מתוך יומנה של חובבת כובעי הקש התנוססה זיקתה המורעבת לידע. סקרנות של זאבה ולב מבזלת פרחו מבין הדפים המתפוררים.
להעביר את הכל למדיום דיגיטלי, הייתה משימה שבתה הקשישה – כבר שנים מהגרת בלתי חוקית בשדה המוקשים של רפובליקת מואב החדשה, לקחה על עצמה כפרויקט חיים, עוד בימי מלוכתו של זרובבל המוחרשי, מלך חרא.
ושם הצטלבו מסלולינו – כלומר לא בחרא, אלא דרך ההיבט הפוסט-היסטורי.
כאשת סיסטם בעילום שם, מדי פעם אני לוקחת על עצמי חלטורות בלתי אפשריות. מצאתי שזו מלאכה שמרעננת את שדות החיטה המנטליים ועוזרת לפשפש בעבר באופן אמפתי, ו-על הבונוסים שבקבלת טיפים בכל הנוגע לחביצת גבינות עיזים – מיותר להכביר מילים, כי לחלוטין ברור שאוצר.
והשנה עוד מתוזמנת העשרה באחוזי השומן – כי לכבוד התיקון החגיגי ועם תום הפרויקט, יוסיפו בני המשפחה – קטנים כגדולים, ברכה שלוחת רסן, על פי נתונים ששלפתי בזרועות של תקווה מהטקסט הרוחניקי של האם הגדולה.
לא רוצה להקדים סוסים לעגלה, אז רק כטיזר – הנין הצעיר טנא, יקריא את הפרק על כובענות בתקופת המקרא. יהיה מרגש.
אומנית זעירה 