הכדור עכשיו אצלנו

בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.

כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.

אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.

מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?

רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.

נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.

ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?

רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.

ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.

עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.

end-of-summer_geza

קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילוםWolfgang Sauber

בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.

כמו חיבוק מגבר

בתערוכה בשם החמלה הנשית (מאוגוסט – במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו), בה ישתתפו כחמישים אמניות חתרניות דרך ייצוגים יָלְדִיים, יוצג קולאז' שעשיתי לפני כשנתיים וחצי בחוג לתעשיות זעירות (רקמת תחרוֹת). בגילוי לב זמני – אני מודה שמבחינתי שם גובש האני הבוגר שלי כאגו אמנותי. פשוט התלבשתי טוב על הממדים ובהערת סוגריים – זו גם הסיבה שבגללה קראתי לבלוג שלי 'אומנית זעירה'. דברים קרו בצמידות.

על כל פנים אני מאוד אוהבת להיות מגויסת כנתח רעיוני לפרשנות מגדרית. אולי מפני שאני מתחברת בתשוקה לבישול מסורתי ובמיוחד למרוק פנלים וכשאישה אחרת עושה בשבילי מלאכה קונספטואלית-לוחמת, זה דבר שנוטע בי תחושת ביטחון כמעט כמו חיבוק מגבר. כזאת היא ג'ודי לקמן האוצרת שצדה צילום של הקולאז' שלי – 'על גָבָּן', בפייסבוק. היא כתבה לי בהתרגשות מנוסחת היטב שהוא בול שייך לסוג העבודות שהיא מחפשת וחושבת שכדאי להציג בסמוך לו, כמה הגדלות של פרטים מתוכו – כי לדעתה לצפות לקליטת כל המסרים החבויים מגודלו המקורי (32X42 סמ'), לא בהכרח יביא לסיפוק מלא.

אז היום קבלתי ממנה את הטיוטה של הטקסט שהיא כתבה על גבן של החיות שלי, כולל מה שיופיע מתחת לפרטים המוגדלים ומרוב שאני נבוכה אך גם נסערת מהתרגשות על סף הורמונלית, החלטתי לשתף כאן שברי ספקולציות של אישה רחוקה בנוגע לזהותי המתחדשת פעם נוספת.

"….האם הגדולה הנושאת בעול, המניקה והמזינה, מאופיינת בגב חזק וזוג מחושים המאפשרים לה להסתנכרן עם הדופק של 'האחר' (המיוצג כאן על ידי חתול). רגע אינטימי נדיר ובו זמנית יום-יומי וכל כך מוכר…".

"…האוכף מהתחרה, האלמנט היחיד שאינו עשוי נייר, מייצג את הנשי חוצה הדורות –
מהוויקטוריאני ועד לפוסט-פוסט-פמיניסטי…."

"…שני הזכרים המופיעים בקולאז', כשיקוף מצוי של החיים עצמם, לחלוטין מרוכזים בעצמם. מנותקים לגמרי מהאקט ההרמוני בין הגזעים המתחולל בענק מעליהם ולצידם – האחד מפליג ללא משים מתחת לעטיניה של האם הגדולה, חותר בעצלתיים בתוך נהרות החלב שהיא מנדבת על פי שעון ביולוגי לטבע  –

והשני שקוע בדייג אגב קריאת ספר או עיתון (כמה סימבולי…)…"

"…ולסיום, אולי באופן הישיר ביותר שאפשר לצפות ממחאה הכלואה בַּיָלְדִי, הקומפוזיציה שמובילה את העין דרך קצה הזנב העבות, מנגחת במשפט הרב משמעי המודפס במהופך, שחור על גבי צהוב:
"רק תסתכל החוצה מהחלון שלך (Just look out your window)…"

החיים בלי גֶ'רִי

 כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח'.

גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד – אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.

אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי – דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי – זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון – אמרו לי שככה זה הומלסים – ממש… היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי – איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.

כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה – עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!… בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס – היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם – היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת…

יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי  אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה  – הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).

'הַפִּיס שלי' – 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.

מצד אחד – חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,

ומצד שני – אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.

 

 (פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח').


ליליאן

הם בחיים לא ייקחו אותך איתם
למועדון הגולף שבמורד הגבעה!
לא מכסחים שם את הדשא במשורה
כדי שפרווה על ארבע כמוך,
תייצר בסיטונאות ערימות חומות
שיידבקו לכדורים הננסיים
ויסתמו את החורים היקרים.

 


ליליאן זרקה לו את זה,
כשעברה עם אופני הכוכב המקושטות שלה
ליד המרכז הקהילתי
והוא ישב שם בצל, מתחת לעץ הדובדבן.
חובשת על הראש ברט נוצות מגוחך
שקנתה ביריד יום כדור הארץ
ומחייכת זיוף לכל העולם.
הוא שנא אותה על כך
ועל כל שאר ההערות הגזעניות שהפיצה נגד
משפחת הגולדן רטריברים רבתי.

 

 

איך היא מעיזה?
הם אוחזים במורשת כלבית
של סיוע הומני לנזקקים כבר שנים!
תנינה סוציופאטית!
עשירון עליון… בורה!
נוסעת בכיוון ההפוך –
לא מבחינה בכלל בלהק הכדורים הפורחים
שחוצה את שמי העיר.
…איך אמר לו פעם, אחיו בלונדי?
"היא עיוורת, אבל אני לא מרגיש שום צורך לעזור לה".

ההכרה

ינשופה סילברמן באה ואמרה לי:
פטישה, אני הולכת על זה – אני לוקחת את הסקייטבורד ואיזה ציפור
וממריאה עם זה,
שלא יספרו לך מעשיות!

את מכירה את מסלול הריצה האולימפי בדרום העיר?
גם מעליו אני חורשת. מטיסה אותה ב 100 קמ"ש.
כי חופש ופמיניזם, חברה יקרה…
זו לא רק הדרך, זו בעיקר ההכרה.

ואחר כך אתן עוצרות במגדלור ובגלידה?
בטח שעוצרות – ציפקאלאך חולות על וניל עם דובדבן בלקני,
ואני את יודעת, אוהבת לצ'פר את הפועלות.
(למרות השם המבטיח, מורכבת זאת כמו אגורה מזויפת בארנק ריק,
אבל מה זה אמביציוזית, דינמית, ורבלית – רעבה – בהינף משפט חונקת רווחים).

בכל זאת עמיתה לנשק, למי השושנים? יש זכר על פס החוף?

יש ויש מרמלדה שלי.
הוא מתופף ומכל היבשת במחול יוצאות.
נתלשו כבר שערות רבות על חשבונו.
עוד מעט יתקינו מדורה.
ואני אגב, מעדיפה את הנהר, את הגדה הערפילית,
לא בכדי נוצותיי מתבדרות.

אחותה

היא שחררה גז, כמו שאומרים – לכל הכיוונים.
רק שלא תאחר לחתונה שלהם,
של זוג היונים המשפחתי
("למדני את השיר הפשוט של הלחם").

 

(לא סבלה את השיר הזה, אבל הוא לא הפסיק לנקר לה בראש כל הדרך).

הם ביקשו ממנה טובה ("במקום מתנה"). שתצלם באירוע.
מה שבא לה. סומכים עליה ("יש לך כזו עין אמנותית!").
בטח שיהיה גם צלם מקצועי, וידאו והכל, הם לא חוסכים
(החתונה הרי באמפיתאטרון רומי – לא פחות!).
את מה שתצלם ישלחו להדפסה בשחור לבן או בגווני ספיה
ואז יוכלו להרכיב לעצמם, אלבום מהמם, בסגנון חלוצי או קאובויי – מערב פרוע,
שילווה אותם לנצח.

(נושף בעורפה, רוכב אופניים)

התואר בלימודים קלאסיים עדיין ריחף מעל, כמשאת נפש מספר אחת,
אך נראה כרגע, רחוק מאי פעם,
הרהרה בעצבנות כשחלפה בהצלחה את צומת עקרבים.
רוכב אופניים קל משקל האיץ במראה השמאלית,
ורענן במוחה (באמת תודה רבה!) את העובדה שאחותה הקטנה, אתנה,
תסיים השנה, את הדוקטורט המתמשך שלה באתיקה בן-לאומית.

(אתנה)

או-הו איזה שישו ושימחו יעשו מזה ההורים!

מבית אלפא עד נהלל (משל רוחל’ה)

"קזוארינה" קראו לה נשות הכפר, למרות ששמה היה רוחל'ה ומאז שהגיעה ארצה,
הייתה כרוכה אחר אקליפטוסים, ייבוש ביצות ונרקיסי בר.
לפני שעלה על הרכבת הכבדה, אמר לה – "כשירח מחורמש ירד על ההרים"
והיא הבטיחה לו – ש"בשמלה הרקומה".
ככה חישב את שובו מהסרפדים של החיים, וככה נראתה בדמיונה אהבת אין קץ.
(פנטזיות: זאת נבלה וזאת טריפה).
ימים ושעות עמדה בתחנה האילמת של כפר-יהושע, עם כמה אגסים ותפוח,
לבשה את המתנפנפת והתפזרה ברוח. בלי פאתוס וללא ערפילים. המתינה.
אמרו שהשתגעה, שהתעקשה שראתה אינדיאנים חוצים בשדות,
שסיפרה שציפור קטנה שרקה לה מתוך לב שהתנוסס מעל צמרות העצים
ושתיארה סימני מילים שהתחלפו במפתיע לשפה לועזית, כאילו היא באמריקה.

אחרי כמה שנים ואי אלו ממטרים, הוא חזר.
ירד בתחנה של עין חרוד וחיבק חזק חזק את קטיושקה.
מבית-אלפא ועד נהלל, ריננו אז הוותיקים על שובו של "מרטין גר הציוני".