קרדיולוגיה

חשבתי שבחורף הם מפסיקים עם הגולף אבל כנראה שהם לא, בטח כמו שג'ייק לא הפסיק להוריד את הבגדים כשמישהי יפה הביעה עניין, אבל זה היה מחובר ללב, שאני לא אחשוב, יש לו לב ענק. פעם כשרופא בדק לו את הקצב הוא שאל אותו: תגיד לי, מה זה הלב הזה? מה אתה מאחסן בו חוץ מדם? אמרתי לו – אהבה, והדוקטור השמן ממש ירק מרוב צחוק, כמו בבון, טוב הוא היה רופא צבאי.

golf

את ג'ייק פגשתי בסדנה לקדרות מתחילים של האוניברסיטה בסיאטל. באותו הזמן בעלי לימד שם תולדות השירה של המאה האחת עשרה, אבן חרוטה על חרסינה והייתה לי אפשרות להשתתף בחוגים של המחלקות לעיצוב ולאמנות כמעט באפס עלות. ג'ייק לא לימד, אבל היה נוכח קבוע בסטודיו של הקרמיקה כדמות מיתולוגית ומתוך רצון כן לעזור ניסה לאלף אותי להשתמש באבניים באופן מתקבל על הדעת, לבסוף התייאש בצדק ובשעות הדמדומים הגשומות סיפר לי על הלב הרחב שלו.

כשהסתיימה מלחמת ויאטנם הצבא נתן למי ששרדו לכאורה ללא כל שריטה, ללמוד איפה שהם רוצים על חשבון המדינה, רק שלא יבלבלו לה ולעצמם את המוח. בחישוב כלכלי טהור, היינו בשבילם עסק הרבה יותר משתלם מאלו שנהרגו עם הפיצויים, או מאלו שחזרו לגמרי פסיכיים והיה צריך לאשפז אותם לכל החיים. בפסיכולוגיה בְּסְנְט, גם הסביר שהגיע ללמודים במטרה להתמקצע בפיסול פיגורטיבי, תמיד אהב לצייר אבל אחרי המלחמה העז להיות אופטימי ולקוות שבעזרת פיסול יוכל לשלוט בשלמות של הגוף ובתלת ממד של הנפש. בסוף נתקע כדבריו עם קדרות מופשטת, אבל שטויות, לא זה העניין, החשוב הוא, שהיו הרבה חמודות שהוא פיסל במהלך אותן שנים. שלף מהארנק כמה תמונות כדי לתת לי מושג לגבי הפוטנציאל הוויזואלי שעמד באותה העת ברשותו.

והייתה אחת אנה, קולו נחלש, שבאה מאירופה, משבדיה לשנה, ללמוד אדריכלות נוף, קלטה אותי בעיניים הצהובות שלה על ההתחלה והחליטה ללמד אותי. אמרתי בבקשה. מה ידעתי? צרכתי בתקופה ההיא בשר כמו מטורף ובכל צורה. הייתי חייב, בשביל הלב שלי הגדול, הוא התחנן למנות כפולות כדי להחלים מההלם והיא רצתה על הפעם הראשונה שנשב אחד מול השני ערומים ודווקא נאכל אורז מלא בידיים. ומי ידע אז מה זה אורז מלא? אבל בישלנו ואכלתי, מה שהיא אמרה עשיתי ואחר כך, מהמיצים של הגוף היא ציירה לי על הגב את סטוקהולם בכריסמס. היה לה דמיון מפותח ודרישות. הרגשתי בברור שהיא יצוקה מחומר אחר, לקחתי ממנה כמה שיכולתי והלב שלי חגג עסיסי.

אבל בתור עוד מקודם וחסרות סבלנות, חיכו ג'ואן ולורין. ולורין הייתה עקשנית, נלחמה עליי כמו תנינה. אומנם הצלחתי לבצע כמה חודשים קאנון משולש, אבל בשורה התחתונה, נוצרה צומת טי ללא מוצא ונכנעתי. לורין ניצחה את כולנו. אפילו היום, רק תהגי מולה את השם 'אנה' והיא כבר תצית לך כתובת אש.

ושלא תחשבי שככה זה נגמר בשבילי, הלב לא מצטמק ולא שוכח וניסיתי ליצור עם אנה קשר, ועדיין ממשיך לנסות, אבל אי אפשר. היא מפורסמת מדי ומוקפת בחומת מגן של יחסי ציבור. היא חזרה אחרי השנה ההיא לשבדיה, עזבה את הנוף והמשיכה ללימודי קולנוע. סיפור הצלחה. במאית עסוקה. שולחת מהסקנדינבית סרטי לב לכל העולם ולפני משהו כמו חמש שנים, אפילו הצליחה לקטוף את האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר Soldier and Spring Chicken Chops ('חייל וצלעות פרגית'). במקרה ראיתְּ?

חי ונושם ומוכר הרבה

כשהקיץ מתחיל להראות את הסימנים הרותחים שלו וחתולים בארץ מתחילים לחשב את קיצם לאחור חלקם שוחרים עליהום ואפילו שמעתי לינץ' וירטואלי, אבל פה מקפצים על גגות פח לוהט כאילו שלא מדובר בתיאור מטאפורי ועם פרוץ יוני אני מוצאת את עצמי נכנסת לסופר כמרחפת נמשכת למדפים עם מוצרי ניומן.

כמו כל אישה שיודעת את מקומה השכלתי להעריך פנטזיה לא מסוכנת שנס ליחה ובו זמנית, חייבת להתוודות שכשאני שותה את לימונדת התותים הוורודה שלו, או מכניסה אריזת צימוקים אישית אורגנית לתיק האוכל של בית ספר, או שולקת רוטב מרינרה כדי לרקוח פסטה פרות-ים לארוחת ערב אני יודעת שהוא לא באמת מת. איזה מת, חי ונושם ומוכר הרבה.

newmam-marinera
newman-lemonade newman-rasinsnewman-graps

 

'גם זו דרך להיות מונצח', מרגיזה אותי באירוניה טיפוסית לא מפרגנת חברתי פרופ' ארנונה למדן שמלמדת תולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה ומדי פעם גם לוקה במאמר פסאדו פרשני פילוסופי בקולנוע. לא שאני לא מרגישה את זה בכל חלקי גופי ובכל זאת אני חושבת שזו ראיה שטחית שעושה עוול עצום, כמו שחטאו עם האיורים על התוויות, הם לא יפים כמו שהוא היה ואני לא מדברת רק על יופי חיצוני הרי את כל הרווחים של המוצרים של 'של ניומן עצמו' (Newman's Own) למעלה מ-370 מיליון דולר משנת 1982 ועד היום נתרמו על פי היוזמה שלו לצדקה. אבל את ארנונה זה לא מרשים, היא טוענת שמדובר בנארטיב של גיבור אמריקאי מעמד הפועלים. חתיכת פרובינציאלית סנובית.

על אותה סקלה היא כמובן מעדיפה את רוברט רדפורד שהקים את פסטיבל סאנדנס. המאבק הערכי בינינו על אותם שניים מיתולוגיים חוזר על עצמו בטלפון בערך כל תחילת עונה ולפעמים מתהפך כחרב פיפיות – גם אני אהבתי את רדפורד החתיך הבלונדיני הלבן המושלם ב'כך היינו' ולא פעם אחת או פעמים כשאני מבשלת במיוחד בחורף אני שרה בקול רם מאוד ובלי לזייף בכלל את –

Memries, may be beautiful and yet…
What's too painful to remember
We simply choose to forget

…זכרונות, יכולים להיות יפים, ובכל זאת מה שכואב מדי לזכור, אנחנו פשוט בוחרים לשכוח

ואגב אני מעדיפה פי מאה את רדפורד צחור החיוך ב'כך היינו' מאשר את ניומן כארי בן כנען באקסודוס, נארטיב אולטרה ציוני – במילים גולמיות אלו לא פחות אני תמיד מחזירה לה, לארנונה המתחכמת שמעולם לא סלחה לי שעברתי לגור כאן.  

אחרי הכלים

– "מה קורה?"
– "סיימתי להדיח" (שנים היא רוצה מדיח-כלים אך מסרבת ללוות כסף בשביל לקנות אחד).
– "אז בואי, נראה איזה טריפו, את פשוט חייבת לראות את פרנהייט 451. זה ב-ד-י-ו-ק מה שאת חושבת על מצב הספרים, הידלדלות המוח האנושי, התאגידיות, השתלטות טלוויזיות הפלזמה ועודף מונדיאל ואני ממש אשמח לראות אותו שוב".
– "יש הרבה סקס?", היא מבהירה שבועית את השפם וגם שוקלת הצרת גבות. אך פוחדת. מההשלכות.
– "לא בכלל לא, זה אינטלקטואלי לחלוטין, אבל יש הרבה כבאים והרבה מאוד אש, את מתה על כבאים לא?"
– "כן. אבל שוב טריפו? …די התאכזבתי מהמטרו האחרון…. עם דנבה הזו, שכולם התמוטטו ממנה" אמרה ביובש. לאחרונה רזתה, סוף סוף המזון דל הקלויות עשה את שלו.
– "טריפו עשה את פרנהייט 451 איזה חמש עשרה שנה לפני ואת לא תאמיני כמה הסרט הזה מרענן! תוכלי לדבר עליו שעות עם הסטודנטים שלך או בקבוצות הקריאה הבלתי נגמרות שלך, הוא מבוסס על ספר". היא שונה, תמיד הייתה, אך ללא כותרת, הגדרה או קבוצת תמיכה.
– "בסדר, תכיני את הדי וי די אני תיכף מגיעה", זה הסטרס ידעתי. היא ממשיכה לחשב חישובים ובו זמנית כל הזמן עסוקה במילולי.