קמפינג – פרק 12: האמן ככלב


 

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

אולי גם אני הייתי פעם מעפילה – כי אני זוכרת היטב, את ילדותי המאוחרת בקיבוץ נווה-תלתן. מצד שני סביר יותר, שלו הייתי מהגרת – הייתי מעדיפה את מעלה ההר על פני דרך הים. יפה לראות, איך הכל כמעט מתחבר – הרי רק עכשיו חרשתי את הטקסט הפשוט מעולה (!), של אביתר ב. גלאון (אגב, הטוב ביותר שקראתי מזה לפחות עשור!), שלוש מאות עמוד של תיאור שייט-צלפים מסביב לעולם, בתנאים לא תנאים. תוכן קיטשי, עלאק השרדותי – אני לא מיתממת, אבל איך הוא עושה מכל מילה סנפיר! מופת!

הוא עצמו, יושב כבר כמה שנים טובות בלונדון, ביג דיל מול הביג בן. אז מה? בימינו מייל אחד ואני אצלו בבית. הודעתי לצבי לפני עשרה ימים. אני נוסעת אליו. מחר. לקחתי שבועיים, נראה לי מספיק כדי לבדוק.

שלוש שמלות חדשות בהדפסי אלמוגים, דגים וקונכיות בסגנון הגל הישן, כבר מקופלות במזוודה המשובצת שקניתי פעם ברומא. כמה זמן לא לבשתי שמלה… אולי מאז שהתגרשתי מפרנקי. סימנתי לי אז – קו הפרדה ברור (היו לו מנהגים פרועים) ודווקא עכשיו, מתחשק לי מחדש, לנפנף ברוח בקצת בד עודף. זו אולי יכולה להתפרש כהתקפת נשיות מתפרצת, אבל מדובר אך ורק בשיוף מתוכנן של האינטלקט. הי – אני לא נוסעת עד למלכת אנגליה בשביל להזיל דמעות…

על ספל ארל גריי מר במיוחד, גלאון שופך, שתמידית מאשימים אותו בבריחה – בגלל שנמלט מהארץ מיד אחרי לבנון השלישית… מה שעבר עליו בשירות בעגמומית…. גם הוא טבע בה? לא יאמן! איזה עולם קטן! סיפרתי לו שנסעתי לשם עם גורדין (מכיר אותו מהמוזיאון הימי בחיפה), רק לפני חודש ושראינו את אלזה – מיתולוגיית הרשע בהתגלמותה, אתה יודע…. היה שם מילואימניק אחד, שצווח עלי כמו משוגע שאני זונה, הצחוק שלי הגעיל אותו… אבל בפועל טען שאני מסכנת את ביטחון המדינה… תאר לעצמך – איזה שוביניזם צרוף וכמה שנאה…

לא הרכנתי ראש. ראיתי. לא עניינו אותו הסיפורים שלי. בקושי הישיר מבט, כשהמשיך להקיא את הבליל שלו במרץ, כאילו הוא לא מעלה את אותה הגירה, בפעם המי יודע כמה: "אבל גם כאן אני חי כמו כלב… מה שלא מבינים בישראל, זה שאמן זקוק לספייס ולסביבה עם נימוסים ששזורים במסורת שמהודקת ללב והאנגלים מה לעשות… אלופים בזה!".

בסוף, מכל הבין-לאומיות והגבריות הרוחשת שפיתתה אותי לנסוע עד לשם – הרשיתי לעצמי להרגיש את השורה התחתונה: הוא הריח רע והתחיל אחרי כל כך מעט זמן (!), עם הזיבולים על חיי האמן ככלב דחוי. בערב, לקחתי את שלושת השמלות החדשות והשלכתי אותן לפח האשפה שברחוב אוקספורד (מקום דוחה!), ליד הכלבו המאובן של מרקס-אנד-ספנסר. הכי נוח במכנסיים.

 

לקמפינג – פרק 13: במבי / עופר גורדין