תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.

לגנוב מפטקין ולשחד בוודקה

יצא ממש טוב שבערך חודשיים לפני שהגעתי לביקור הנוכחי בארץ, הציעו לשולמית דוידוביץ' ולי, ליצור עבודה תחת ההברקה של 'קרובות משפחה וירטואליות יוצרות ביחד' (במקרה שלנו דודה ואחיינית) כחלק מפרויקט לקידום אמנות נשים בפריפריה – הכולל גם את השוהות בגולה ובעצם את כל מי שמתגוררת במרחק עשרים קמ' ומעלה מתל אביב.  במייל שקיבלנו גם נאמר, שאם היצירה תזכה להצלחה יחסית, זאת אומרת תצוף בשלום מעל עניני אקטואליה, יתכן שהאוצרת הנודעת ביהדותה הפוסט-מודרניסטית, ג'סיקה פישביין מהמטרופוליטן בניו יורק תגלה רצון, עניין ותקציבים. אז השבוע, לאחר דישה על סף מייבשת און-ליין סביב כאן-שם-ועכשיו, פשטנו ביחד ובחי על התערוכה הנפלאה 'מסת הרפאים' – של יצהר פטקין במוזיאון תל אביב, כדי לגנוב רעיונות ונקלענו למה שניתן להגדיר בעדינות – חפירת מקצוע אובססיבית. יתכן ויש שיפרשו שמפאת קינאת פין פרובינציאלית, אבל לדעתי לא רק בגלל זה.

 

בכל אופן – מעבר לעבודת מצלמה נמרצת שניסתה לצוד את הטכניקה, היו גם תלישת חוטים  בחשאי ונסיון פאתטי לנכס בעיניים את טביעת האצבע האמנותית של פטקין. נו באמת…. ושולמית עשתה פוזות למצלמה כדי להסוות וגם צילמנו כאילו אחת את השניה מֶצָלְמוֹת (טריק זול), כי השומרות הקשוחות של המוזיאון, שנהיות רק יותר ויותר מפחידות עם השנים, לא אהבו בלשון המעטה ואחרי כל פלאש הייתי צריכה לשחד אותן באמפולות וודקה שחורה, אפילו שפורמלית – מותר לצלם בתערוכה.

אני את שולמית

שולמית אותי 

כל כך מצא חן השימוש שפטקין עושה ברשתות שאינן חברתיות . חדרי הוילונות השקופים בדימויים מרצדים ובטשטוש רך וכמובן ציורי הגברים החסונים שמציעים את עצמם כשטיח פרסי תלוי. כמה יופי ועושר רוחני! והרי גם פטקין כרך עצמו ביצירה משותפת, כפי שכתוב חזור ושנן בעלוני ההסבר: "…סדרות של ציורי מסכים שראשית היווצרותן בשיתוף פעולה עם המשורר הקשמירי הגולה אגא שאהיד עלי (2001-1949) ובהתייחסות לשיריו…". למרות הדימיון הנסיבתי –  עת פילחנו במדרגות הנעות את האגף החדש דרך הקפיטריה לפעפע אל התערוכה המדוברת 'צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו' – שיחתנו נאלצה להדרדר כששמענו את 'זעקת הבלוטה', תעוד מצולם של מה מחזיקים גברים הודים בכיסים ומכאן לסוגית העומק הפוטנציאלי ביחסים בין המינים, צחוק גדול.

ג'יטיש קאלאט / זעקת הבלוטה 2009