עדיין לא מסוגלת לפתוח את זה

כפי שהזכרתי לפני כמה פוסטים (בפוסט 'אנתרופולוגיה בחוף אכדיה', ליתר דיוק), הייתי בעבר נשואה לצִ'יף אינדיאני שהיה מבשל אותי לפני. גם הבטחתי, על פי בקשתם של מספר קוראים נאמנים, לכתוב על כך כשאשוב לביתי שבמאוחדות שכבשו את הציידים התמימים, רצחו וכלאו אותם בשמורות עד שחמדו לבשל לְבַנוֹת. אבל האמת היא, שאפילו שיש ברשותי חומר וצילומים, אני עדיין לא מסוגלת נפשית לפתוח את זה.

עם ובלי קשר, שיאו של הקיץ צוהל ופירות יער מציפים את האזור ואת הזיכרון – על איך שהיינו מקנחים את עצמינו, צִ'יפִי ואני, בסופי השבוע של יולי-אוגוסט בפאי פטלים שחורים עד כלות וכמעט ללא קץ. כלומר, עד שברחתי מאוהלה של שמורה, בשמלת קוצים כשלראשי רק זר זרדים ובהמשך הונחיתי, בתמיכתו של הבית לנשים לעוסות לטשטש אך גם לשמר את הסביר. זה חשוב, הדגישו בפני. סיבה בדוקה לכך שהעברתי בסלסלה קלועה את העגולה המתוקה, אל תוך יחסי הזוגיות העכשווים שלי והקפדתי לדחוק באדיקות מוטיבציות בבעלי משה (שמעולם לא משך בנוצה או בכיפה) כך שהחל לרכוש מִינֵי דובדבנים ופטלים לעייפה והפך בהדרגה לאשף פאיים לא קטן.


עברו כמה שנים טובות מאז שרפתי זמן בשמורה ההיא ובמקביל לכך שסופי השבוע הקייצים של נשואי השניים קיבלו צורה והפכו למושחתים על גבול הטעם הטוב, קראתי גם כמה תאוריות פמיניסטיות המקפלות בחיקן פירות יער ובכולן ללא יוצאת מן הכלל, לא פספסו המחברות המלומדות והתיזו את האדום הסמיך של הפרי אל תוך פרשנות צמיגית שבבסיסה גלעיני נשיות. כלומר צלילה ללא שנורקל במחזור החודשי ומשם בַּנוֹזְלִי, שחית חזה אל תוך סכסוך ילוּדת החיים בעולם הממשקים הפוסט מודרני. תיאורים ויזואליים למדי על סף הגרוטסקיים, שלשמחתי נטולת הרסן לא פגמו בטעמו המשכר של הפאי המיתולוגי ו/או ביחסים בין המינים.

 

 

* הבצק מ-במטבח עם קאת' / המילוי מ-פאי דובדבנים של רוני ונציה (הומרו דובדבנים בפטלים) 

 

לפעמים בננה זו רק בננה

בדרך כלל אני משתדלת לא לגעת בחומרי נפץ כאלו אבל בימים האחרונים כשאפילו כאן נהיה ממש חם (35 מעלות בצל), לא יכולתי יותר להתאפק. אני מתכוונת לבננות הקפואות של דיאנה שקרצו לעברי כבר כמה פעמים מבעד לויטרינות הבוהקות שבסופר. אתמול היה פשוט בלתי אפשרי לומר להן "לא". בדימוי שאינו משתמע לשתי פנים – הן מבטיחות נימוחות, קופים, אקזוטיקה, חושניות, סערת רגשות, סיפוק שכדרך הטבע, נופש וכל זה ביחד – סגור בקופסא חביבה, סטרילי.
החלטתי לנסות את דיאנה פעם ראשונה בקטן והושטתי יד למארז ה"בייביס" (תינוקות – Babies) – חצאי בננות קפואות ומצופות שוקולד (בניגוד לאחיותהן הבוגרות – הבננות המצופות בגודל מלא – Full Size).

הבננות של דיאנה.

חמש בננות קפואות מצופות בשוקולד מריר. הכל טבעי.

(מקסים הפטרן האתני הזה למעלה ולמטה, לא?)

כשבני גילי היו צעירים וחסרי מנוח ואני למדתי אומנות בבצלאל, איפה שכל אחד ניסה למגנט עם הדבר הבא, מישהי, שם בדוי יונית, הציגה קנבס ענק מרוח בגווני אפור. במבט ראשון היה ניראה שמדובר ביצירה מופשטת לחלוטין. במבט שני לא יכולת לפספס את המשפט האסטרטגי – "זין של כושי" שיונית רשמה בשחור, בגודל בינוני, מצד שמאל למטה.
זה ניראה לי אז, הדבר הנועז ביותר עלי אדמות עד כדי כך שבקושי הצלחתי להישיר מבט אל אותו אקריליק על בד. אומנם היה מוקדם מדי להבין אם היה מדובר "בדבר הבא" אך ללא ספק זה הסתבר כ"הדבר הנכון" והצליח בקלי קלות להעמיד דיון אינטקטואלי למהדרין ולמשך דקות ארוכות.
אבל פה זה אמריקה. הבננות של דיאנה, עסק חינני למדי ( על פי האתר ), עושה זאת ללא תיווך ברומו של עולם וגם לכל הגילאים, עם קופים, כבר משנות השמונים. בכל זאת, אני תוהה אם יכול להיות שבנוסף להטסת שוק בגדי ונעלי מעצבים לשיאי מחירות חסרי שחר, מכירת סיורי שווא נוטפי קפיטליזם בעיר התפוח על פי התסריט הדלוח לתיירים, גם הויברטוריזציה של הסידרה המנוונת "סקס והעיר הגדולה" (שלא להזכיר את הסרט הנורא), הזניקו ושיחררו בנעימים ובלי כל הסברים מיותרים את הבננות השחומות והמקושתות, לפחות כדימוי.
על כל פנים בקופסאת הג'ונגל חיכו לנו בסבלנות וכמובטח חמישה חצאי בננה מצופים על מקל (כל אחד מנוילן בנפרד ובהיגיינה מירבית). באמת מאוד טעימות וגם עובדות כמו כלום – כבמטה קסם מקלות על עומס החום!
דיאנה עשית עבודה מצוינת! כמו שאומרים אצלכם כאן בניכר – "גרייט ג'וב" (! Great Job).

הבננה של דיאנה – קפואה ומצופה במערומיה.
טבע פראי ושוקולד, מי צריך יותר מזה?

רחמנא ליצלן, אחר כך עוד יבואו בדין ודברים עם דיאנה בנוגע להנצחת הפרימיטיבי, ניכוס האקזוטי והרעבת יבשת אפריקה.

טאץ’ של משוררת

טד, איש גדול, כבר שנה חמישית אחראי על דוכני האוכל בירידי הקיץ "אומנות ויין". עוד במאי, הוא הדריך אותם, רובם סטודנטים שנה ראשונה באוניברסיטה, לקראת העונה התוססת.
"אתם לא מוכרים בדוכנים של האומנות או היין, את זה עושים האמנים והיקבנים בעצמם. אתם על האוכל, לאן שכולם מגיעים. אני בטח לא מחדש פה הרבה אבל מה שהולך היום זה מזללות עולם. אנשים אוהבים לראות קצת אומנות, לשתות כמה כוסות יין או בירה ובו זמנית, מבלי לעלות על מטוס, לטעום איזה מאכל אקזוטי מארץ רחוקה". כשאמר את זה, הרגיש מנוסה ובקיא מאוד בתענוגות החיים.
אבל חלוקת העבודה לדוכנים עצמם לא היתה כל כך פשוטה. כי אז נכנס כל הענין האתני, וכל הקומפלקסים של – "למה אני במקסיקני, בגלל שהעור שלי טיפה כהה? הסבים שלי בכלל מבוליביה! נו בטח, בשבילכם כולנו אותו הדבר". טד הזיע ברקות ונאנח, בינו לבין עצמו נזכר בחופשה שלו בקנקון, הוא לא סבל את כל הדבק התיירותי הזה, עם המוסיקה האיומה, המטריות בכוסות והלחות. האוכל דווקא היה לא רע אבל אשתו, ג'סיקה, חטפה שם קלקול קיבה נוראי ופשוט עשתה לו את המוות.
עכשיו בא לו סוני כולו קעקועים של נשרים, מול הפרצוף – "בגלל שיש לי עגילים מעצמות של חולדה באוזניים ובאף וקוקו, אתה תוקע אותי בברביקיו האוסטרלי? עם כל דקורצית האננסים האלו שנוגחים כל הזמן בראש? אני רוצה למכור עוגות גזר בדוכן הטבעוני!". טד מכיר כבר שנים את אמא של סוני, נהגת האוטובוס של הילדים מבית הספר ברח' המקביל, כולם מכירים אותה, טיפוס יוצא דופן…. חבל שסוני לא מבין שהקטע האוסטרלי תפור עליו. טוב הוא עדיין ילד, שקוע עמוק בקטע אדיפלי ורואה את כל העולם דרך עוגות הגזר של אמא שלו שאחרי ההסעות לבית הספר ממחזרת קליפות של בצל ותפוחי אדמה ועושה מהן תרופה נגד גרדת תרנגולות.

הכי קול – ברביקיו אוסטרלי

סיבוכים כאלו הוא בדרך כלל ניקז לדוכן של הלימונדה (אם לא היה מדובר בטיפוסים גבוהים מדי, כמו סוני) או לדוכן של גלידת בן אנד ג'ריז – שווה לכל נפש, כמעט חסר זהות. לא יאמן, חשב לעצמו אנשים כל כך צעירים וכמה עכבות…  "בסדר סוני, אני שם אותך בעוגות בתנאי שאתה מוציא את העצם הזאת מהאף".

הדוכן של הלימונדה.
מזכך.

הדוכן של העוגות הטבעוניות והאורגניות.
(בלי סוני, בדיוק כשבאתי לצלם הוא יצא להפסקה)

אין דוכן ישראלי. היווני השתלט על הפאלפל.

בשנה עם מזל מגיעים לחפש עבודה אנשים מארצות המקור עצמן, לא צעירים, בלי פרטנזיות ובעיות זהות. ככה קרה לו השנה עם בלנקה מפרו. איך שראה אותה כשבאה להדרכה הראשונה היה ברור לו שמדובר באוצר. זה לא רק שהיא יודעת לעבוד כמו חמור, היא גם בן אדם מיוחד, עם טאץ' של משוררת. על היום הראשון של היריד, היא הגיעה עם הצמה הארוכה שלה לדוכן, פרשה את האריגים מהבית על הדלפק, התישבה בכבדות בחזית הדוכן והקהל החל זורם בהמוניו.

טד אומר שיש לה טאץ' של משוררת.

הולך לא רע היריד השנה, אבל טד כבר מת להגיע לסוף השבוע הבא. לא יכול כבר לראות יותר את הדשא הזה של הפארק. בלנקה הזמינה אותו ("בטח, תביא גם את האשה והילדים") לאיזה סוף שבוע שנוח להם, היא רוצה להכין להם בננות מטוגנות וטמלס אמיתיים, לא כמו הג'אנק הזה שהם מוכרים פה לחובבי אומנות ויין. זה נשמע לו נהדר, אבל ג'סיקה בטח לא תרצה ללכת, היא אומנם מתה על אוכל אבל גם פוחדת אש ממאכלים של עמים אחרים.