חֲבֵרוּת

כשמשיח בן-דוד, אחד שהכירה דרך פייסבוק אמר לה: 'מותק – שֶׁלְּפִי אידרה, אָת דג משוקולד', הבינה שהם לא מתאימים. זה לא שהיא לא אוהבת להקשיב למוזיקה של קורין אלאל, או נמנעת ממתוקים, או שהלכה רחוק מדי וחשבה שהוא רוצה אותה לסבית – אלא ש-סליחה, לא לשווא קראו לה סתיו – היא מאוד סלקטיבית עם גברים וגם עם נשים. את חברותיה הקרובות אפשר לספור על אצבע אחת: אֵליה כהן-לוי (נכון, מסורתית אז מה?). הברייה היחידה בעולם שהיא יכולה לשאת את מחיצתה ליותר משעה וגם לצחוק איתה. הן מסוגלות להיקרע אותנטי, חסר סנטימנטים, מתובל בסירופ רשעות שקרוב לבכי. ולחשוב שְאליה עובדת כפסיכולוגית, כבר למעלה מחמש עשרה שנה, יותר מעשרים מטופלים בשבוע, שעות על גבי שעות של ריתוש הזיכרון בחוריהם השחורים של אחרים ועדיין מצליחה לגעות כמו מטורפת עם סתיו הסוציופתית. לגמרי לא מובן מאליו.
אז אפילו שכהן-לוי מרוב דיבורים על מצוקות של מטופלים, מנטלית לא יכולה להכניס אפילו עוד שיחה אחת עם חברה על ענייני פנים, היא נאלצה להקשיב איך המשיח העיז לזרוק ככה דגים כמו ישו ולא אהבה בכלל את המאבק התאולוגי שפילח בה מצפון, אגב יחסי חברות שאמורים לשעשע. כי מה שסתיו סיפקה לה בדרך כלל – היה זמן איכות של בדיחות מלוכלכות ואינפורמציות בטלות על חופשות מוזלות (סתיו סוכנת נסיעות).
מצד שני, כהן-לוי אישה סקרנית וחקרנית. כך שכבר באותו הערב, ביקשה חברות פייסבוקית מאותו משיח ועל בונבוניירה ישָנה של לשונות חתול, גרגרה בקול למראה אותם תבשילים חילוניים ומילים טְרפוֹת להכעיס שנעץ אצלו על הקיר.