ליידי באג במאפיית השוק

זה הטאץ' הייחודי של פטרישה, בקיצור טיש. לאף אחד אין את זה בקצות האצבעות כמו שלה יש וגם לא בראש. למרקט בייקרי ('מאפיית השוק'), יש מזל גדול שהיא נתקעה אצלם בקצה העולם עם היכולת הזאת. הבייקרי שלהם מגלגלת פי ארבע מכפי שחזו כשפתחו וכולם יודעים שיותר מבגלל התוכן, בגלל הקישוטים.

טוב, היא לא בדיוק נתקעה, יותר באה לכאן לגמרי במודע כדי להיתקע ולא עם סינר ומזרק קצפת, אלא עם אליסון. אליסון היפה עם החזה המושלם שאוהבת לרדוף אחרי פטריות שדבוקות לגזעים לחים בגשם, נולדה פה ומחוברת לאזור הזה כמו לביאה עבת קרסוליים וטיש עזבה קריירת משחק מבטיחה בשבילה ופה אין תאטרון רציני אבל יש הרבה ימי הולדת, יותר מבכל מקום אחר שהכירה. וביום ההולדת של אליסון במרץ לפני שלוש שנים, הראשון שלהן כאן, היא הכינה עוגה עם מרציפן אירוסים סגול ושתי אוגרות וכולם התעלפו וההמשך ברור, ברחוב ליד. בבייקרי החדשה של מרקט.

שני גברים עובדים במאפייה אבל הרוב נשים שנראות לא רע ועוד בהתחשב במה שקורה שם ואליסון לחוצה מזה שלוש שכבות. מה יש לך להילחץ? כולן סטרייטיות. נו באמת?… אליסון מתחילה עם תיאורית המיניות המפוקפקת שלה כאילו שהיא אי פעם נגעה בגבר ויש לה מושג. עם דמעות בעיניים היא מתחילה לדקלם את הנאום החוזר שאין אישה סטרייטית, טיש הַאנִי, זאת המצאה של גברים. תמיד מפתיע שדווקא את, עם הכישרון האדיר שלך בדקויות לא קולטת את זה.

ויש בזה משהו. גם טיש עצמה נחשבה פעם בעיני רבים לאשה של גברים, וסנדי? זאת שעושה את הבצקים של הפאי, עם הישבן המאוגס, שהולכת להתחתן בקיץ? שולחת מבטים ומסרים ואתמול למשל ביקשה שאם אפשר היא רוצה ללמוד ממנה איך עושים את הליידי-באג (חיפושית משה רבנו) טראפלס. מתי היא עושה שוב? ברור שזה קוד – ליידי באג… כולם יודעים מה זה אומר. ויש גם את סופי שעושה את הקרמים, נשואה פלוס שניים קטנים, שתמיד כאילו במקרה נוגעת, במיוחד בזמן שהיא מתעסקת עם הוניל.

כל מי שמכיר מקרוב יודע שבשביל אליסון, טיש תהיה מוכנה להחזיר למצב של עיסה, את כל פרחי המרציפן ואת כל החיפושיות המטפוריות והאמיתיות ואת כל החזירים המסוכרים ולטשטש זהות. ולמרות שהיא אפילו לא אחת שמתאפרת או מורידה שערות מהרגליים, יש לה את זה בענק והיא יודעת שדינמיקת החיזורים סביבה הכרחית כדי שהעוגות שלה ימשיכו לפרוח והקאפקייקס לחייך ורק כדי שאליסון לא תשתגע, היא משחקת את הלא קולטת. 

בדרך להגשמת חלום

עצרנו בחנות של לגו, האמיתית והיחידה מסוגה באורגון. באחד מפרברי פורטלנד. חנות שיש לה מועדון שמתכנס אחת לחודש ומוכרים צעירים בסינרי החברה שעוזרים ומחייכים. טוב אפשר להבין, זאת עשויה להיות עבודה מאוד מלכלכת עם הפלסטיקים האלו, שיכולים להיות כל כך בלתי צפויים ולהשפריץ עליך מי יודע מה.

בהחלט, סוג של שוחד מקדים עם פתיחתו של מסע שייעודו פרקטי נטו. אני יודעת ששיחוד ילד, יכול בקלות להתברר כחרב פיפיות, בעיקר אם את/ה נוטה להחשיב את עצמך להורה סותר קפיטליזם, ועדיין, התפעלתי מהעיצוב של החנות וגם, אמרתי למשה, תראה כמה הרבה ילדים יש פה ואיזה שקט והוא זרק בחזרה את האוטומטי – אז רק תתארי לך איזה שקט יש בחנויות שלהם בגרמניה.

אחר כך החנינו את האוטו בשולי הדאונטאון והתחלנו ללכת. הביזנס העתידי שלנו עם פורטלנד נמצא ברחוב סלמון. טוב לא התכוונתי לחשוף, אבל האמת היא שאני עומדת לרכוש מסעדה. מאכלי ים. לדעתי יש לי את כל הכישורים הדרושים לניהול ממלכה שדינה תרבות אוכל משגשגת. גם שאלתי אחרים והם הסכימו איתי ובכלל בשנה האחרונה עבדתי קשה כדי לדבוק ברעיון שאדם צריך להגשים חלומותיו ויהי מה. עד מתי אצייר פרחים וחתולים על קרשי חיתוך? אם לא עכשיו אי מתי ואם מישהו מצקצק עכשיו, אז לא, אני לא חושבת שזה אומר שקפיטליזם רוחני קנה אותי – בימינו, אמנות שלא ניתן לאכול היא אמנות עקרה.

כשאנחנו מגיעים לסלמון פינת תשע, אני מספיקה לצלם את הנכס שנייה לפני שרגליי מתקררות ואני נשטפת בהזדהות מפתיעה עם יציקת סלמון הזהב שתקוע מלמעלה בין הלבנים האדומות. הוא הרי לכוד שם בכל מזג אוויר! מה, השתגעתי לגמרי?… אני מזייפת סחרחורת ובחילה ומבקשת להתרחק. מהר. אז מה אם קבעתי. אני לא היחידה בעולם שמשנה את דעתה ברגע האחרון. אחר כך אתקשר ואמרח משהו.

כל הדרך הצידה אני מקשקשת לבני משפחתי על אנרכיזם וסותמת לכולנו את הפה בחנות השוקולד מון-סטראק, שהיא אלא מה, מוכת ירח. מצידי שישיבו את רוחם עם פרלינים, לעצמי אני מבקשת לוח שלם של שוקולד מריר עם שקדים עניין של 450 ג'. כבר המראה מקל עלי את הנשימה ומחליש את הריח החריף של הדגים.

מה פתאום ויתרתי. אחרי השוקולד לעיסה יסודית וחיסול, עשינו פרסה וחתמתי על הפנטזיה הימית שלושה עותקים, חמישה עמודים בראשי תיבות. הקץ לזעירות, מעכשיו זה בגדול.

אופוריה בחג האהבה

היא הבת של בעלי מפעל השוקולד המקומי 'אופוריה', עם החנות ברח' מיין והוא נכנס כמה ימים לפני ולנטיינס דיי לקנות לחברה שלו כבר שנתיים קתלין היפה איזה מארז. על הבוקר לפני העבודה והוא לא יודע מה. אפילו שהשבוע זה ה-שבוע, מוקדם ואין אף אחד בחנות חוץ ממנה ונדמה לשניהם שיש לה את כל הזמן שבעולם להיות שם בשבילו.

היא מראה לו את הקלסי – אריזות בצורת לב עם הפרלינים מי ורדים ודובדבנים מצופים במרציפן ונוגט, או אם הוא מעדיף ללכת על הפחות קונבנציונלי יש חיות – חיפושיות, דגים, חתולים, כלבים עם חמאת בוטנים. בדרך כלל הוא אחד שיודע מה שהוא רוצה אלא שקתלין סנובית בכל הנוגע לכל דבר, אז הוא מתלבט והיא ניגשת לשים שיר. משהו רומנטי, טוב אין להם דברים אחרים בדיסקיה. גם בימים רגילים זה מה שנדבק הכי ריווחי לשוקולד על פי סקרי מכירות יבשתיים, חוץ מזה אמא שלה תופרת שם ימים ונמצאה מזמן רגישה לחומרים נטולי סוכר, סף דיכאון נמוך. רוד סטיוארט בדואט עם אמי בל לא רוצים לדבר על זה והוא מתחיל לגשש. איך היא חוגגת? אה, היא עוד לא יודעת. אין לה חבר? לא אין לה. הוא נותן בה מבט מפשיט ולא מבין למה אין לה. הכל חמוד אצלה. מתוך עזרה והחמידות היא נותנת לו לטעום אחד ממולא בליקר אפרסקים וקרמל והוא נתפס.

 

הולנטין מוסיף לחץ על היחסים שלהם ויום לפני הוא רב רציני עם קתלין ועם כל הפרצופים שלה. שונא איך שהיא משתלטת לו על החיים ולא נותנת לו לנשום. חוץ מזה החמודה הזאת מהשוקולד, מאז שאכל אצלה את הפרלין לא יוצאת לו מהראש גם נראית בחורה שאפשר לצחוק איתה והוא לא בקטע של שוקולד, זה משהו אחר. היא הבינה אותו. זהו. זה מה שזה היה. למחרת, בבוקר של ולנטיינס דיי הוא ניכנס לחנות והמקום מלא אפס מקום. בקושי יכול לראות אותה מול כל האנשים שדחו לרגע האחרון ועכשיו עומדים ומחכים שהיא תארוז להם. הוא ממתין כמו כולם וכשמגיע תורו הוא מבקש שניים עשר כאלו כמו שהיא נתנה לו לטעום לפני כמה ימים. אין לה מושג מה היא נתנה לו אז, אבל הוא רוצה את זה שוב. הוא מנסה לתאר לה את הטעם והיא חושבת שהוא מתכוון לאלו שממולאים בליקר ריבת חלב עם מחית ערמונים, שילוב מנצח שהמציא סבא שלה זיכרונו לברכה. זה לא אלו, אבל לא נעים לו ובכלל הוא בא בגללה וסתם קונה עוד פרלינים אפילו לא חושב איך זה ניראה, מה הוא חוגג עם כמה בחורות במקביל? אבל גם היא לא חושבת על למה, מאז שהיא בחנות חג האהבה שייך לאחרים, עבודה. הוא משלם במזומן ואומר לה אם הוא יכול לראות אותה בערב. היא משיבה לו שהיום ולנטיינס, כאילו המציאה כרגע את הזריחה. אני יודע, לשביב רגע מכרסמת בו בהלה שהיא לא רוצה, אבל אז היא מזייפת מבט מופתע ומחייכת כן, אבל, אתה יודע… לא, מה? בלי שוקולד. 

בננה אצל פָּקְלֶר

התלבטתי איך ובסוף החלטתי לשבור את הצום הלא במובהק מסורתי, אצל פרינס פָּקְלֶר, נסיך שצמח מתוך העם ולא עושה קונצים – מה שאת רואה, זה מה שאת מקבלת.

ישבנו על זה קצת לפני ודסקסנו מה יהיה הכי נכון. אמרתי לו שמיציתי בגביע או בקונוס והוא אמר שלדעתו הכי כדאי עם בננה, מצופה בשוקולד כמובן – הוא לא מצפה שאחת כמוני תסתפק בגרסה הנטולה, התאמץ להחניף. תודה פרינסי, אבל אתה לא חושב שזה קצת גדול עלי? אל תשכח שנולדתי במושב…
מה פתאום גדול עליך? את רוצה להגיד לי שבין הפרות הקדושות מו-מו בארץ זבת לא גידלו בננות?

תראה, כבר סרקתי בעבר את הקפואות של דיאנה (לא ההיא), שמוכרים בסופר והגעתי למסקנה כתובה ש- לפעמים בננה זו רק בננה ואני לא כל כך אוהבת לחזור על דברים פעמיים… זה משהו אחר?
לגמרי אחר, טרי-טרי ועבודת יד ואם את רוצה יש גם בציפוי אגוזים להגברת החספוס. אתה צוחק איתי? לא, רציני ואלו אגוזי מלך שגדלים כאן אצלנו בעמק. וכשהוא אומר 'כאן אצלנו בעמק', אני מתרגשת ובא לי את יזרעאל ואת חורשות הזיתים והאלונים המצויים של הגליל התחתון בלילות אור ירח… מי אז היה מעלה על דעתו, אופציה צמחית-טרופית ביבשת רחוקה? ולמרות זאת ויתרתי על האגוזים.


קצת נבוכה… חתיכת בננה… אמריקה!…

אבל…ממממ… ממש טעימה… ואיך מרגישים את הטריות! 

תגיד פָּקְלֶר, זו בננה אקסטרה וֵירְגֵ'ין בכבישה קרה?
…פשוט מעולה! תארוז לי בבקשה כמה

בפריזר יש לו עוד ערימה של מצופות, מנויילנות סטרילי פחות או יותר, מחכות בסבלנות לשוברת הצום הבאה, ופָּקְלֶר המסור ניגש ומוציא את המגש העמוס מהויטרינה וכדי שארגיש בנוח מרגיע בקול מלכותי – שמכל הקשת הפוליטית-אתנית באות אליו. אני מכירה את סגנון הניסוח הזהיר/תקין פוליטית הזה וברור לי שלמרות חביבותו, גם פָּקְלֶר נוטה לפרש דוגמתית את 'הזר' ו'האחר' – כלומר, מה שהוא בעצם מתכוון לומר, אך לא מעז – שלא רק מהגרות שמתגעגעות באות לבקש. אז מה? לא נפגעת ולא ביג דיל!… כי הרי להודות על האמת, גם אני מכלילה ומניחה אוטומטית שכל הנסיכים מעדיפים עם קרפדות.

קמפינג – פרק 38: המריר

לקמפינג – פרק 37: מסיכת מוות / עופר גורדין

דודה שלי מבאר-שבע בדלת. הביאה לי מתנה הדפס חדש שכבשה – יונים על חוטי חשמל ומסוק צבאי, גווני חום-סגול-נגב, באמת יפה. את זוכרת שסיפרת לי פעם, שכשאין מוצא, את מאלו שעפים? אז זהו – במיוחד בשבילך, תמרי – 'שלום ובטחון'! התמוגגה מעצמה וצחקה בקול רם מדי. יונים גם מביאות מזל ועדיפות בהרבה מאווזים, שלא תגידי שלא הזהרתי אותך… אגב, נפטרת מהם כבר?
העברתי אותם לפריזר, התגוננתי.
טוב מאוד! ועכשיו היא רוצה לשמוע הכל על פרנסואה, הנער שאספתי מהמים, בתולת-ים שכמותי. כשהאוזניים שלה נפקחות אופקית, היא נראית כמו לוכד ארטילרי של גלי רדיו וגם מבלי להיות רוחנית מי יודע מה, זה מפעים וביומיומית אף מעצים.

אספתם בנורמנדי גם חרסים? …העבר יכול להיות מסוכן ולרדוף אחריך בכל מיני תחפושות. כמו שסבתא שלך הייתה אומרת על זרובבל, דוד שלך שהיה את יודעת, חבר ב'הגנה' – לא עזר לו בכלום שהיה בחור יפה ושאהבו אותו כל הבנות כמו בונבוניירה… שזה מזכיר קצת ממה שסיפרת, את החמוד הזה פרנסואה – כי לא האישיות, אלא התקופה חיסלה אותו והשאירה ממנו רק צללית מורבידית. בעצב כבד הזכירה את אחיה הגדול ואז, כמו עוף טורף, צדה בהנחתה את המריר שבמבי השאיר פה, כמעט לפני שבועיים. אפשר לפתוח?  'מכורה למתוק ולקפאין בכל צורה' – לא תכננתי, אבל זה צלצל לי באוזניים כמו פעמוני יום שלישי – המשפט מוכה הטינה, דרכו אימא שלי נוהגת להשמיץ את אחותה. בטח שאפשר, דודה. מבדר לראות איך כזו מרגלת מתוחכמת, דורכת לעצמה על הזנב. ברור שלא אמרתי כלום, ה'אקסלסיור' תשעים אחוז הוא שוקולד מעולה ונוטף קפאין, שתהנה לה… "מבמבי באהבה"….

חצי חפיסה נעלמה במהירות. האם אני יודעת שעבדה פעם כציירת חרסים? לפני המון שנים, בשביל רשות העתיקות. הם צריכים את זה לקיטלוגים שלהם. היה מאוד מרגיע להוציא מפעולת האמנות את העוקץ ולהתאחד עם שכבות דוממות שנקברו מתחת לאדמה. עד שהגיעו לחפירות בהן נמצאו עצמות אדם, ליד הכלא הרוסי במשולש. זה חתם מבחינתה את כל העניין – כי – סליחה, היא אמרה להם: עצמות ומסיכות מוות אני לא מציירת. אם זה בטבע דומם של סזאן – בסדר גמור, אבל בשביל שדוסים ופוליטיקאים יהפכו אחר כך את כל העולם, על מנת שלא נזכור שחול לא שווה אפר? חנקה בזעם ופניה האדימו. את לא חושבת ככה, תמרי? היית מקריבה את הכישורים שלך, כדי שכל מיני שמנדריקים יחגגו על דם ודי-אן-איי?… טוב, לא בשביל זה באתי עד לכאן, הוציאה מניפה פרחונית ונאנחה. אולי יש לך במקרה שרדונה?

לקמפינג פרק 39: השריונים / עופר גורדין

לפעמים בננה זו רק בננה

בדרך כלל אני משתדלת לא לגעת בחומרי נפץ כאלו אבל בימים האחרונים כשאפילו כאן נהיה ממש חם (35 מעלות בצל), לא יכולתי יותר להתאפק. אני מתכוונת לבננות הקפואות של דיאנה שקרצו לעברי כבר כמה פעמים מבעד לויטרינות הבוהקות שבסופר. אתמול היה פשוט בלתי אפשרי לומר להן "לא". בדימוי שאינו משתמע לשתי פנים – הן מבטיחות נימוחות, קופים, אקזוטיקה, חושניות, סערת רגשות, סיפוק שכדרך הטבע, נופש וכל זה ביחד – סגור בקופסא חביבה, סטרילי.
החלטתי לנסות את דיאנה פעם ראשונה בקטן והושטתי יד למארז ה"בייביס" (תינוקות – Babies) – חצאי בננות קפואות ומצופות שוקולד (בניגוד לאחיותהן הבוגרות – הבננות המצופות בגודל מלא – Full Size).

הבננות של דיאנה.

חמש בננות קפואות מצופות בשוקולד מריר. הכל טבעי.

(מקסים הפטרן האתני הזה למעלה ולמטה, לא?)

כשבני גילי היו צעירים וחסרי מנוח ואני למדתי אומנות בבצלאל, איפה שכל אחד ניסה למגנט עם הדבר הבא, מישהי, שם בדוי יונית, הציגה קנבס ענק מרוח בגווני אפור. במבט ראשון היה ניראה שמדובר ביצירה מופשטת לחלוטין. במבט שני לא יכולת לפספס את המשפט האסטרטגי – "זין של כושי" שיונית רשמה בשחור, בגודל בינוני, מצד שמאל למטה.
זה ניראה לי אז, הדבר הנועז ביותר עלי אדמות עד כדי כך שבקושי הצלחתי להישיר מבט אל אותו אקריליק על בד. אומנם היה מוקדם מדי להבין אם היה מדובר "בדבר הבא" אך ללא ספק זה הסתבר כ"הדבר הנכון" והצליח בקלי קלות להעמיד דיון אינטקטואלי למהדרין ולמשך דקות ארוכות.
אבל פה זה אמריקה. הבננות של דיאנה, עסק חינני למדי ( על פי האתר ), עושה זאת ללא תיווך ברומו של עולם וגם לכל הגילאים, עם קופים, כבר משנות השמונים. בכל זאת, אני תוהה אם יכול להיות שבנוסף להטסת שוק בגדי ונעלי מעצבים לשיאי מחירות חסרי שחר, מכירת סיורי שווא נוטפי קפיטליזם בעיר התפוח על פי התסריט הדלוח לתיירים, גם הויברטוריזציה של הסידרה המנוונת "סקס והעיר הגדולה" (שלא להזכיר את הסרט הנורא), הזניקו ושיחררו בנעימים ובלי כל הסברים מיותרים את הבננות השחומות והמקושתות, לפחות כדימוי.
על כל פנים בקופסאת הג'ונגל חיכו לנו בסבלנות וכמובטח חמישה חצאי בננה מצופים על מקל (כל אחד מנוילן בנפרד ובהיגיינה מירבית). באמת מאוד טעימות וגם עובדות כמו כלום – כבמטה קסם מקלות על עומס החום!
דיאנה עשית עבודה מצוינת! כמו שאומרים אצלכם כאן בניכר – "גרייט ג'וב" (! Great Job).

הבננה של דיאנה – קפואה ומצופה במערומיה.
טבע פראי ושוקולד, מי צריך יותר מזה?

רחמנא ליצלן, אחר כך עוד יבואו בדין ודברים עם דיאנה בנוגע להנצחת הפרימיטיבי, ניכוס האקזוטי והרעבת יבשת אפריקה.