לא בארץ בחג

בעברם הלא רחוק יחסית של מאה אחוז הזוג היפה ביותר מבין אלו שהתחילו לארוז שלשום אחר הצהריים וטסו היום לפנות בוקר לדיל מעולה, מאורגן, כולל על ראש השנה חוזרים לפני כיפור, הייתה לכודה עמוק בדיחה גסה, שפשוט הרסה להם מהערב הראשון ששמעו אותה את חיי המין הלוהטים שחלקו משגשג לפניה. אף אחד מהקבוצה שנסעו איתה, חברים טובים מהעבודה ואף אחד מהמשפחה כמובן לא יכול היה לנחש – גם בגלל היופי והרעננות שמפיצה הנוכחות של שניהם (איפה בני חמישים וחמש?… מקסימום ארבעים וחמש!) וגם בגלל הילדים המוכשרים והמדהימים שלהם – הגדול כבר קצר מאסטר מולקולרי והקטנה תלמידה מצטיינת ורוקדת סולו בהופעות של הלהקה התיכונית של גנית הראלי – וגם בסנדוויץ', במיוחד בהשוואה למה שסטראוטיפית מרים ראש במשפחות אחרות, ממש אין במה להתייבש. מותק של ילד.

אז כן, ככה, בהתחלה היא הורידה ביניהם לגמרי את החשק מכל מגע ישיר, כף יד על עור חשוף, סתם, אפילו ליטוף לחי לא היה בא בחשבון. איזה שבועיים של הלם. בהמשך, כשניסו לשכוח כל אחד בדרכו המודעת והמצטנעת אך הלא משתפת, נהייה קושי עצום למשל, בלכבות את האור ולהיכנס לתוך מהלך, גם אם הדרגתי – רק המחשבה על שערה אחת של השני/ה שבגדים בדרך כלל מסתירים ואת/ה לא יכול/ה לוודא בעיניים פקוחות מה נדבק אליה קודם, עשתה קֶצֶר. מנגד – באור מלא, בכלל אסון, הפחד מה ילד יום ובום טראח התרסק היצר. ואלו רק קיצור תולדות בראשי פרקים מרפרפים, לספק רקע ממש חפוז.

אבל ביוני השנה, משהו כמו שש שנים אחרי, אולי בעצם שבע, הצליחו סוף סוף לדבר על זה מבלי להתפקע מצחוק דוחה של הרס עצמי, והגיעו להחלטה מתמודדת ושפויה, לשים לעינוי קץ בחופשה מאורגנת לסלובניה הקסומה. למחרת ראש השנה הם מתכננים לכלות למנוולת את הצורה בטורקיז הצלולים של נהר הסוצ'ה, לה ולכל הקללות שהיא מצלקת על בשרם. וגם אם המים יהיו קפואים, כבר חשבו מלמפרע על איך להטביע אותה מבלי שיראו אותם משקיעים אגבית – כי חס וחלילה להיכנס לאיזה כלא אצל המטורפים שם, צריך מאוד להיזהר, ממה שהם שמעו לסלובנים אין בכלל חוש הומור.

river-soche

נהר הסוצ'ה (הצילום: Sl-Ziga)

קרח דובים

אני מכינה את הבית לקראת ראש השנה
וכמו שאני מחפשת תירוצים לדחות קירצופים נחוצים בפינות נשכחות,
הכל צפוי והרשות נתונה, מצאתי סיבה להמלט.

נתתי גז ועליתי להרים לקנות קרח, כמות רצינית שתספיק.
לא רחוק, איזה חצי שעה נסיעה יש חנות עם קרח דובים.
אני לא יודעת איך זה נשמע,
אבל כשמתרגלים לאיכות כזאת גבוהה של מים קפואים,
קשה להתפשר על פחות.


וזה איך לא, הזכיר לי את דוד שלי, דב  – שתמיד עשה לנו, הילדים, עם הנוצות בחגים
וכמובן את הקוגל המיתולוגי של דודתי שיפרה
שעשתה בפיירקסים ושמאז שנישאה לו ונקלטה בקלות יחסית בחוות הטווסים המשפחתית בזכרון,
נוף מפוקפק לים,
נהגו לומר שהטמיעה בגופה חזור והטמן
את כל המרכיבים, עד שיצא לה חלק וזה תמיד נישאר בעיני קסם – איך?
איך ששטפה איטריה, איטריה והצמידה לכדי עיסה מושלמת,
שברה את הביצים קֶן עגול
ופיזרה קינמון וסוכר בסינון על הדקה?
ההתעקשות הזו, ההקפדה על הפרטים.

 

וגם אני הולכת להכין קוגל וכבר מעכשיו חושבת על שלה,
האם הייתי יכולה לעשות אחד כמוה.
אך אין בי שום תמימות מטפיזית – ברור שאין סיכוי לשכפל,
גם – כי חסרה הנחישות וגם – כי שלי יהיה קפוא, או ליתר דיוק מבושל בקרח דובים.
טכניקה שלמדתי פה פעם, בסדנת בישול ארקטית ('בישול איטי קפוא'),
קצת לפלצנים, מודה, אבל לרוב באמת עובד יופי.

*

ובחזרה לקורות היום בפועל:
כששבתי לעיר מההרים,
נסעתי דרך רחוב הפנינה (.Pearl st)
וכשזוהרה של הכנסייה הלותרנית המרכזית הכה בי סנוורים,
נפלה עלי רוח וכמעט החזירה בי תשובה,
להכין את הצהבהבות הפתלתלות
כמקובל אצלינו בעדה בטח יותר ממאות שנים,
בתנור או בחפיזת מחבת.

סג'רה / הסיפור האמיתי

'עד כמה שהמטרה מקדשת את האמצעים, היה לכך טעם חמוץ ובשנים שמיד לאחר קום המדינה, ידעו עדיין להעריך טעמים. החמור העברי ידע טוב מאוד מהו טיבו של חציר דל, לפחות כמו החמור הפלסטיני, רק שאז נעדרו כל אמצעי השיתוף המודרניים והאחווה הייתה שמורה לחבר'ה שמסביב למדורה'.

כך חתם מנחם דרור בצלאלי, את ספרו היחיד:  'סג'רה / הסיפור האמיתי', בזמנו, אחת מיריות התותח היותר שנויות במחלוקת הספרות העברית העובדת. ושבוע אחד בלבד לאחר שיצא לאור, מת בצלאלי מדום לב בשנתו, כאילו אין מחר, משאיר אחריו זעם ומפח נפש משפחתי רעיל. איך אבא יכל לעשות לנו את זה? ולא שהכוונה הייתה למוות הפתאומי, או למסר המפוקפק בסיפור הפתלתל שרשם – אלא לכך, שאבא חמי, שתי בנות ובן, מעולם לא עזר בשעורי בית במולדת, אזרחות או ההיסטוריה של ראשית הישוב ובכלל לא טרח אפילו לשבת ולהקריא ספר. וחוץ מזה – מה עם אמא? כי איך בנוסף לכל, הקדיש את הספר והודה בעמוד הראשון(!), לא באחרון, לאחת אלמונית בשם 'סנונית אלחנן היפה', ש'תמכה בו לאורך כל הדרך' והם הילדים, אפילו לא יכלו להתחיל לנחש מהו שמה האמיתי, כלומר – מיהי.

מזל שכעסים לא שוקעים אלא ממשיכים לסקרן, כך שעד היום בכל ערב ראש-השנה מאז נשלח האיש לעולמו, הם מציינים בארוחת החג אצל אמא, את יום הולדתו שחל לפי העברי, פונקט על חלה עגולה. והנכדים שבאים מהמרכז ושכבר חצו את היסודי ולא ממש הכירו, רק מתמונות – מגניבים בלילה מאחד לשני את העותק שרובץ קבוע על המדף העליון והמאובק בחדר העבודה המיותם וממתיקים את תחילתה של השנה החדשה בדילוג מֵיוּמָן מעל הקטעים הלאומיים, הישר אל תוך פסקאות הדבש הגסות שכתב פעם סבא.

נדב פה

כשנדב אחי (הגיע שלשום לביקור), שאל אותי אם זה רציני – אמרתי שכן, מאוד רציני, הכי רציני שאפשר. שאלה קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שלא כל יום אני עומדת מול פָּיילה מלאה בסלמונים טריים עם קרח יבש ואוחזת בלהב פראי שכבר לא רואים כאלו היום ונדב הבכור, מכיר אותי מאז שנהייתי, יותר מארבעה עשורים ויודע שאני לא מאלו שחומדות אידרות לשווא, או חוגגות על אומגה 3 יד ראשונה – כי כמה שדגי סלמון בריאים, טריוויה יומיומית שהם בהכחדה ונשמרים מצוין במקפיא.

זו פשוט בת זוגי כבר כמעט שנה, רוזטה, שביקשה ראשי סלמונים לשולחן ראש השנה. היא יהודיה למחצה וציידת דובים במקצועה, אבל לא מבשלת בכלל. מה שכן, מאוד חשובה לה, המסורת. ריסיה הג'ינג'ים נפערו מולי ופיזזו כשחיברה בשובבות שאם אין קרפיון, יאכלו סלמון וחוץ מזה היא מוכנה בתמורה לעשות כל מה שאבקש.
…כולל גם לחצות איתי את המאוחדות מזרחה לאחת מהמדינות שבהן מותר, כדי למסד את הקשר? הרי אין דבר שאני רוצה יותר, איתה. כמובן שלא העליתי את הסוגיה, כי למדתי כבר שכשרוזטה מדברת על מילוי משאלות היא לא מתכוונת לחוזים או הסכמים. אני יודעת אותה בכף ידי חמש אצבעות.

ולמרות שספטמבר כבר פצח והמעמד של חזרה לשורשים בדרכים מיימיות קצת מביך, ממש נהדר שנדב פה. אחי האהוב והמועדף יישאר איתנו עד אחרי הכיפורים. מן פרויקט קירבה/הימלטות שהוא הטיל על עצמו, לאחר ששרית גיסתי הפָּרה, מצאה אותו יורק רסיסים בעבודה והלשינה עליו לממשלה. ולשמוע איך הוא עוד עושה לה הנחות ומסביר שאפשר כאילו להבין – כי הרי היא זו, שבאמצעות קשרים אישיים מאומצים סידרה לו את העבודה באלביט.

הזמנה מסין

בעמוד החדש ו'המקצועי' שפתחתי בפייסבוק לפני כשבועיים (Tamar Hammer's Art / תמר המר – אומנות זעירה, מוזמנים לאהוב או ללייקק, אם משתחל בקלות), כתבתי שאני עושה משלוחים לכל העולם. ברור שמכיוון שלא מעורבים בתעשייה הזעירה שלי גרעינים שמפריחים לאוויר מדיני פטריות, אף ישראלי לא ממש האמין לזה, אבל הסינים – מסתבר שכן. אולי בגלל שאיום הגלובליזציה המתגלגלת לא עושה עליהם יותר מדי רושם ובכל מקרה, למרות שאני תמיד מתנגדת, הפעם דווקא שמחתי מאוד להיות זו שמדביקה וצובעת בפינות בשביל סיני או סינית. לא, אין לי מושג אם מדובר בגברת או אדון – כי כטבעה של גלובליזציה, היא הרי גם סוג מגוחך של שיווין – חוסר הידיעה ומרחק הנגיעה לא אפשרו זיהוי מגדרי. אבל הגיון תרבותי פשוט, זהה שעם שם משפחה כזה, לבטח לא מדובר בישראלים שעשו רילוקיישין לבייג'ינג ובכלל העיקר שתהיה שנה טובה, לכולם וכמות לא מבוטלת – מאה וחמישים סטים של מגנטים לראש השנה, ביקשו מי שהם לא יהיו ויקבלו.

ולא שאני בת אדם עם אנרגיה אטומית ואני גם לא גרה באזור מדברי, דחוק מכך, אבל נכנסתי לפעולה ממוקדת מתוך גרגיר פעיל של רימון אורגני, כי אישית לא סומכת על אף בוגר יחידה קרבית שיעשה את העבודה בשבילי, בעיקר אגב, אם מדובר באליטה מובחרת ואם מישהו החליט לחגוג את האקזוטיקה של ראש השנה שלנו ליד חומה שמטפסת הרים כבר אלפי שנים מבלי ליפול, אני בהחלט אעשה כמיטב יכולתי להריץ בשבילו שורות למשלוח. וסביר שזה עוד כלום לעומת כמויות הדבש שיזרמו שם בחג אל תוך פיותיהם המשוננים של דרקונים ויטפטפו על משי אדום אמיתי בשעה שְחַלוֹת עגולות מאורז יסמין יזייפו צימוקים לאנג'ל.

ולמה אני מתעסקת במחשבות על זה? כי חומר רכילותי, או אולי בחיוביות ניתן לכנות – כסקרנות, הוא כמו מצג שווא קסום של עַבְדוּת המלווה לעיתים קרובות את תהליך היצירה ומצב כזה, של קוֹפִּי פֵייסְט ('הדבק' – 'העתק') לא ממוחשב, מחזיר טעמים של פעם – כמו הארומה הנשכחת של דבש מדבורים לא ממוחזרות. כבר כמעט אי אפשר להשיג כזה היום, אבל אם משיגים מרגישים ועוד איך את ההבדל – כי הדבש של הממוחזרות עושה ישר צרבת במוח ואנליטית נדבק כל כך חזק לשיניים. רגע, מי אמר 'אהוד ברק' ולא קיבל?

צפריר מת על זה

חמוטל תמיד היתה אחת שלא מתחכמת, אבל טחנות רוח מאז ומעולם עשו לה. וגם ירושלים. לפני שלוש שנים ממש במקרה, פגשה את צפריר על הרכבל בחיפה, ולפני שנתיים מצאה את עצמה, כמו שחלמה תמיד, מנקה בבד סטן לבן אצל מונטיפיורי מול החומות ובסימטאות של ימין משה. עם צלם מזיע, זר ורדים לבנים ופניני החתונה המשפחתיות שעברו מסבתא רוזה לאמא שלה ואז אליה. לכולם זה היה ברור – מכאן והלאה זה לנצח, דאבל משמעות – יום הנישואין שלהם וראש השנה צמודים זה לזה, כולה הפרש של שבוע. ברור שגם השנה יקפידו על ליל חג ומועד עם תפוחים בדבש, 'בשביל המסורת', צפריר מת על זה.

אצל מונטיפיורי בירושלים – חמוטל ביום נישואיה

כמה הוא שונא את החגים. כל הארוחות והנסיעות הלוך וחזור מההורים שלו להורים שלה, שלא מדברים אלה עם אלה מאז הריב על מופע הכלייזמרים בחתונה שלהם – כן או לא. הברברת על פוליטיקה והנדנודים החוזרים על ילד. היה מת לטוס דקה לפני החגים לאיזה חור בהודו ולחזור רק אחרי, בראש נקי ועוד השנה מכה כפולה: בערב החג הם אצל ההורים שלה שלא מסתפקים בפחות מראש של כבש על השולחן בעוד שאצל ההורים שלו ולמרות שאת אבא שלו קשה מאוד לבלוע, אמא שלו עושה טובה ושמה ממש בצד, רק ראש אחד של קרפיון פוזל.

תמיד מבקשים ממנה לאפות את החלה העגולה לערב החג, אומרים שיש לה מגע של קסם בכל הנוגע לשמרים ולסוכר ומאז שנישאו אפילו יותר. בכל שבת או חג כשהמשפחה הקולנית שלה בוצעת בחלה שאפתה (היא יודעת להכין כל מיני סוגי חלות) ומתענגת על הטעם, אמא שלה, אף פעם לא מחמיצה וכל פעם מחדש מחמיאה ומעצבנת אותה בו זמנית. 'מאז שהיית כזו קטנה (מתכופפת לסמן קו דמיוני בגובה הבירכיים) ראו בלחיים שלך את הכשרון שאלוהים נתן לך, לקמח ולאפיה'. היא לא סובלת את התאוריה התופחת הזו, אבל כן מרגישה ברת מזל. כי הכנת החלות מזכה אותה בשליטה מחושבת בשעון הביולוגי של המשפחה, אפילו שעוד אין להם ילדים.

עשרה תפוחים וצנצנת של ליטר דבש בטוח יעשו את העבודה. הוא ניסה להיזכר כמה קנה בשנה שעברה ולא הצליח. הדבר היחיד שזכר משנה שעברה, היה שבלילה שאחרי ארוחת החג פשוט הרגיש שהוא עומד להתפקע וזה שחמוטל ליקקה ממנו דבש אורגני לא ממש עזר למערכת הגזים בגופו להוריד פרופיל. בהפוך על הפוך, חמוטל ציחקקה כל הזמן ושחקה באכזריות את הצירוף – 'מסורת זו מסורת, חייבים!'. עכשיו הצטמרר מהמילה 'חייבים' וקנה רק חמישה גולדן דלישס ורבע ליטר יד מרדכי (פרחי בר, לא אורגני). אחרי ששילם, היה נדמה לו שכבר עכשיו מתחילה אצלו הצרבת שמלווה אותו קבוע, בין ראש השנה לשמחת תורה.

שנה טובה ומתוקה. היא לא פתטית והוא לא אסיר עולם. השנה היא תסיים את התואר במשאבי אנוש (אולי אפילו תקבל מצטיינת) והוא את חנוכה – אפילו אוהב. גם אחרי החגים הבטיחו מהעבודה שיקבל רכב.