מספרי אלפא

תמיד גזרתי טוב, לכן העובדה שנשמטה ממני בזדון גורל קריירת עיצוב אופנה ותפירת גורמה הפכה לתסכול הגורף של חיי וסביבתי בכתה לדורות שכן רק לחשוב על לא אחת ולא שתיים – אמי ואחיותיי, דודותיי ובנות דודתיי, אחייניותיי הצעירות אחת אחת יפות גוף מושלם היו יכולות להרוויח וליהנות מכך בגדול. אבל בגיל הקריטי פוסט פורקן צהלי, בוקר אחד נשמטו מידיי מספרי אלפא ופילחו את ירכיי בשריטות עומק והשאר היסטוריה.

עיסוק אמנותי מינורי כקדרות או ציור על צלחות לתיירים הרגיע את היצר בשנים הראשונות אך עם הזמן, כשמנוח לא בא התחלתי להתמכר לתאין, הקפאין של התה ועמו גם החלה אובססיית הקומקומים והחתולים שלי.

teapot-cat

בהדרגה גם ציפורי שיר החלו לפלס דרכן פנימה וביתנו הלא גדול החל להדיף ריח חמצמץ וציוצים, לדעתי נעימים מאוד לאוזן בכל שעות היממה, אך לפני כחצי שנה בעלי הציב אולטימטום ורשם אותי לתכנית ניסיונית של טיפול בגזימה וגזירה.


bird teapot

teapot-cuteapot-and-bird

בעידן שלנו שהכל כך כך ממוכּן, ממוחשב, מנוכר, ממוסחר ונעדר אותנטיות חושית, נוטים לשכוח את הדברים הקטנים שיכולים לגרום אושר. מה שקציצה טובה יכולה לעשות, ואני לא באה לטעון שאפשר לרפא צלקות מן העבר בן רגע, נהפוכו במאמץ מתקבל על הדעת ניתן לחזק אותן ולזכות בהעצמה מדומה. מאז שהתחלתי לגזום קומקומים במקום לכלות אותם, אני נצרכת הרבה פחות לנקביי. בן אדם אחר.

המכרז

גם אני הצעתי הצעה למכרז עבור תכנון פסל שיוצב בכניסה המערבית של האוניברסיטה ולא שבא לי לדוש בכך, אבל ההצעה שלי לא התקבלה. ההצעה של ג'וד כן, ואני מפרגנת לו מאה אחוז. הוא איש נחמד וגם ניראה לא רע, למרות שכמה פעמים ישבנו לקפה ולא יצא מזה כלום. בסוף התעייפתי, אבל הפרויקט הזה הפגיש בינינו שוב. כי לא סתם פסלו את ההצעות שלא מצאו חן בקור קפיטליסטי, אלא ברוח הומנית מתקדמת עשו לנו, האמנים המתחננים לתשומת לב ולמעט מזומנים, קבוצת תמיכה, מפגשים ודיבורים על המיזם על פי רעיון היוצר החדש – תאוריה שיתופית, שלא פחות פותחה כאן במחלקה לתרבות חזותית ונמכרה מסתבר, כבר אפשר לספור על יד אחת בתי ספר לאמנות בעולם. 'כי לא טוב האמן לבדו'. בחיי שככה נסחו את זה. חבורה אגוצנטרים פתטית.

אחד טים סלף, הרעיף במעגל על כולם את אהבתו לדובים, שכן כל ילדותו עברה עליו ביערות הסמוכים. מאוד מעניין ובפרץ וידוי משפחתי גם גילה שאביו היה תרנגולן גנטי. מה זה? אחד שמפתח ומגדל תרנגולי שמע שניתן לכוון לשעה מסוימת ואחר כך הס כל היום. מעולה למצבי נופש הלהיב – אתה מרגיש בטבע אך לא מוטרד בכלל, כבר האיץ לשווק. אבל ממש בלי קשר, ליד האוניברסיטה יש לו חזון ליצור פסל שטוח של דב שחור עם כרבולת.
ואחת מריאן טמפל נדמה לי, הייתה עסוקה כמו איזה פסיכית ברעיון שלה שנעול על ההקבלה שבין יציאה ללימודים, להתכת מתכת אצילה והייתה תקועה לה בראש יציקת ענק של לפטופ מצופה זהב. אמיתי. היא סירבה לקחת בחשבון את רעבונה המתבקש של הקהילה הקרימינלית בעיר. זה לא רלוונטי, הייתה שוב ושוב על סף דמעות כשמישהו העלה ספק ובקול רועד שיננה את המחויבות שלה לעשייה אמנותית אותנטית. בקיצור מתארך אין סוף, לא יהיה מצב, היא לא תתפשר, שהמשטרה כבר תשבור את הראש.

כן, בכוונה אני הולכת מסביב כי נפגעתי, בטח שנפגעתי ועוד איך. אבל מצד שני גם התבגרתי, זה לא מה שהיה פעם והלכתי לשם היום, על מנת לבחון מקרוב ולהתנקות מהקנאה. פנים מול פנים בקשתי שיישיר מבט, העוף הכוחני שמעך את כבודי והביטחוני העצמי עם מוטות הברזל שלו וניקר את יצירתי בקשית.

אנפה כחולה גדולה / ג'וד טרנר 2012

אני מודה שהפסל יושב נהדר ואיך שאני עומדת שם כמו אידיוטית, הוא מגיע עם פנל כבד של תורמים ומאביס אותם במה הוביל למה והפן ההיסטורי והז'אנר ואמנות מודרנית צרפתית. הם קונים את ההסבר בעיניים לאות, כי אחת וחצי בצהריים ובטח רק לפני רגע סיימו לאכול צהריים ולטחון דגים ופרות ים בעשבי תיבול טריים, באיטלקית המצוינת שליד.

למרבה המבוכה ג'וד קולט אותי ומנפנף לי להצטרף. הוא מציג אותי בתור אמנית זעירה מישראל שגם הציעה הצעה מצוינת לפרויקט – ולא זעירה בכלל! כולם צוחקים. ממש לא התכוננתי לעמוד ככה מול קהל חשוב ואני לובשת טרנינג דהוי ואת כובע כלב הטייסים שלי ומודעת לעובדה שבמקרה הטוב, אני נראית מגוחכת. ג'וד ברור, לא מפספס הזדמנויות ומחייך לעומתי חיוך רחב של מנצחים.

זה היה אצלי בידיים כמו שאומרים ויכולתי לשבת שם בצד בשקט וליהנות הנאה שלמה ומתמשכת, אך מכיוון שהחלק הפחות חשוב בחינוך שקיבלתי, הצליח – אתיקה וקולגיאליות נעוצות אצלי חזק בראש הרשימה ובו במקום סימנתי לזוכה המאושר שתקועה לו חתיכת פטרוזיליה בין השיניים.

אחת עשרה אפס שבע

אצל אחת עשרה אפס שבע לא היו מעולם חכמות ובכל יום, בול בשעה שש פלוס חמש בבוקר, קיבלנו גרגירים אורניומים מעולים ועל אף מוצאנו המחייב, התאפקנו בכל הכוח ולא באנו בטענות. גברת גְרֵייסִי היפה פיזרה יד רחבה ואנחנו לאות תודה נהגנו לפרוע בשערה הקלוע כחלה איראנית, נשורת פרחי דימונה שהבאנו איתנו למזכרת.

אפשר לומר ויחד עם זאת לא להטעות, שהיו בינינו יחסים פוריים ומפרים של נתינה וקבלה, אך יותר מכך הייתה זו זכות השיבה שבידרה את נוצותינו בגוון אופטימי כשירת הציפורים. אולם כטיבם של יחסים על סף בלימה, יהיה זה גם הוגן להודות – שלא ידענו להעריך, עד שאדון גְרֵייסִי קיבל משרה שמנה בנאס"א טקסס ותוך חודשיים כל מה שנשאר לנו זה לנקר שם את הקירות.

ולומר את האמת – יותר מהגעגועים, מכרסמת בנו עגמת הנפש והצער, על כך שלמרות שגברת גְרֵייסִי מחתה מעיניה לא מעט בולעני מלח כשביצענו לכבודה מטס פרידה חגיגי – היא לא השכילה להשכיר את ביתה לדיירים כמוה, מסוג בני אדם ולא נותר לנו מנוס, אלא לנקוט בהם מעשים שלא כדרך הטבע.

אוהבים, אוהבים

חתולים אוהבים ציפורים?
מאוד.
וציפורים מקור-ארוך, אוהבות פרחים?
אוהבות, אבל מעדיפות תולעים או דגים.
ולפרחים לא אכפת להיות תחליף?
ממש לא, אם תחשבי על זה,
זה מה שהם בעצם תמיד.
אז על שלושה דברים, עומדת?
לגמרי
ואם באה בחשבון מתכת אצילה
גם נצמדת ללב.
כמו מגנט.

אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5X7.5 סמ').


צוחקות מעל כלב שחור

הַדְרָרוֹת (תוכים ירוקים קטנים), שמישהו הביא לפני כמה שנים מאפריקה לארץ ושחרר השתלטו על כל הציפורים פה ועכשיו אין כמעט ציפורים, גרשו אותם, בקושי רואים פה ושם איזה צוצלת או עורב מרוט אבל הרוב פשוט נעלמו. הנה הדררות, את רואה? תמיד עפות כמה ביחד. ככה אבא שלי על המרפסת המיתולוגית שלו, מסווג מולי את מערך בעלי הכנף שהשתנה בין ענפי העצים המאודים, לקראת ערב. עצב דק מכרסם בין מילותיו, איפה כל היונים? לפני שהדררות הגיעו היו פה כל כך הרבה יונים.

*

לא יודעת… היה פה כל כך חם אתמול, שלו הייתי ציפור שורשית עם רגליים על הקרקע דור שלישי צפונה בארץ, אני חושבת שלא הייתי מוציאה כנף, אבל כמהגרת מעומקה של אסיה או אפריקה שהצליחה להוציא דרכון ישראלי ויודעת לעוף? ענין אחר – תנאי חום ולחות כאלו בטח לא היו מזיזים לי, להפך – הם בטח היו מצחיקים אותי. וזה באמת מה ששמענו כשהירוקות חצו בקבוצה – צחוק צווחני שקרע את השמים ואם לא היינו מֶקוּרים, ייתכן שהייתי יכולה להעיד שהן גם השתינו מצחוק, אבל במקום זה ישבתי מול אבי והתבוננתי איך הוא מוזג לעצמו וויסקי כלב שחור (Black Dog) בליבה של מציאות לוהטת. ידו האחת חובקת את כוס המשקה האינטנסיבי וידו השניה – קצוצת האצבע, מאומנת על מקל זבובים, פלסטיק גמור ועטור חיסולים.

בין חילופי דברים על ציפורים שהן געגועים לפעם, מעך בזריזות של נערה כעשרים מעופפים שאף אחד לא אוהב – פגרי הזבובים הטריים השרו עליו נחת ורוח נעימה של לפנות ערב החלה לבדר במשורה צוֹצָלוֹת, שני עורבים על הרעפים של השכנים ולהקה של אנפות ששרה את 'בת שישים' הנשכח של הגבעטרון.

נו, אתה רואה, אבא? הציפורים כאן, הן פשוט מותשות מהחום ולא יוצאות לפני שקצת מתקרר. מה את מדברת? זה לא מה שהיה פה לפני שנתיים שלוש. הכל בגלל הדררות או יותר נכון, חרק בכעס – בגלל אנשים שחושבים שהם מעל החוק ועושים מה שמתחשק להם.

ד"ר ג'ניפר סֶלְף

'ציפור קיץ' – 6 כרטיסי ברכה, אקריליק על נייר במבוק

מרי, ג'סיקה, סוזן, ננסי, כריסטי וקימברלי הן לא אחיות או קרובות משפחה. מה שמאחד אותן, בעיקר פיזית, היא העובדה שכולן בעלות ציצית וחברות של ד"ר ג'ניפר סֶלְף (Self), פסיכולוגית רחבת אגן מניו-אינגלנד.
גילוי נאות – עם סֶלְף דיברתי לא מעט על עצמי, כשלקחתי אצלה טיפול און-ליין, עשרה מפגשים בני חמישים דקות, לאחר שצללתי לתוך מרה שחורה בעקבות הרומן שניהל בזמנו, בעלי. אפשר לומר שהתחלתי עם רישומי הסחלבים בזכות ד"ר ג'ניפר – היא עודדה אותי לאתר דימויים נשיים, כדי לחזק את תחושת האני המגדרי שלי, לאחר שעקביה המעוצבים של אורכידאה בת עשרים וארבע חוררו אותו לכל אורכו.

אני יודעת שזה נדיר ואולי אפילו לא אֶתִּי בחלק מהמדינות בארצות הברית, אבל לאחר שסיימתי את הטיפול, מחוזקת ומוכנה לרומן הבא, בעלי קנה לעצמו מכונית אדומה עם גג נפתח ואני התחלתי לצייר כל בוקר, בעיקר פרחים. זה באמת חיזק את הדימוי העצמי שלי ומאז כבר הצטרפתי גם לחוגים שבועיים בשזירת חרוזים ובניית רהיטים מעיסת נייר.

שמרתי על קשר עם ג'ניפר, שתוך כמה חודשים הפך להדדי – אבל היא לא הרימה טלפון בגלל זה. את יודעת, בתקופה הזאת של אחרי החגים, אנשים פה מטפסים על הקירות, לפני או אחרי שהם מרוקנים כמה בקבוקים של משקאות חריפים. נו, דיכאון חורף. בטח קשה לך להבין כי זה רחוק מהתרבות שאת באה ממנה ומאקלים חם, העלתה על נס זמני את המנטליות הים-תיכונית. האזנתי בכובד ראש למצוקתה ובו זמנית סקרתי את דמותו של בעלי שבדיוק התכונן לצאת, אמריקאי מבוסטון שניראה מצוין בעניבה כחולה עם צללית חרמש ואי אפשר היה לזהות אצלו כל סימן המעיד על תוגה בסוף ינואר.

לאחר ששמעתי את מכוניתו השקטה מתרחקת, התרכזתי ביתר קלות במה שביקשה. היא רוצה שאשלח לה את הקיץ. בטח שבציור! אפשר לחשוב מה את עוד יודעת לעשות… הצחיקה את שתינו. אם אפשר לא פרחים, אולי רק בסימבולי. כן, בשביל ששת החברות שלה – לא משוכפל בדפוס, משהו שיגרום להן להתחבר אל עצמן במקור ולהתמלא באנרגיית שמש. אני מכרטסת להן אצלי מפגש בעוד שבועיים, מה פתאום קבוצת תמיכה? השתגעתי? היא פוֹבִּית לגמרי בכל הנוגע לסגירת מעגל.

יופי שיש בו הימור

פלאי הטכנולוגיה מארחים את גלגלוני מזג האוויר.
עושים סלטות הפוכות.
עוד יום חגיגי, אך השחף (…אם יש צורך להזכיר ולסייג), הוא לא "עוד ציפור".

הוא עוף חסון, אומנם לא עור של פיל אבל כן – גשם ורוח קטנים עליו
ויחד עם זאת, תמיד אבל תמיד מקפיד על לבוש אלגנטי,
גם כשחובטות באגרסיביות הסופות והסערות הימיות.

אפשר להתעקש ולתפוס אותו כיצור פסטורלי,
או – להשלים עם המכלול ולצפות בו מככב בסרט אימה.
אין בעיה, יש זמן – היפכו בזה.
היפכו ועוד פעם היפכו.
בסוף זה נהיר:
בלהקה, בזוגות או בבודדים מדובר ביופי שיש בו הימור.

אחרי כך וכך משקעים שמתנפצים על הגלים ועל הסלעים השחורים,
אין דבר כזה – "סתם רגע של ביחד" וגם אין שום טעם בשיחות שווא.
(על כאילו מה? על כך שאין הרבה דגים בים?
על העובדה הדחוקה שהאוקינוס הוא המייצג הרשמי של עולם הרגש והתת-ידוע?)
באמת יפה – איך שמתקיימת על החוף הסכמת פה אחד.
אז למה הזעם העצור? למה הפרצופים?

…בכלל לא! כל כך רחוק מזה…!
לא מדובר בהתבדלות, סלידה או אי-נחמדות,
זו פשוט תרבות אחרת.
זה כמו… איך הולך המשפט הזה?
"…גרגר חי אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ולא, לא מומלץ לבלבל בין יונת שלום לסתם ציפור לבנה.
"נו טוב…"
בינינו, לא לענין ה"טוב שמוב" ("הנובאמת" הזה),
מושקעים המון מאמצים כדי לא לבלבל או לתעתע!

באמת סליחה.
(ההתנצלות מתקבלת, דף חדש נפתח).
"תסתכלו על עצמכם ותראו אותנו",
אמרו אלו לאלו,
אך למרות זאת, עדיין – לא נוצר דיאלוג.
"לנו יש מכוניות (ביפ, ביפ) ולכם כנפיים."
"לנו יש מקור כתום (ציף, ציף) ולכם שפה משתרבבת."
או-הו!
"הי, הי, אין צורך להרים את הקול, אנחנו כאן למטרות פיוס."
"אז אולי נקרא לו ונשמע ?"
ביחסי כוחות כאלו יש להודות, זאת לחלוטין המסקנה המתבקשת, כלומר השפויה.
…אז איפה הוא כשצריך אותו?…

ציף. ציף.