שהם 'פוסט פמיניסטיים ומשלבים באופן חושני את הטכנולוגי עם הגופני'. למה קליידוסקופ?

תגיד, אתה מתחיל עם כל הנשים שאתה מראיין? לא, רק עם חלק. חשבתי שזה רדיו ציבורי. אז מה? צודק וגם לא באמת התרגשתי, אפשר לחשוב… אבל נתתי לו להתפתל קצת לפני שהוצאתי את הקליידוסקופ מהגוני מהתיק, מאה אחוז עבודת יד. איך שהוא נלחץ… זה בולשיט אחד שלם, או מה? הסתכל פנימה ולא האמין. אם תתנהג יפה אני אחבר את הזום המכני ותוכל אחר כך לראות כוכבים ולדבר על אמנות שעות.

חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה

מכורות ונפגשות ללא כסוי פנים או שמות בדויים. אוהבות אותךְ – ג'ני, ריצ'ל, גו'אן, אמילי, ברברה, מישל, לורה, כריסטי, קרין, סילביה… כי עוד משחר ילדותינו אנחנו רדופות ב'פנטזיית החתול הַיָשֶן'. ג'ינג'י, שחור לבן, מנומר, סיאמי, פרסי, בריטי, מצרי – על השולחן בסלון, עדן החלון, מפתן הדלת (על השטיחון) או במובן מאליו – במיטה, מעל או עדיף מתחת לשמיכה.

בואי היי לי אם ואחות ונתאחד לנצח נצחים בחיקו הרך של הנמר הבייתי, נצוף דרך מציאות שוחקת ולא כבורג בקואופרטיב שרירותי, אלא כאוסף יחידני בממלכת יופי. זה בפואטי, אך בישיר מדובר בנשים שהן כבר לא ילדות ולא מוצאות מנוח אלא רק בדימוי נוכח – תנוחת שפם, פאר זנב או ריח פרווה יכולים להניף או לרסק במכה הכל.

ולכן חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה (Cat therapy for women), כך חוזרת ומדגישה סוזנה, מנחת הקבוצה המצויצת שלנו. לא שהשתכנעתי בכזו קלות שעליי להצטרף, אני הרי לוקה בחרדת קבוצות מלידה, אבל לאחר ששרפתי סיר שלישי של אורז וכמעט הקמתי שריפה בגלל בהייה דרוכה בתנומת חתולי, סימנתי לעצמי קו אדום.

כבר חודשיים וחצי שאני שם, עם סוזנה והבנות ולהודות על האמת בצער – ההתמכרות שלי החריפה. במקום להתמודד עם התשוקה באופן פרטי, במחיר מדיד של כמה סירי נירוסטה, שק בסמטי וביטוח דירה כולל – קרה שהשיתוף והאזנה לסיפורן של האחרות –  שחררו בי כל רסן והדחף החל משתלט על כל שעות היממה ביתר עצמה ובנוסף, גם על כל אמצעי הביטוי. לפני שפסעתי אל תוך עולמה השעיר של החָתוּלוֹתְּרָפְּיָה, נהגתי לחטוא במשחקי מחשבות ותצפיות בלתי ראויות, בלבד – ללא ביטוי גשמי, אבל אחרי שחברתי לקהילת הבנות הזו ומן הסתם בהיפוך גמור לתרחיש טיפול אופטימלי – המדרון הפך חלקלק ונשאבתי להיפר חמדנות רב-תחומית של לכידת האוביקט.

בְּצילום:

 בְּציור:

 ועושה רושם שעכשיו גם בכתיבה….

אבל יש גם חריץ בקצה המנהרה, או כפי שנוהגת לנסח סוזנה: יחד נמצא תיעול של חיסרון אובססיבי ליתרון רדיקלי (Together, we will find a channeling of this obsessive disadvantage into a radical advantage.) בכנות, לא חשבתי שמשפטים דמגוגים כאלו יכולים באמת לעבוד במציאות, אך במפגש האחרון שלנו, פתאום הבנתי שזה קורה לי בממשי. אחרי שסיימתי לצייר (בהזמנה) למישל, כרטיס ברכה ליום ההולדת של אחותה (בעצמה ג'אנקי לא קטנה של חתולים), שחל בשבוע הבא והבאתי לה אותו למפגש, נוצרה לפתע בגורף דינמיקה של סחף עתידי, תסיסה וכמעט התנפלות. מסתבר שאוגוסט – ולא במובן המטאורולוגי, הולך להיות חם. לכל אחת מהן, לפחות אריה אחד בבית.

לפוסט ההמשך – סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול), לחצו כאן

אביב באחוזת המלך

שר לי בטלפון את 'באביב את תשובי חזרה' ושבר אותי, אז הצפָּנתי. על הפתיח, לקח אותי לראות יקב אמיתי של מלך. יש שם אוכל מצוין ואיזה נוף! לא הפסקתי לצלם. תפסיקי כבר. למה, 'צבאי סגור'? אני לא מבינה מה אתה מציע? להשאיר את כל היופי הזה כאן ולהימנע ממזכרות?


נעלב. כי את לא פה בישיר, בכלל לא נותנת סיכוי. מה אתה אומר?… מי נהג בְּגרוטאה שתיים עשרה שעות כדי לראות איתך את האביב? אבל אחרי כוס שלישית הפסקתי להחמיר. סגרתי צָמְצָם וזמרתי לו במסתלסל נמוך – 'קול דודי, קול דודי, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'. הבנת המקרא תמיד שיפרה בינינו מצב רוח – טוב, אני חילונית מזן סירפד והוא במקור חרדי ממאה שערים, כלומר דתל"ש עם תיאבון מיני מוגבר.

אָבִיב – שְמָבִיב, על מי חשבנו שאנחנו עובדים? יום וחצי אחרי, עדיין אפריל, שחררתי בָּלָם-יד וחזרתי הביתה, אל הדירה הקטנה והחנוקה שלי בדאון-טאון של הלייף. אפילו העציצים עוד לא הספיקו למות וכך גם אהבתי לשירי מולדת.